הרצאה שניתנה בכנס השנתי של איגוד האינטרנט הישראלי 2005. פורסם לראשונה באתר האישי של המחברת.
כותרת המושב - "הילדים הרעים של האינטרנט" - נועדה לפתוח דיון בשאלה כיצד יש להתמודד עם התופעה של התנהגות מצדם של מי שבמקרים רבים אינם כלל ילדים, כמובן, אם כי חלקם מוסיפים לדרוש מן החברה סוג של מורטוריום - פריסת חובות - הנהוג בדרך-כלל כלפי ילדים במהלך התבגרותם. אבל הרשת כבר התבגרה וגם היחס אל התופעות האלה כבר אמור להתגבש. הרצאתי נועדה לבחון את קריאת התגר המושמעת לעיתים, שלפיה האינטרנט הוא כביכול Sui generis (סוג בפני עצמו), ולכן החוק איננו מתאים לו. אבדוק את הסוגייה הזאת תוך בחינה של שלוש שאלות עיקריות:
1. האם יש להחיל את החוק ברשת?
2. כיצד אפשר לאכוף את החוק ברשת? האם החוק הוא מערכת הכללים המתאימה לרשת?
3. מהם המאפיינים הייחודיים של הרשת שיש להתחשב בהם בעת החלת כללים וחוקים? את השאלה האחרונה אבחן תוך הדגמת הסוגייה בשני סוגים של "עבירות ביטוי" .
האם יש להחיל את החוק ברשת?
כהערה מקדימה, יש לזכור שלא כל היבט משפטי של הפעלת חוק הוא פלילי. ניתן להיכנס לחוזים באינטרנט, ניתן לגרום נזק לאדם אחר באינטרנט - שני היבטים הנוגעים למשפט הפרטי. גם בהפעלת סמכות של רשות באינטרנט יש היבט משפטי, שכן בניגוד לאדם פרטי שרשאי לעשות כל שהחוק איננו אוסר עליו, רשות יכולה לפעול רק ככל שהיא מוסמכת לכך מפורשות בחוק. (לדוגמא, יש לשאול מאיזו סמכות חוקית שאובה הפנייה של משרד המשפטים לאתרים להגביר את הפיקוח על תגובות? האם יש לו סמכות כזאת בדין?).
לשאלה האם יש להחיל את החוק ברשת יכולה להיות תשובה קצרה מאד: כן... אבל קצת יותר בפירוט: מהם חוקים? חוקים הם סוג מיוחד של כללים, שסנקציות בצדם, שנועדו לאפשר לנו להתקיים כחברה. כל חברה זקוקה לכללים; כללים מכווני התנהגות ובעיקר כללים שנועדו לפתור קונפליקטים.
האינטרנט איננו "מקום" ואיננו "חברה". הוא ממשק שמאפשר לאינטראקציות חברתיות להתקיים, באופן מתו?וך מחשב. האינטראקציות האלה הן אינטראקציות אנושיות וחברתיות לכל דבר, שלחלקן מאפיינים יחודיים הנובעים מהממשק שבו הן פועלות. אך ככל מערכת אנושית, גם הרשת איננה מחוץ למסגרת החוק, אלא כפופה לכללים ולחוקים.
לכן התשובה לשאלה הזאת נראית לי ברורה. חוקים חלים על כל התנהגות, לא חשוב באיזה מקום היא מתרחשת. השאלה המעניינת היא האם יש היבט ייחודי בהפעלת המשפט ברשת.
כיצד לאכוף את החוק ברשת?
שאלה נפרדת היא כיצד יש לאכוף את החוק באינטרנט, כששאלה מקדמית עשויה להיות האם החוק הוא מערכת הכללים המתאימה. שכן גם אם אין מניעה עקרונית להחיל את החוק באינטרנט, אין זה אומר שזו תמיד הפעולה הנבונה או האפקטיבית ביותר. השאלה הקודמת, לגבי עצם החלת החוק, נראית לי כל-כך טריוויאלית, שעדיף, אולי, לנסח אותה באופן הבא: האם המדינה צריכה לקבוע ולאכוף חוקים ברשת, או להשאיר את התחום להסדרה עצמית?
