מה באמת קרה 

{פורסם לראשונה ב-12.1.2009}

כרגיל במרבית ימי ו' (אחת לשבוע או לשבועיים, מאז שנות התשעים), יצאנו, קצת אחרי 11 לפני-הצהריים, עליזה זוטרא (ראש סניף "שלום עכשיו" ברחובות) ואני מביתה, עם דוכן של תנועת "שלום עכשיו" ועם סטיקרים, פליירים ושלטים לתלייה עליו. אמנם, על-פי התכנית המקורית, לא תכננו לצאת באותו יום ששי, אולם עקב המצב חשנו, כי חיוני לעמוד ברחוב ולקרוא להפסקת-אש, על-מנת לשים קץ לשפיכות-הדמים ולהרג ההדדי. עליזה עצמה פציפיסטית ואילו אני אנטי-מיליטאריסט וגם אם אינני פציפיסט גמור, עדיין, אני תמיד בעד להשתדל עוד ועוד למצות כל משא-ומתן, דחוק ככל שיהיה ולהעדיף, תמיד, הפסקת-אש - כאשר שימוש בכח, חייב - בעיניי - להיות האמצעי האחרון לחלוטין וגם אז, שומה עליו להיות שקול, מידתי ומאופק ככל-הניתן.

מוראות התקופה האחרונה, של עשרות הרוגים בצידנו ומאות הרוגים בצד הפלשתיני, אינם נותנים לי מנוח וגורמים לי להתפלל, בכל כוחי, להפסקת-אש ולמשא-ומתן לשלום - עם הפת"ח, עם החמא"ס, עם מי שלא יהיה - העיקר לשים לזה סוף!! שישובו חיילי ישראל בשלום לגבולם ושיחיו ילדי עזה בשלווה בביתם... אושר בשדרות ושקט בבית-חנון.

אם-כן, לנוכח מאורעות התקופה האחרונה, חשתי כי חובתי המוסרית היא, לעמוד בדוכננו ולקרוא להפסקת-אש הדדית מיידית: לשים סוף לסיוט. לסיים את שפיכות-הדמים. וככל שנקדים, כך ייטב - כי בכל יום של לחימה, נוספים עוד הרוגים ועוד פצועים, עוד אלמנות ועוד יתומים.

אינני מפלה, בין דם לדם!!! גוף אנושי הוא גוף אנושי. נשמת-אדם היא נשמת-אדם. עצב הוא עצב. נכות היא נכות. פציעה היא פציעה. מוות הוא מוות. אבל הוא אבל. ואין "אצלנו" מול "אצלם"; בשני הצדדים, ישנם בני-אדם.

אם-כן, ישבנו בדוכן, בתחילה עליזה ניגשה למספר סידורים ואילו אני, נותרתי לבדי בדוכן, אז ניגשתי אני, לסדר מספר דברים ואילו עליזה, נשארה בו - כרגיל. מספר אנשים חתמו, בעד הפסקת-אש מיידית ואף אמרו "מזל שאתם פה", אחרים קיללונו בקללות הרגילות כגון "צריך לגרש אתכם" וכיו"ב... כרגיל. האווירה היתה סבירה בהחלט.

לפתע-פתאום, כרעם משמיים בהירים, ניגש איזה טיפוס - בעל שיער-שיבה ומשקפיים, התלויים לו בחוט על צווארו (ואני מתנצל בזאת, על שאין בידי למסור תיאור מדויק יותר - מעולם לא היה לי זיכרון טוב לפרצופים. צר לי...) - ובפשטות גמורה, אוחז בחומר שעל הדוכן - ובעיקר בעצומה, למען הפסקת-אש - ופשוט, מושך הכל ומפילו על המדרכה!!! ובשנאה כה יוקדת!!! פשוט, אדם חולה - ועם מבט מטורף בעיניו. לא אגזים אף, אם אומר - היה לו רצח בעיניים, פשוטו כמשמעו. מייד קמנו שנינו, עליזה ואני וצעקנו עליו, שיעזוב את הדוכן ויעזוב את הדברים, אחרת נתקשר למשטרה, אולם הוא פשוט סטר לעליזה (באותו רגע נראה היה לי, כאילו נתן לה אגרוף בפניה; רק אחר-כך אמרה, שהיתה זו סטירה), צעק ודרש, שנסלק את הדוכן.

