על חרמות תרבותיות והמוסיקה של ריכארד ואגנר 

"מימי לא יכולתי להשלים עם שאיפת הענישה של כל מי וכל מה שהוא גרמני אך בשל גרמניותם בלבד. בעיני מגוחך היה להטיל חרם על המוסיקה של וגנר ושל ריכרד שטראוס, ועוד יותר מגוחך להטיל חרם על השפה הגרמנית. תגובתי הייתה להקשיב, ככל שיכולתי, למוסיקה המוחרמת, ולטפח את הגרמנית שלי ביתר שקידה. חשתי שהשפה הגרמנית הושפלה והועלבה מעצם שימוש הנאצים בה[...] לדידי הנאצים חיללו כבודה לא רק בכך שאימצוה להם כשלהם, אלא גם בכך שפסלו (ושרפו) יצירות תרבות גרמנית שלא היו לרוחם, והדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לנו הוא שנלך בעקבותיהם ונפסול או נחרים תרבות כלשהן (ואני בושה וכלימה שלימים גם אנחנו נכשלנו בחטא זה)"

[חיים כהן מבוא אישי – אוטוביוגרפיה (כנרת-זמורה-ביתן) 2005, עמ' 176].

 ההחלטה הפורצת דרך של התזמורת הקאמרית הישראלית להופיע בקונצרט בעיר ביירוית שבגרמניה עם יצירה של המלחין  ריכארד ואגנר, "אידיליית זיגפריד", עוררה לא מעט ביקורת, אך גם שבחים.

 אין ספק שהמדובר בסוגיה מורכבת, שמעורבות בה רגשות אמוציונאליות רבות ומובנות. דעתי היא כדעת השופט חיים כהן, אשר בניגוד אלי היה לו גם את האתוס להביע אותה, כמי שמוצאו בעיר ליבק בגרמניה (בהמשך עברה משפחתו להמבורג), ואשר שכל לא מעט מבני משפחתו בשואה.

 כשלעצמי אני סבור שכעיקרון, בכל יצירת אומנות צריך לדעת להפריד בין היצירה לבין האישיות ודעותיו של מי שייצר אותה, אך כמובן לזכור תמיד מהיכן היא באה. להבדיל אלפי הבדלות, זה קורה לי לא מעט כאשר אני נקלע בטעות וצופה בסרט בטלוויזיה בסרט של השחקן האוסטרלי מל גיבסון.

 נכון, שגם לעיקרון הזה יש מבחינתי גבולות בלתי עבירים וכתבתי על כך בהקשר להקלטות היסטוריות מתקופת גרמניה הנאצית, שרכישתם היא לא באה בחשבון.

 ראו: http://cafe.themarker.com/post/237429/

 עוד רז אחד אגלה והוא שבאופן אישי אינני חובב גדול של האופרות הגרנדיוזיות של ריכארד ואגנר; לטעמי אופרה, בשיא הדרה יכולה למצוא ביטוי רק בשפה האיטלקית (נדמה לי שהרוזן מונטסקיה כתב זאת בספרו "על רוח החוקים", על "המוסיקליות" של שפה זו), או בשפה הצרפתית. אולי עוד אשנה דעתי, בעניין, כמו שנחשפתי וגיליתי רק בשנתיים האחרונות את המוסיקה של ריכארד שטראוס, אליה גם התקשיתי להתחבר בעבר מבחינה אומנותית, ושהחרם על יצירותיו בישראל נשבר ביתר קלות כבר לפני מספר שנים טובות.

 בסופו של דבר, טוב עשתה התזמורת הקאמרית הישראלית שהעזה להיות הראשונה ששוברת את הטאבו בעניין יצירותיו של ואגנר, עם כל הקושי שהיה בכך.