ככלל, אני סבורה שהחברה הישראלית נגועה במשפטיזציית יתר, כלומר, בגלגול כל בעיה אל פתחו של בית המשפט. התופעה הזאת בעייתית מכמה בחינות.
ראשית, ככל שמדובר בחוק הפלילי (שכאמור איננו ממצה את ההיבט המשפטי) - הרי הפללת כל תופעה לא ראויה הופכת את מתחם ההתנהגות שלנו כאזרחים למכו?ון-יתר על-ידי המדינה. אפשר לקרוא לכך חברה ממושטרת.
שנית, בכך נוצרת דיכוטומיה המאפשרת רק שתי אופציות: או שהמעשה הינו פלילי, או שהוא תקין. כדי שאדם יורשע במשפט פלילי, יש לבסס את הראיות נגדו בדרגת חומרה גבוהה ביותר, היינו, מעל לכל ספק סביר. בלא מעט מקרים העובדה שזה לא אפשרי עדיין איננה הופכת את התנהגותו לראויה ולא להתנהגות שאנו רואים כקבילה, בין אם במישור הציבורי ובין אם במישור היחסים שבין אדם לחברו. בין החוק למוסר אין חפיפה: לא כל מה שהחוק מתיר הוא מוסרי ולא כל מה שהחוק אוסר - איננו מוסרי. לכן, פעמים רבות התוצאה של הפניית כל קושי למערכת המשפטית וניסיון לפתור כל בעיה בכלים חוקיים, היא שהתנהגות שאיננה ראויה מקבלת הכשר משפטי. בחברה כמו שלנו, שבה המושג "זה לא ייעשה" איננו מפותח די הצורך, זהו מתכון לדרדור מוסרי.
שלישית, גלגול כל סוגייה לפתחו של בית המשפט עלול לסתום את הגולל על הדיון הציבורי בה, שכן מרגע שהנושא תלוי ועומד בבית המשפט אנו מחכים למוצא פיהם של השופטים, שכאמור מכשיר או מפליל בלבד. לכן משפטיזציית היתר עלולה להזיק יותר מלסייע.
אם נשוב לרגע למטאפורה של "הילדים הרעים של האינטרנט", הרי המענה להתנהגות קלוקלת של ילדים הוא פעמים רבות חינוך, ולא סנקציות חוקיות. ראשית, למי שנמצא מתחת לגיל האחריות הפלילית אין כלל חבו?ת משפטית. מעבר לכך, ילדים נמצאים בתהליך התפתחות ולכן פעמים רבות אנו מתאימים את התגובה למעשיהם ליכולתם המנטאלית והרגשית, למידת הבגרות והאחריות שלהם. אולי בגלל זה מעדיפים אותם אנשים שמעשיהם הם שעומדים כאן לדיון, להיקרא "ילדים" רעים. אבל חינוך איננו שמור לילדים. כל תחום האתיקה הוא תחום שהטמעתו ויישומו הם חינוכיים במובן הרחב, שכן זהו תחום שואף שיפור, לא הענשה. לכללי האתיקה יש היבט רלבנטי נוסף לענייננו. לעומת המשפט - שהוא מכשיר של רגולציה - האתיקה היא כלי של רגולציה-עצמית. לכך נודעת חשיבות מיוחדת באינטרנט, שמשתתפיו סולדים באופן מסורתי ממעורבות ממשלתית חיצונית, גם אם זו לעיתים היא הבלם היחיד לשחקנים נוספים המשתלטים על הרשת, כמו התאגידים הכלכליים. ככל שהשחקנים הפעילים בתחום מסוים דואגים לאכיפת האתיקה הוולנטרית, שהם לוקחים על עצמם מרצון, כך פוחת הצורך וההכרח של השלטון להתערב בתחום זה. לא ארחיב כאן את הדיבור