אני מודה ומתוודה - לו הייתי מתאר לעצמי, לאן יגיעו הדברים, הייתי אומר לו "סליחה, אנחנו מתקפלים ומסתלקים מכאן". אולי לא עמדה סופר-מכובדת, אינני יודע - אולי "מכובד" יותר, יהיה לומר, "אנו נישאר בכל מחיר, כי יש לנו אישור מהעירייה אז אנחנו נעמוד פה מה שלא יהיה!" - ואולם, לו הייתי יודע, לו הייתי משער, מה עתיד לקרות, הייתי נוקט בה = בעמדה פציפיסטית טובה ובריאה, של נסיגה מיידית.

ואולם, באותו רגע לא שיערתי - וכפי-הנראה, גם לא עליזה - איש מאיתנו לא שיער, מה עתיד לקרות. כבר קרה בעבר, שעברו לידנו מטורפים מסוגו והתנכלו לדוכן, הברחנו אותם והכל שב להיות כמקודם ותוך זמן-מה, אף היינו נרגעים מן ההלם. ולפיכך, היות ושיערתי, שגם הפעם זה המצב - לא היה בכוונתי לוותר; אולם אף יותר מכך, רתחתי עליו.

עליזה היא אחד האנשים, הקרובים אליי ביותר עלי-אדמות. כמו משפחה. והיא פציפיסטית = כלומר, מן-הסתם לא תוכל כלל להגן על עצמה. ולראות אותו, מכניס לה - כפי שנראה היה הדבר - אגרוף בפנים?!?

ולפיכך כמובן, שנכנסתי להיאבקות מטופשת, עם היצור המשוקץ הזה. טעות, נכון. לא הייתי צריך, להיגרר אחריו לאשפתות שכאלה. אני מסכים בהחלט. אבל - לראות אותו, תוקף כך את עליזה...

משקפיי, הוטחו בידו על המדרכה (למרבה-המזל, נגרם להם נזק קל בלבד). בתגובה, תפסתי בחולצתו, מנסה לתפוס במשקפיו (התלויים על צווארו בחוט) ומנסה לתפוס בו... אולם - אולי ישמע מוזר - לא רציתי לפגוע בו. רציתי רק להרתיעו, שלא יעז לתקפנו שוב!! אבל - לא רציתי כלל, לפגוע בו מעבר לכך. מוזר, האין-זאת?

ולפיכך, השתדלתי להלום בו ולחבוט בו כמה שפחות.

במחשבה לאחור, זה הפרט, בו אני גאה, יותר מאשר בכל יתר פרטי-התקרית הזאת.

אינני בטוח, למעשה, באיזו נקודה בדיוק הוא בעט בי. נדמה לי, שהיה זה לפני שנאבקנו והוא הפיל את משקפיי על המדרכה. על-כל-פנים, בשלב מסויים הצלחתי לגררו למטה, לתפוס במשקפיו ולהפילם על המדרכה. אז הצליחו מישהם לגררו מעליי, השיבו לכל אחד את משקפיו ואני ניצבתי, המום, אל מול ההרס = הדוכן וכל מה שהיה עליו, מוטלים על המדרכה. ומסביב הקהל.

אני צריך להבהיר כאן משהו - אני בן-רחובות. בה התגוררתי מרבית-שנותיי (אני בן 33) ומעולם, מעולם לא חוויתי בה ולא האמנתי, שאחווה בה, אווירה של כמעט-לינץ'.

ההמון הביט בנו, בשנאה יוקדת. ומה היה כל חטאנו?

שהחתמנו אנשים, למען הפסקת-אש, על-מנת לשים קץ, לשפיכות-הדמים ההדדית!! על-מנת להשיב שלום, שקט ושלווה למדינה!! זה הוא כל פשענו הנורא.

