האם דיכוי המזרחים לווה על ידי "השכבה ההגמונית", לפחות בתקופה האחרונה, בהכרה כלשהי, בעלת אופי מתכנן, כיצד לעשות זאת באופן דמוי אידאולוגיה (או יותר נכון, מילייה של של מסרים נירמזים שהם מטבע לשוני עובר לסוחר, כמו "קול זמיר עדתי" (בהתייחסות אפיזודית במדיה לאיזה מועמד ל"כוכב נולד")? או "מורשתם הענפה של המרוקנים" (הברקה פעם של שימעון פרס במימונה) - למה לא למשל, "מורשתם המפוארת" או "המורשת הרוחנית הגדולה", למה "ענפה" דווקא? איך אמר לי אז חבר קצת אנרכיסט, "הכל מבינים בדיוק מה זה "הענפה" הזה.
אבל, האם היה זה מכוון או "פליטות פה" אומללות יותר ופחות, המשקפות את מה שנמצא ברקע דימוייו וחשיבתו של אדם? מתעוד שמתפרסם בשנים האחרונות, הרי שמאיישי מוסדות הממשלה והשילטון אז, וספציפית, בני מפא"י (אך לא למשל הציונים הכלליים שאף הם היו חלק מהממסד השולט, או המפד"ל של יצחק רפאל ויוסף בורג, המתונה של פעם (בטרם המהפך במפלגה של זבולון המר והצעירים המשכילים האחרים, חלקם מרצים אמביציוזיים ב"בר אילן" בשנות ה-60) שם נעדרו הביטויים הללו לחלוטין. האם היו נקיים מגזענות? לא בהכרח, אלא שפשוט "בקרבם" לא היו מזרחים כלל. וגם לא עסקו ספציפית בשאלה, כ"מעצבי מדינת ישראל" - איך ניגש אליהם, קרי, איזה מעמד יהיה להם במרחב הכוח, הכלכלה וההשפעה (שאלה שיכולה להשאל רק כשהשילטון והכוח אינם מבוזרים...).
ביטויים מדיונים "פנימיים" שלהם משנות ה-50 מדברים על "אנשים הלוקים באתיקה שלהם, נעדרי שיפוט מוסרי סביר, פרימיטיביים מבחינה מחשבתית", וכיוצא בזה (אני מצטט דיון ספציפי, לפני איזה ארוע בשנות ה-50 בו קיבלו תימנים ומרוקאים בדימונה משלחת רשמית של מפלגת השילטון במחולות ופולקלור עממי ..). אז ככה ניראו הדברים אז, בפשטות, זה מה שניראה לעין, והיציע עצמו באופן מיידי לעולם האסוסיאציות של האנשים האלה, בני השכבה השלטת, ללא שהיו כוונות הדרה מודעות - והרי מה היה להדיר אותם מהם? מסורתם, תרבותם? ברור שחשבו ש"בטווח רחוק", במסגרת אתוס "קיבוץ הגלויות" ועם ישראל עם אחד" של בן גוריון, בטווח רחוק יהיה "אפילו רמטכ"ל תימני" -ובינתיים יש את שושנה דמארי עם "זה הגבר בן גוריון" (פסקה באחת משיריה).
ברור שהתייחסו אליהם כאל אובייקטים - פערי הכוחות היו כה גדולים, וגם מטען "האפסות והעליבות והפרימיטיביות" המציגה עצמה במיידיות לעין ככזאת. וכך, מיישבים אותם במדבר ובאיזורים שוממים בפרוזדור ירושלים ובגליל - כך ניתן ל"הפריח את הנגב" בעזרתם.
כל אלה מהלכים "טיבעיים" ללא שהיה זדון מכוון - מהלכים הניגזרים מידית מעולם מחשבתי מובנה מאד. הפסיכיאטר החוקר (אגב ברמה מעמיקה למדי ולפחות מעניינת בניתוחיה ונבונה יחסית) בעל השם המפחיד "קארל פרנקנשטיין" גיבה אז מושגית, במינוח וניתוחים פסיכואנליטיים וקוגניטיביים במקצת, את הגישה ההגמונית לתופעה החדשה, באופן "החודרני והכנה ביותר שניתן, בעזרת כלי מדע אובייקטיביים" בספרים שנשאו שמות כמו "עוני, נחשלות [לא: "נחשול" - יש הבדל...] ופרימיטיביות". בשנות ה-50 וה-60.
היו אז מאמצים כנים דווקא על ידי אנשי חינוך ופסיכולוגיה "להפוך אותם כמונו", גם על ידי הכשרה פרטנית "לטעוני טיפוח" (מיהם לדעתכם?) וגם על ידי האינטגרציה, שלימים שוכללה, בנושאים כמו "מה שיעור המזרחים הרצוי בכתה אשכנזית, כדי שהם לא יקלקלו את האשכנזים, והכתה לא תתדרדר - וכדי שהאינטגרצייה "תעבוד? - 10% עד 20% כשכאן זה כבר "מסוכן").
