פטנג'לי - הסוטרה השלישי בפרק הראשון
tada drastuh svarupe vasthanam
הצופה לא מתפצל, וקיים על ידי עצמו ובעצמו / שיפור עצמי בכוחות עצמי
אם בסוטרה השנייה הדברים היו פשוטים וברורים ומעשיים. הסוטרה הזאת הכניסה אותי לבלבול. בקריאת הסוטרה, הייתי שבוי בדרישתו של פטנג'לי מאיתנו התלמידים, לקבל את הימצאותה של איטליגנציה קוסמית שלמה ובלתי מחולקת. עלו לי בתודעה נושאים של חופש בחירה, והמושג הקשה לי של "הכול כתוב והרשות נתונה" ולא מצאתי מנוחה ויכולת ניסוח. קבלה של אינטליגנציה קוסמית היא לא משהו נלמד דרך השכל, אלה סוג של אמונה שצריכה לצמוח מבפנים אם בכלל. אם הייתי נתקל בה בתחילת הדרך יש סיכוי שהייתי עושה אחורה פנה ודוחה את הדרך על השף. בלימוד העיקש שלי, תהיתי איך כבר בתחילת הדרך, אנחנו נדרשים להיות כבר בסופה?
אחרי המון קריאות פתאום ראיתי משהו חדש ומרגש. ראיתי חלק אחר בסוטרה והבנתי. אומרים שכאשר התלמיד מוכן המורה או ההוראה מגיעה. מצאתי שבתחילת הדרך, הסוטרה מדברת על תפיסה וצורת הסתכלות, שעוד רגע ארחיב עליה, בסוף הדרך הסוטרה מדברת על כמעט הארה. במהלך הדרך, כל אחד יכול למצוא את עצמו בתוך מה שהסוטרה מספרת לו, על עצמו.
במהלך היום אנחנו עוברים אינספור חוויות שמביאות אותנו למגוון חוויות רגשיות: שמחה, עצב, אושר, דיכאון ועוד. לכל החוויות האלה יש שני דברים משותפים: כולן רגשות ואת כולן אנחנו חווים. אם נתחבר רגע לדימוי של חיינו כאולם קולנוע שבו אנו צופים בסרט. החוויות החיוביות שגורמות לנו לצחוק ולשמוח הם כמו קומדיה או סרט-בנות עם סוף רומנטי מתקתק ואילו הדברים הקשים הם סרט אימה או דרמה סוחטת דמעות. פטנג'לי מציע לנו לצפות בסרט ולהתערבב בתוכו, וליהנות מחוויית הצפייה. חוויה שגם עליה נצטרך לוותר בעתיד אבל זה ממש לא לעכשיו. כשאנו הולכים לקולנוע, אנחנו בוחרים את הז'אנר, בחיים הז'אנר נבחר עבורנו. אולי דימוי טוב לאי בחירת הסרט היא הליכה עם מישהו יקר לנו: עם בן, עם הורה, עם בן זוג. לא משנה עם מי. אתם הולכים לסרט שהאחר בחר. יתכן שלא נהנה מהסרט אבל אנחנו יכולים לבחור ליהנות מכל כך הרבה דברים אחרים שיוצרים את החוויה הגדולה. מבילוי משותפת, מהתחושה הטובה שאנחנו יכולים להיות בשביל האחר, ממקום של לחוות את ההורות שלנו או את יכולת הנתינה ועוד המון דברים שלא קשורים אם אהבנו את הסרט או לא.
בלימוד שלי, אני מתייחס לסוטרה בשתי צורות: האחת מתייחסת לרעיון הגדול של אינטליגנציה קוסמית בלתי מחולקת והשנייה קשורה לפרקטיקה יומיומית.
אני מאפשר לרעיון אינטלגנציה קוסמית להיות בלי לפסול וגם בלי לקבל. אני לא מתעקש להבין אותו. כשהוא עולה אני מנסה לחקור אותו, לחשוב עליו ושוב להניח אותו ולידו סימן שאלה. אולי כן אולי לא. מה שבטוח, שיש בגירוי הזה משהו שאפשר ללמוד ממנו ולהתקדם – מה זה משנה לאן – כמו זרע ששתלנו באדמה. מה יגדל או איך יגדל אנחנו לא יודעים אבל אנחנו יודעים שאם נשקה ונאפשר הוא ידע כבר מה לעשות – יש בזרע את כל הידע לצמוח ולממש את המידע הגנטי שלו בעצמו.
בפרקטיקה היומיומית אני בוחר לשנן את השאלה: "מה השיעור שלי ממה שקרה?". אני מתרגל להציף את השאלה אחרי כל אירוע משמעותי שאני עובר. שאלה זאת קשורה לכל תפיסה וגם לעולם הרוחני.
לא מזמן קראתי ספר על טעויות ועקומת לימוד. הציגו שני תחומים, תחום התעופה שבה מבצעים תחקיר אמיתי על כל תרגיל אירוע או תקלה שקורת, וחדרי ניתוח בבתי חולים, ששם בקושי שואלים שאלות גם כאשר אנשים מתים על שולחן הניתוחים. תחום הבטיחות בתעופה עבר מהפכה ושיפור משמעותי בעשרים השנים האחרונות, טעויות אנוש בחדרי ניתוח בקושי.
אחרי אירוע משמעותי עבורי, כשאני נרגע ומצליח להוציא את עצמי ממעורבות רגשית, אני שואל את השאלה "מה השיעור שלי?" לוקח תרגול רב עד שהשאלה הזאת צצה מעצמה, אבל כשזה קורה, מתרחש קסם!!! השאלה הופכת כל אירוע להזדמנות ללימוד ולצמיחה. הופכת אותי לבר מזל שמקבל שיעורים ומתקדם ואם נחשוב על הטייסים והמנתחים הוא מגדיל את הסיכוי שלנו להגיע רחוק ולנחות בשלום במקום למות על שולחן הניתוחים.
כשפטנג'לי מתאר לנו, בסוטרה שכל מה שיש זאת התנסות, אני בטוח שהוא מכוון למשהו גדול ומהותי. עד שאהיה שם אני בוחר להתחבר לקסם שאותו אני יכול לחולל בכוחות עצמי באמצעות פתיחות ומחשבה בלבד. ככול שאני עושה זאת יותר, הזרע שזרעתי בהכרה מצמיח שורשים וגדל ואיתו צמיחה מסוג אחר לגמרי.
אורי זיצק, מרפא ומטפל בשיטת סאט נאם ראסאיין SNR ובשיטות מעולם היוגה. www.snr.co.il