אחד הבריונים, תפס בשלט-הבריסטול הירוק, עליו כתבתי "הפסקת-אש עכשיו!" ואיים לקרעו. נאבקתי בו עליו. אישה אחת, היסטרית, קראה לעברנו, שבנה נמצא בצבא ונלחם בעזה ושצריך לשרוף אותנו. גם אנשים נוספים, קראו לעברנו, שצריך לשרוף אותנו, שצריך להרוג אותנו, שאנו מפזרים רעל (ומה דינו, של מי שמפזר רעל = כלומר, מנסה לרצוח חפים-מפשע, באמצעות-רעל? די-דומה לדין-רודף, האין-זאת?) וכיו"ב.

הייתי בהלם מוחלט. כבר הייתי בעבר במצבים, שהיו צללים חיוורים, לאירוע המחריד הזה; אולם, מעולם לא עד-כדי-כך!!!

הזכרתי לעיל את "דין-רודף" - ולא במקרה. כי הפעם היחידה, בה חוויתי ברחובות אירוע דומה, היתה לפני קצת למעלה מחמש-עשרה שנה, בספטמבר 1993 = בתקופה, שמעט אחרי פרסום הסכמי אוסלו א'. ריב סביב מודעות-הסתה, של הימין הדתי, שהודבקו בהדבקה פרועה ושדרשתי להסיר - דבר, שהביא עליי את זעמם, של כמה בריונים מטורפים, חובשי כיפות סרוגות (כן, "יהודים" חובשי-כיפה!!! אני מסרב לשכוח, מי ומה היה היצור, שרצח כאן ראש-ממשלה!!).

רק בנס חמקתי מידם אז...

וגם כל שאר תקופת-ההסתה הנוראה ההיא, שנתיים וקצת, של קריאות "מוות לזה, מוות להוא", התפרעויות, הסתות ממרפסות ודיני מוסר ורודף, שהסתיימו - כמובן - בשלוש יריות אז, בכיכר, באותה מוצ"ש...

ומה אמר אז ראש-הממשלה, יצחק רבין זצ"ל?

"האלימות היא כרסום יסוד-הדמוקרטיה! יש להוקיע אותה ולבודד אותה!"

וכעת, מקבלת אלימות זו חותמת-הכשר, היא הנורמה, היא המיין-סטרים?!?

ולפיכך,

ועקב הקריאות הללו,

ועקב האלימות הברוטאלית, שהופנתה נגדנו,

ועקב האיומים בלינץ' וברצח ובכל-מיני מיתות משונות, שספגנו שנינו,

אשר כל רצוננו, הוא בהפסקת-אש ובשלום, לישראל ולפלשתין כאחת,

ועקב חששי, שהמטורפים הללו, עוד ינסו לבצע בנו את זממם, אם לא נרתיע אותם,

וכן, גם על-מנת להעליב, בחזרה, את אלה, שפגעו בנו כך והפנו, לעברנו, שנאה יוקדת וחסרת-הגיון כל-כך - כאילו לא בניהם-שלהם החיילים, ירוויחו משלום ומשלווה, מחופשה בבית ומשחרור מלא מגיהנום עזה -

ועקב ההלם המוחלט, בו הייתי נתון, עקב הימצאי במצב, שמימיי לא חוויתי, חריף ומסוכן כמותו,

החזרתי להם - במלים בלבד!!! - מידה כנגד מידה.

למי שאמרו לנו "צריך לשרוף אתכם!!" אמרתי "אתכם צריך לשרוף!!" לזו שאמרה, שבנה משרת בעזה והיא מקווה, שיהרגו אותנו - אמרתי, "הלוואי שיהרגו גם אותו וגם אותך!" לא זכור לי, שאמרתי במפורש את המשפט המפגר "מוות לחיילים" וגם אם אמרתי, יש להבינו אך ורק בהקשר הזה - לא כמשהו, שאני מתכוון אליו!!!

