עדיף להיות קבצן שמרגיש מלך מאשר מלך שמרגיש קב 

קיסר או קבצן

רם, נשא וטפש עמד המושל.

אכזר, גס ובוטה – מילותיו פוקדות. איש שהצליח - המסכן.

שמונה עבדים רצו, נשאו  אפריונו. רגז וצוה:

"הרימוני, זמני קצר – מושל(ם) אני".

בפאתי דרך פזז לו איש.

שר ורונן, מרקיד נעליו הבלויות.

"זוז! מנול" צרח המושל והכה בו בשרביטו. "פנה דרך, אפס אדם שכמוך - אבק דרכים על גלימתי האצילה".

כפף האיש קומתו מכבדה של המכה – התגלגל.

קפץ חזרה על רגליו, אבן בידו - חיש טסה ( ( ( ( אל מצח המושל(ם).

על החול שוכב איש, אבן שקועה במצחו, נשימות אחרונות. קצף אדם על שפתיו.

"עוד רגע קט, שניה או שתים נותרו לי. שגיתי כל חיי – לא מלך הייתי ולא מושל. סתם איש עם מסכה על פני".

כל חייו לפניו. עוד שניה או שתים. מחילה ביקשו שפתיו מן האיש הטפש שהוא היה. ועל כך זכה והאר.

אל דאגה ידידי הקוראים!

הוא עוד יחזור בגלגול זה, או אחר ויקבל את האפשרות לתקן את התיקון.

וההלך?

המשיך לו בדרכו - שיר על שפתיו. אל נחל דרכו. רחץ עצמו מן הטפש. ירד אל פסת עשב, ראשו שם ונרדם, עיף היה מאדוניי החיים.

והעבדים?

השאירו גפת אדונם על השביל.

אצו פצו השמונה, את נפשם מלטו. אל נחל ירדו לרוות צמאונם.

נבהלו....

על העשב שכב לו האיש – שמש עטרה מצחו.

כביר ועצום נדמה להם – "באנו ללמוד תורתך, על פני האדמה".

אספם אל חיקו ויקחם אל היער. שנים נדדו בדרכים, אספו אנשים שברחו מן ה"מלחצים".

בוקר אחד, בהמוניהם צעדו אל העיר. בן המושל על כס אביו.

צפה בם ונדהם ונבהל ונפחד... ברח.

עלה ההלך אל כס המלכות ונתצו. ישב על דרגש דרכים – קרן שמש עטרה מצחו.

שלוה פשטה בעיר, חיוך על פני האנשים.

ותשקוט_____ הארץ מאה שנה.