על האתיקה ועל מידת התאמתה להכוונת התנהגות ברשת, המעוניינים יכולים למצוא דברים שכתבתי בנושא זה באתר שלי (ר' קישור בפרטי המחברת). מה שצריך להיות ברור הוא שגם אם האתיקה יכולה להתאים לחלק מהאינטראקציות ברשת, היא בוודאי איננה מספיקה. ישנן התנהגויות שאינן אתיות אך גם אינן חוקיות. ההנחה היא, כאמור, שהרשת איננה מחוץ למסגרת החוק. השאלה האם יש להחיל את החוק על תחום התנהגות מסוים נפרדת, באופן עקרוני, מן השאלה האם אפשר לאכוף אותו. (הרי לא נקבל שאין להפליל רצח משום שאי אפשר לאכוף את החוק על רוצחים). לעיתים גם כשקשה מאד לאכוף חוק עדיין יש לו חשיבות. יותר מזה, ברצוני לטעון גם המנטרה "אי אפשר לאכוף את החוק ברשת לכן לא צריך להפעיל אותו שם" היא מפוקפקת: גם באינטרנט חל הכלל של 90:10 או 80:20 - 80% מהתעבורה ברשת מתרחשת ב-20% מן האתרים. לכן לא קשה להגיע אל הפעילות הזאת והעובדה שהאנונימיות שמקנה הרשת היא לא כמו שחושבים - ודאי כבר ידועה לפחות כאן.
אך השאלה המעניינת יותר בהקשר זה היא מה היחס בין המאפיינים הייחודיים של הרשת לבין האופן וההיקף שבהם נכון לאכוף בה את החוק. ישנן שאלות הדומות לשאלות המתעוררות IRL - כמו תחת איזה סמכות שיפוט נופלת העבירה, האם יש "עניין לציבור", שאלות של יעילות בהקצאת משאבים לאכיפה מול הנזק השולי הנגרם מהעבירה יחסית לעבירות אחרות שבן צריכה לעסוק מערכת אכיפת החוק וכיו"ב.
ישנן עבירות שאמנם ייחודיות לאינטרנט - כמו הפצת וירוסים, לדוגמא - אבל כאלו שהכלי המשפטי להתמודד איתן קיים. אלו הן התנהגויות קלאסיות של גרימת נזק, והכלי המשפטי קיים בין אם בדיני הנזיקין ובין אם בדיני העונשין. ההתאמה שנדרשת היא למדיום שבו מתבצעת העבירה הזאת. נדמה לי שלא מקרה הוא שהפצת וירוסים איננה נחשבת כבר לסתם התנהגות "שובבית" של "ילדים רעים". הנזק הנגרם ממנה הוא ברור ומוחשי ונדמה לי שהעובדה שמדובר בנזק כלכלי עצום, לא רק לאנשים פרטיים אלא לחברות, קשורה לאי-הקלת הראש בעבירה הזאת. הוא הדין בפריצה לאתרים. אנו מכירים את הטענה המיתממת המושמעת בפיהם של האקרים - כביכול הם בכלל עושים טובה לבעלי האתרים, שהרי הם פורצים לאתריהם רק כדי להתריע על האבטחה הלקויה. טענה זו משולה בעיני למי שיפרוץ לביתי בלי לגנוב דבר ויטען כי עשה זאת רק כדי לבדוק את המנעול או את מערכת האזעקה. עדיין תהיה בכך השגת גבול ופגיעה בפרטיות. לכן אין בכוונתי לדון כאן בעבירות רשת דוגמת אלו. אני מבקשת לדון דווקא ב"עבירות ביטוי", שכשלעצמן הן עבירות שקיימות מחוץ לרשת. באמצעותן אבקש להדגים מאפיינים ייחודיים של הרשת שיתכן כי דורשים התאמה בהחלה ובאכיפה.