מכל מקום החינוך הזה כשל, אך אומרים שאין כיום כבר עניין כזה "מזרחים וספרדים". רבים מהספרדים הם בעלי הון ונכסים רבים, רבים מהם עוסקים מורשים שמצבם מצויין, נימצאו נישות שלמות בהם מזרחים יכולים להגיע לרמה כלכלית (אם לא בהחלט מבחינת מיצב), וההורים העשירים הללו דואגים לתקן גם את נושא ה"מיצב" ולהעניק לבניהם את החינוך הטוב ביותר האפשרי.
הגזענות קיימת, אך מעומעמת, הניחשול כבר לא בולט, מבחינה ממשית, מטריאלית, אלא בעיקר בפובליציסטיקה ומחקר אקדמי, המחדד דברים ומתעלם מכמה נתוני יסוד. נכון שאוכלוסיות עניות בישראל, יש בקרבם הרבה יותר מזרחים, אך קיים גם הון מזרחי, הן נוכחות מרשימה באירגוני פשע וסיוע "להתקדם בחיים" מצד אירגוני פשע שמפאת הרכבם (אף שבצמרת יש לפעמים אשכנזי, ממש כמו ב"ליכוד"), קיימת סולידריות. מכל מקום, הדבר הברור הוא שהמזרחיים כיום אינם מקשה אחת, זו אוכלוסייה פלורליסטית במגוון היבטי אנוש, ואין להתפס רק לביטויים גזעניים סמויים מסוג "כאן אני מוצא חום ולבביות שאין אצלנו".
בשולי הדברים - תשובות לקוראים:
1)
מיכאל שרון למוני: הגל הופך לנרגילה
יש המעמידים את הגל על ראשו, ויש שהופכים אותו לטבעות עשן מתמרות. אתה מערפל את חשיבתנו בישויות ערטילאיות, באדים נפוחים, שאינם מורים על שום ישות ממשית. אתה גם מניח שאין ישויות ממשיות במציאותנו, הכל זה ישויות לשוניות המורות זו על זו בלבד (ובמעגלים סגורים), ואתה בורא בהבל פה ישויות כאלו, תוך רימוזים שזה "מעניין" ודיון בהיר הנוגע לשורשי הדברים הוא "משעמם".
ואגב, איפוא "יחסי האדנות" הממשיים, אם אין כאן דבר פרט למילים? וכי התודעה לא בנוייה להגיב לעולם הממשי? אתה הופך את הגל לנרגילה (הגל שב"דיאלקטיקה של האדון והעבד").
2) שם המגיב/ה: מיכאל שרון לאיריס מזרחי: כיווץ תודעה זה נישול מממשות
"כווץ התודעה" שאת מדברת עליו, נעשה קודם כל על ידי השמטת הממשות, נישול מהממשות, ניחשול מאמצעים, משאבים ו-כלים.
דוגמא קונקרטית מההיסטוריה שלנו:
בביתניה של העלייה השנייה, למשל, תופעלה "נוכחות האדנות" ב"מאבק התודעות על אדנות" בדינמיקה הקבוצתית שם על ידי:
לחץ ממשי; מניעת אמצעים; בידוד חושי sensual deprivation ; ייבוש מאמצעים, הפעלת סוגי טרור (אמנם בלי לפגוע ברקמות הגוף, ואולי גם זה לא תמיד).
רק אחרי זה באה הסוגסטייה על מנת לקצור את פירות התועבה הזאת.
הערה א': בידוד חושי ואכיפת מונוטוניות סביבתית מוחלטת כפי שנחקר לראשונה באוניברסיטת טורונטו (כמדומני) בשנות ה-60 , דומה לבידוד החושי המופעל על נשים צעירות בטיקסי חניכה בשבטים מסויימים.
מקרה מוכר של תפעול שיטה זאת (ככל שניתן היה להסיק מהדיווח בעיתונים) הוא זה של התאבדות חברי באדר מיינהוף - אולריקה מיינהוף וחבריה, מסיעת "הצבא האדום", בכלאם במערב גרמנייה. דווח על תא כלא צבוע לבן כולו ללא אביזרים כמעט, ותוך בידוד אקוסטי. הדבר זירז ככל הסביר את התאבדות כמה מחברי האירגון.
ומהו למעשה בידוד חושי אם לא נישול, זמני לפעמים, מהסביבה הממשית, מהמציאות הממשית.
המשך:
גם במרתפי אדוני העינויים, משתמשים לא רק בסוגסטייה. הפרחת האדים והעירפול המושגי, אינם אלה ניצול מצב תודעה היסטרי של המנושל מהממשות
הערה ב': היסטריה: הקניית חשיבות, "ניפוח" דברים חסרי ערך, וביטול חשיבות דברים בעלי ערך ומשקל בממשות. ראו ספרי The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior, 1979, 2003 מדובר ב-SIB בפסיכונירוזות המוכרות ובשורה של התנהגויות נוספות המהוות היפוך מגמתן האדפטיבית של התנהגויות המקור הרגשיות, כפי שהתפתחו באוולוציה. נמצאת בהכנה הוצאת עבודה מורחבת במהדורה נוספת.
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology חוקר מדעי בפסיכולוגיה ניסויית; עיתונאי, פובליציסט, פרשן ותחקירן הנוקט בגישה רב-תחומית.
