שתי ידיעות בענייני ביטחון משכו השבוע את תשומת הלב. איגוד העיתונאים הזרים בישראל הודיע כי הכתבים יפסיקו לסקר את ראש הממשלה נתניהו לאחר ששתי עיתונאיות אולצו להתפשט ואף לפשוט את חזיותיהן בבידוק הביטחוני כשבאו לראיין את נתניהו. במקרה השני התלוננו דיירי מאהל המחאה של משפחת שליט כי מאבטחים של בית ראש הממשלה עושים חיפושים במאהל.
לנתניהו שלום. תודה לאל.
הדמוקרטיה הישראלית, לעומת זה, חולה מאד.
באובססיית הביטחון שאחזה את המדינה כבר התרגלנו לכך שרחוב שלם ליד ביתו הפרטי של ראש הממשלה נחסם לתנועה- מצורכי ביטחון, כמובן. איש איננו מערער על הטרדות והגבלות שונות על חירויות אזרחיות כדי להבטיח את שלומם של ראשי המדינה. אפילו ראש הממשלה עצמו איננו יכול לוותר על חלק מאמצעי הביטחון או שרותי אבטחה שהשב"כ קבע לו. זה כבר לא בידיו. בראיון בערוץ עשר נשאל מנהל לשכת העיתונות הממשלתית לתגובתו על ההוראות לעיתונאיות להתפשט והוא לא הסתיר את ביקורתו-אבל גם לא העז לערער על ההוראות. הוא לא מוסמך להגיד לשירותי הביטחון איזה אמצעים חיוניים ואילו אמצעים מיותרים, אמר. לאליל הביטחון כולם כפופים.
הגיע הזמן להתנער מהאובססיה. לא הכול מותר בשם הביטחון. אפשר לנסח את זה גם כך: במדינה דמוקרטית יש הצדקה אפילו לקחת סיכונים מסויימים כדי שלא לפגוע בזכויות יסוד של האזרחים. במדינות טוטאליטריות חוסמים צירי תנועה כמה שעות לפני ששיירת השליט עומדת לעבור שם. במדינה דמוקרטית זה לא נסבל. במדינה דמוקרטית אסורות הפגנות נגד השליט. במדינה דמוקרטית איסור כזה לא יעלה על הדעת.
נכון, בישראל כבר נרצח ראש ממשלה. אם שרותי אבטחה היו יותר דרקוניים, ייתכן שהרצח היה נמנע. אבל גם האירוע המזעזע הזה לא מצדיק את ההיסטריה שאחזה בנו מאז. אני אפילו מוכן להעריך שיש מי שמבקשים גם היום לפגוע בראשי המדינה, ויש לאבטח אותו ולשמור על חייו, אבל לא בכול מחיר. לא במחיר של השפלות, הצקות והגבלות מוגזמות של חופש התנועה וחופש הדיבור.
איזה סיכון נשקף לראש הממשלה ולבני משפחתו מדיירי אוהל המחאה מול ביתו? איזה סיכון מצדיק הטרדה של משפחת שליט כפי שעשו המאבטחים?
גיא עטיה
משנה לנשיא קב' ח.א.ש ביטחון, המתמחה בביטחון ואבטחה בארץ ובעולם.
