ילדותנו מתחילה תמיד באיזה זיכרון, מתוק או פחות, זו דרכו של היקום לקבוע נקודות ציון בזמן, בהתפתחות של אישיותנו.
לעיתים יהיה זה רצף של נקודות ואירועים אשר יחברו להם יחדיו לפיתוח תובנות ובחירת נתיב כזה או אחר.
כילדים, מוחנו הוא כמו ספוג אשר סופח אליו את האירועים, הלימודים, האמירות וכל אשר נשמע נראה נריח ונטעם, כל אלו יעובדו לאיזו שהיא תבנית ובחירת דרך התנהלות.
הורים רבים נותנים דגש גדול לפיתוח האישיות של ילדם מתוך הבנה כי תקופת הילדות היא תקופת העיצוב של כל אחד ואחת, זה בא ליידי ביטוי בפתיחות שלהם בהקשר התקשורתי וממשיך דרך חוגי העשרה וחשיפה לכמה שיותר חומר המכיל תוכן ענייני.
נכון שלעיתים נראה הורים הדוחפים את ילדיהם לעשות דברים שהילד לא ממש מתחבר אליהם, לסוגיה זו עשויות להיות השלכות שליליות, אפילו שלכאורה הילד הצליח במשימה, וסיפק את ההורה שלו. אך האם הילד סיפק את עצמו - האם הילד באמת לקח את מה שהוא רוצה - או רק התנהל במישור שלהפוך את ההורה שלו למרוצה ושיוכל להתגאות בו -
סוגיה מאוד עדינה, שמייצרת לא מעט חוסר סיפוק אצל הילד המתבגר, שעשוי למצוא עצמו במרוצת ההתבגרות שלו, כמי שמרגיש שצריך לספק אחרים, ועשוי אף להיות מתוסכל מכך, מבלי להבין את מושג ה"סיפוק העצמי".
טועים לעיתים הורים אשר מקבלים החלטה מ"מקום בוגר" לכאורה, מקום של ניסיון שלהם בחייהם האישיים, ולא פעם גם משתמשים בזה כתירוץ לדחוף יותר את ילדיהם, כדי שלא יכשלו.
לילד יש ראש ומוח לחשוב, עלינו לזכור כי אנו כילדים רצינו הרבה דברים, ולרוב, ההורים הם אלו שניתבו אותנו, מתוך כך חובה עלינו לנסות לראות בעיני הילד ולעזור לו בכך , לא על ידי שנחליט את כל החיים עבורו , אלא נשקף לו פריסה של תובנות והשלכות של כל מיני סוגיות, השערות, נכניס גם ניסיון והתנסות, אך ניתן לו להרגיש כי הוא מנווט את ספינתו ליעד שכביכול הוא בוחר.
זו יכולה להיות גדלות של הורה לעשות כך.
לתת כלים לילד הרך, ותחושה שהוא המנווט את ספינתו.
אנחנו כהורים אמורים לעמוד בצד אך צמוד וליד, ולהיות הסמן הימני אשר רק בטרם מעידה, נכוון ונתמוך, כל הניווט יבוא כביכול מכוחותיו של הילד.
כן אני מסכים שצריכה להיות מסגרת ברורה וגבולות של מותר ואסור, אך חשוב איך אנו כהורים מעבירים להם את המסר הזה.
ילד כזה יגדל להיות בוגר שילמד טוב יותר בעתיד לנווט את חייו תוך למידה של לקיחת אחריות על המסלול, ילד כזה יגדל להיות הורה אשר יעזור לילדו להיות קפטן טוב יותר על חייו.
משמעות הדברים הנכתבים היא בין השאר, להקשיב יותר לילד שבתוכנו, ובעקבות זאת ללמוד להקשיב לילד שלנו.
כמה רך וקטן שיהיה, יש רמות שונות של הקשבה והתעמקות, עלינו רק להיות שם בשבילם, ילדים לא תמיד אומרים את כל מה שעובר עליהם, אך אין זה אומר שאין להם מה לומר!!!
הרוב תלוי בנו, לאפשר להם את יכולת הביטוי , לצאת מתוך המבצר החבוי שיש לכל ילד קטן. נכון שזה מצריך מאיתנו סבלנות שינוי גישה ובחירת התייחסות, אז מה - הרי אלו הדברים אשר אנו רצינו כילדים, אז אל לנו לשכוח זאת.
ההקשבה לילד וחשיפתו בפני מציאות מסוימת עשויה לפתור קונפליקטים עתידיים בהתפתחות האישית של הילד, ילדים "סוחבים" איתם מטענים, שלעיתים ההורים מקבלים את ההחלטה כי נכון לגביהם , כלל לא לפתוח את הסוגיה הזאת, וזאת הרי נקראת החלטה שרירותית על "מה טוב לילד" האם זה נכון - לא בהכרח !
זכרו את הפתיחה של התקציר, מוחו של הילד הוא כמו ספוג, וזאת נקודת הזמן בה צריכים להיפתר דברים ולהיסגר מעגלים, עליו להיות זה שינווט את ספינתו , כמובן בעזרתכם.
תנו להם את יכולת הביטוי העצמי, אל תצטערו ותבכו את כאבם, כי זה לא כאבם, זה בעיקר הכאב שלנו כהורים, תוך השפעה של ניסיון החיים שלנו.
הכאב שלהם או כל טיפול בסוגיה מסוימת, מתרחש הרבה יותר מהר עם תמיכה וטפיחה על השכם.
תתנו לילדכם את מה שרציתם לקבל בילדותכם מהוריכם..התייחסות הקשבה וגישה.
"כדאי לחשוב בגדול, להתחיל בקטן ולפעול כבר עתה"