אין לי שום רגשות-שנאה, לחיילים בכללותם - איך אוכל? שהרי, על-מנת לשנוא את החיילים, ככלל, היה עליי להיות - לא-עלינו!! - שונא-אדם מוחלט!! שהרי, מרבית בני ובנות השמונה-עשרה עד העשרים ואחת, במדינתנו הקטנה, הם חיילים וחיילות!! נכון, לדעתי הם טועים! נכון, לדעתי הם שוגים! נכון, לדעתי אם יש מקרים, של חיילים, המטווחים ילדים, או היורים בזקנות במחסומים וכיו"ב - יש להעמידם לדין! אבל, האמירה החולנית "מוות לחיילים" - שאינני בטוח, אם בכלל אמרתיה, או שמא רק השתמעה, למאן-דהוא, מדבריי (אינני זוכר, כמובן, מלה במלה, מה אמרתי - הייתי, כאמור, בהלם מוחלט, מפוחד עד-מוות ובתחושה, גוברת והולכת, שייתכן שלא אזכה לחיות, יותר מדקות בודדות - וכפי שהבנתי מאוחר יותר, בהחלט היה יסוד לחששי; היות והאווירה, אכן, היתה אווירה של לינץ') - בכל מקרה, אמירה בסגנון של "מוות לחיילים" איננה מייצגת, מעולם לא ייצגה ובשום-פנים-ואופן, איננה עומדת לייצג, לא עכשיו ולא בשום זמן, את רגשותיי, עמדותיי, אמונותיי, או מחשבותיי.

נהפוך-הוא!!! שכן, כאמור, מהפסקת-אש - ירוויחו כל הצדדים כולם. אין זה רק אינטרס פלשתיני!! גם החיילים, שלא ייפגעו בסמטאות-עזה וגם תושבי האיזור המאויים, עליהם לא ייפלו טילים עוד לעולם - כל אלה, ירוויחו אף הם.

כעת - ניתן בהחלט להתווכח, האם מן-הראוי לנסות להידבר, עם חלאות-החמא"ס = דתיים פנאטיים ומטורפים, המאמינים בגרסה קיצונית - ומעוותת במיוחד, לדברי כל המומחים לדבר - של דת האסלאם. ייתכן שאני טועה!! ייתכן, שבאמת אין ברירה!! כי - בניגוד לקנאי-החמא"ס ובניגוד לקנאי-כהנא, כאחד - אין אני מעלה בדעתי לטעון, שיש לי איזושהי "זכות-יוצרים" על האמת, או שרק אני, יודע לבדי מה טוב לכולם, או שצריך להרוג, חס-ושלום, את כל המתנגדים לעמדותיי... נהפוך-הוא!! בניגוד לכל אותם לינצ'אים, שאיימו לשפוך דם בלב עיר-מולדתי האהובה = את דמי-שלי!! - לי, אין שום בעיה, עם עמדות מנוגדות - אני עשוי להתרגז, כן, בנקודה מסויימת, אם מצדיקים טבח-ילדים (שוב: לא משנה בכלל, מאיזה "צד" - ילדים הם ילדים!!! ובילדים לא יורים!!!), אני בהחלט עשוי לומר - סליחה, אין לי שיג ושיח איתך... קרה, קורה ועוד יקרה. זאת תגובתי, לכל מצדיקי הרג-ילדים בעזה - וזאת בדיוק, היתה גם תגובתי, כאשר פעם - באתר "אינדימדיה" - פורסמה איזושהי קריקטורה חולנית, שהביעה אושר ושמחה, על פיצוץ-אוטובוס ורצח נשים וילדים בו. ואולם, כל עוד פגיעה באזרחים חפים מפשע - ובילדים, בתינוקות ובנשים הרות לא-כל-שכן - זוכה לגינוי - אין לי, לא היתה לי וגם לעולם לא תהיה לי, שום בעיה שהיא, עם מחלוקת תרבותית.

אולם - בשום-פנים-ואופן לא, כאשר הצד השני בוויכוח, מאיים עליי ברצח!! אומר, שחבריי ואני, שאנו בני-מוות!! עם זה - אין לי שיג ושיח. ונכונים הדברים גם כאן, בנגע לכל אותו אספסוף נורא, שאיים לעשות בנו לינץ', ביום ו' האחרון - וגם, ובדיוק בה-במידה, כאשר אמורים הדברים, בקנאי-דת פלשתינים קיצוניים... ככה ש - אינני יודע!! אולי אני טועה. אולי הצדק הוא עם תומכי-המלחמה ובאמת אין ברירה, כי אין עם מי לדבר... כשלעצמי, אני אינני מאמין בדבר. לדעתי, עוד ניתן למצות, את המשא ומתן המדיני ואולי, נצליח להשיג הפסקת-אש אמיתית, רצינית וכנה.

