“What Next?” משהו בי זועק לתשומת לב. הוא מפוחד, לא בוטח, לא סומך. שרירים מכווצים, מתיחות. הוא מושך וגופי נסוג. ואני רואה את המתרחש, חווה את זעקתו. קשובה. רואה את האבסורד, את הפערים, ומבינה. מבינה את אי המאמץ שבתוך הפעולה, כמו הצצה לתוך הסוד. כיצד זה מתאפשר? איך אפשר להתקדם כשמתעלמת מזעקה להקשבה, לשהייה, לתשומת לב. משהו גדול נחשף, עדיין טומן בתוכו סודות.
בחרתי לקרוא לאתר שלי ושל בן-זוגי, יניב, פשטות. לא ידעתי למה, המילה הגיעה והרגישה נכונה. בניסיון מאוחר יותר להבין את משמעות המילה עבורי, הבנתי שהיא מביעה עבורי את האפשרות לפעול בעולם ללא מאמץ. בלי לנסות להוכיח משהו, או לדחוק ולדחוף, מתוך מקום שלא מוכן לקבל את הדברים כפי שהם מתרחשים. לפעול מתוך הקשבה, רגישות, קבלה ואפילו התמסרות.
כיצד אפשר להתקדם הלאה באופן טבעי מבלי מאמץ ואמביציה?
כשהעברתי פעם שיעור יוגה דברתי על המקום הזה. של לפעול מתוך אי מאמץ, ללא אמביציה. בסוף השיעור ניגשה אלי בחורה ואמרה לי שמאוד הפריע לה מה שאמרתי. לטענתה, ללא אמביציה לא נתקדם לשום מקום. אפילו כדי לעמוד על רגל אחת צריך אמביציה. ללא מאמץ, משמעו עצלות ואף התנוונות. לא זכורות לי מילותיה במדויק, אבל כן זכור לי שהיא התנגדה בתוקף למילותיי.
אני מודה לה על כך, שכן המילים האלו כבר נאמרו מפי כמובנות מאליהן, וחזרתי עליהן רבות בהנחיותיי בשיעורים. המפגש מולה הביא אותי להרהר בהן מחדש, ולחקור את משמעותן עבורי.
כיצד אפשר להתקדם הלאה באופן טבעי מבלי שיהיה שם מאמץ ואמביציה? והאם זה באמת אפשרי? חקרתי זאת בעיקר בתוך תרגול היוגה, והמשכתי לבדוק ולתרגל את האפשרות של להרפות מאמץ בתוך תנוחות . אכן, זה יכול להיתפס כפרדוקס, איך אפשר להרפות כאשר כל הגוף נאסף, נמתח, מתכווץ על מנת לדייק ולשהות בתנוחה?
בגופנו טמון כבר הצעד הבא, זוהי התנועה הטבעית
את הקטע הפותח של מאמר זה כתבתי לאחר שהתמקדתי. התעוררתי מוקדם בבוקר לתרגל יוגה, וגופי הוביל אותי באופן טבעי לסשן התמקדות. לפתע גיליתי כי התכוונתי לתרגל מתוך מחשבה של “צריך”. מה שגופי באמת רצה זה שאקשיב למתחים שהיו בו, ולא שאעשה איתו משהו . בהמשך היום גם שמתי לב, כי כאב בגב שליווה אותי באותם ימים, נעלם. עכשיו, כשאני כותבת, אני נוכחת לאותה תנועה קדימה שהתרחשה מתוך עצמה, ללא כל מאמץ או אמביציה. הנה זה אפשרי.
ג’נדלין, אבי שיטת ההתמקדות, טוען כי בגופנו טמון כבר הצעד הבא, זוהי התנועה הטבעית. מה שאנו עושים באופן פעיל הרבה פעמים זה פשוט לעכב או לחסום תנועה זו. ולכן, מה שעלינו באמת לעשות כדי שהתנועה הנכונה תתרחש, הוא פשוט לאפשר לה. אני גיליתי, כי אותו חלק בי המתעסק כל הזמן בצעד הבא הוא זה שבעצם מעכב אותי. כי מה שהוא באמת מבקש ממני הוא שהייה. לעצור לרגע ולהקשיב פנימה. כי כשאני קשובה לכל הקולות בתוכי ומאפשרת להם מקום, הם לא צריכים עוד לעמוד על המשמר והם יכולים להמשיך את התנועה הטבעית שלהם, כי הם באור המודעות. וכך בעצם מתאפשרת מנוחה בתוך העשייה.
דרוש מאמץ אדיר להתקדם לצעד הבא כשיש משהו שמושך לאחור
אפשר להתפלסף רבות על המונחים הללו, אך העניין הוא בחיים עצמם. מי מאיתנו לא רוצה להיות נאמן לעצמו ולפעול בעולם בפשטות, מבלי לאבד אנרגיות מיותרות? באותם רגעים בהם אנו מקבלים החלטות בלב שלם, אין שם מאמץ או צורך להסביר. אז החיים זורמים בטבעיות וללא ספק אנו מאושרים יותר. עבורי, באופן זה הפכו להיות היוגה וההתמקדות דרכים מרכזיות בחיי. אני יכולה לומר כי לא הייתה שם אפילו בחירה, כי כשיש בחירה יש עדיין משהו בתוכי שרוצה במשהו אחר בו לא בחרתי. כשהדברים נעשים ב”לב שלם” אנו לא זונחים אף חלק.
ואלו בדיוק מילותיי: איך אפשר להתקדם כשיש בי משהו שזועק להתייחסות ואינני קשובה לו? זה מצריך מאמץ אדיר לנסות להתקדם לצעד הבא כשיש בתוכנו משהו שמושך לאחור כדי לזכות בתשומת לבנו. הוא יכול להופיע בצורת כאב פיזי, בצורת הצפה רגשית, בצורת עומס מנטאלי או כערפול. הוא עצמו אינו יכול לנוע הלאה אם אנו לא מאפשרים לו זאת. והדרך לאפשר היא פשוטה, היא אינה מצריכה מאמץ, זהו הסוד.
מנחה מוסמכת להתמקדות, בגישות Inner Realationship F. ו- Whole Body F. מלווה אנשים בתהליכים אישיים, ומנחה קבוצות. מלמדת בבית-הספר לפסיכותרפיה מתקדמת "מגד". מורה מוסמכת ליוגה. מתרגלת יוגה ומדיטציות ממסורות המזרח מזה כעשור. אמא.ביחד עם בן זוגה, יניב, מציעים לימודים מקצועיים והתפתחות אישית, ב"פשטות".