וגם אם לא - עדיין, יש חוקים למלחמה. וטבח אוכלוסייה אזרחית, אינו יכול להיות מקובל לעולם.

אני תמים? אולי. אבל, חשוב לי גם, להיות אדם.

כך, שכפי שאתם רואים, אמירות חולניות, מסוג "מוות לחיילים" וכיו"ב תועבות למיניהן, אינן מייצגות אותי, בשום-פנים-ואופן!! ואם נאמרו (שוב, הייתי במצב של הלם ואני זוכר זאת רק במעורפל), יש להבינן, אך ורק, בהקשר הזה - כאמירות בסגנון "את אומרת, שאותי ואת חבריי צריך לרצוח? אותך צריך לרצוח!!!" - ולא דבר מעבר לכך.

ואז באה המשטרה. ואת מי עצרה?

לא את התוקף!! הוא הלך לו משם, חופשי ומאושר (טוב, אולי לא ממש מאושר - אבל, עדיין: הוא את שלו השיג... כי אני, עם הטראומה שחטפתי, יותר לעולם לא אעמוד שם, לא בדוכן הזה וגם לא בדוכנים אחרים; כך, שהאלימות ניצחה...).

לא את כל יתר הבריונים האלימים וחבריהם, המאיימים והמסיתים - שאף הוסיפו להסית לכך, אל-מול השוטרים!!

אותי עצרו. אותי, את דניאל. את פעיל השלום, שישבתי בשלווה בדוכן שלנו והחתמתי אנשים, למען הפסקת-אש ולמען שלום לישראל!!

אני הותקפתי!!! ואותי עצרו.

אני הותקפתי!!! ועליי איימו.

אני הותקפתי!!! ועל ידיי, סגרו האזיקים.

אני הותקפתי!!! ואני נחקרתי, בהשפלה ותחת איומים.

אני הותקפתי!!! וממני, לקחו טביעת-אצבע.

אני הותקפתי!!! ועליי, מאיימים בתביעה...

הנבזות שבדבר, הרוע!!! זה פגע בי, עוד הרבה יותר, מכל שאר זוועות אותו יום - שכשלעצמן, כאמור, היו די והותר. והם עוד הוסיפו לשקר, השוטרים! אמרו, למשל, שתקפתי שוטר (לא היה ולא נברא: שמחתי לראותם וחשתי הקלה למראם. חשבתי - הנה, הם יגנו עלינו, ככה, שנוכל לקחת הדוכן ולהסתלק מפה!!!). אמרו, למשל, שהתפרעתי בניידת (מה?!? בניידת, גבירותיי ורבותיי, כבר הייתי בהלם מוחלט ורק בקושי, יכולתי בכלל לנוע!! התחננתי לפני השוטרים, שישמעוני - ובתגובה, נבח עליי השוטר יוסי - אף-הוא, האין זה מעניין, חובש כיפה סרוגה... - ש"עוד מלה אחת, ואני מכניס לך אחת ומפוצץ לך את הראש" - לי הוא אמר זאת!!! לקרבן!!! ישבתי, איפוא, מכווץ ומפחד, אפילו, לזוז...). והשקר שהוא, אולי, המטורף מכולם - רק אמש, ביום ראשון בערב, סיפרה לי עליזה בטלפון, שכשחקרוה במשטרה, אמרו לה, שאחד השוטרים טען, כביכול, שראה על דוכננו שלט "מוות לחיילים"...

מה?!?

אני נשבע בזאת, גבירותיי ורבותיי: לא היה ולא נברא!!!

ואסיים בכך.

כעת אני במעצר-בית, על שהעזתי להיות מותקף....או שמא, על שהעזתי שלא להגיש, את הלחי השנייה וללכת, בצייתנות ובענווה, כצאן ללינץ' ולשחיטה....או שמא, על שביקשתי, לעם ישראל ולעם פלשתין כאחד, קצת שקט, שלום, חופש ושלווה. יחד-עם-זאת, אשתדל להעביר, קובץ זה, לפרסום ברשת האינטרנט, לכל המעוניינים בדבר, בהקדם האפשרי, מבלי לצאת את תחומי ביתי.

=========================================================

שנתיים ומחצה, חלפו-עברו מאז.

והמצב במדינה, רק הוחמר ורק הורע.