מאפיינים ייחודיים של הרשת שיש להתחשב בהם בעת החלת כללים וחוקים: הדוגמאות של הסתה לאלימות והסתה לגזענות
אחד המאפיינים הבולטים בשיח הרשת הוא האנונימיות שהוא מאפשר. ודוק: מאפשר, לא מחייב, ודאי לא מחייב ברמה ערכית כלשהו. מדובר כאן באפשרות טכנית שהרשת הופכת לקלה מאד, גם אם בפועל האנונימיות שאנו נהנים ממנה מצומצמת בהרבה מזו שהגולשים, בעיקר ההדיוטות שבהם, נהנים לדמיין לעצמם. האנונימיות הזאת הלכה וצברה חשיבות ומשמעות בתרבות הרשת, וכיום ישנם גולשים לא מעטים המתייחסים אליה כאילו היתה להם זכות מוקנית להתבטא באנונימיות. לרוע מזלם, גם לו היתה זו זכות, היא כמובן לא היתה בבחינת היתר להפר את זכויותיהם של אחרים. לאנונימיות יש יתרונות וחסרונות שאין לי הזמן להיכנס אליהם. אני מבקשת להראות כיצד האנונימיות משפיעה על היחס המשפטי לשתי עבירות הקשורות לביטוי: הסתה לאלימות והסתה לגזענות. מהו היחס המתבקש לביטויים ברשת הנכנסים לגדר עבירות לכאורה אלו? למרות שמדובר בשתי עבירות שיכולות להתבטא בדיבור, הן שונות זו מזו בהיבט מכריע אחד, שהוא גם הופך את ההבחנה בעניינן למעניינת בהקשר האינטרנטי.
הסתה לאלימות היא עבירה בעלת אופי תוצאתי - היא דורשת "אפשרות ממשית" בלשון החוק, שייגרם נזק כתוצאה מההסתה. לכן, משבאים לשקול האם מתקיימת אפשרות ממשית כזאת, שאלת ההקשר והשאלה מיהו הדובר הן רלוונטיות. אין דינו של ביטוי הנאמר באסיפה פוליטית לדינו של ביטוי הנאמר בסלון ביום שישי. אין דינו של רב בעל "מיליציות" כדינו של מרצה באוניברסיטה. ואין דין שניהם כדינו של מגיב אנונימי בטוקבק ב-ynet. גם אם תוכן הביטוי זהה בכל אחד מהמקרים הללו - ההתייחסות המשפטית תהיה שונה, ובדין.
לעומת זאת, הסתה לגזענות היא עבירה שאינה בעלת אופי תוצאתי. לא הנזק שעלול או סביר כי ייגרם ממנה הוא שקובע את יסודות העבירה, אלא עצם קיומה של הסתה. יש לשים לב שהעבירה היא של הסתה לגזענות, לא של גזענות בפני עצמה. על-פי הדין הישראלי, מניעים גזעניים לביצוע עבירה מחמירים את העונש עליה, אך זו אינה עבירה בפני עצמה. העבירה היא עבירה של הסתה לגזענות, שלא תמיד קל לקבוע מתי מתקיימת. אבל עצם ההסתה היא עבירה, ללא קשר למידת הנזק, משום לאדם זכות שלא לחיות בחברה שבה מסיתים נגדו בגלל השתייכותו הקבוצתית. הסתה לגזענות נחשבת לרע כשלעצמו.
הנפקות מבחינת התרחשותן של עבירות-לכאורה כאלו באינטרנט היא שכאשר יש לנו ביטוי בעילום שם המסית לאלימות, הרי הסבירות שכתוצאה ממנה אכן תיגרם אלימות וייגרם נזק ממשי - קלוש. ואילו כאשר יש לנו ביטוי המסית לגזענות - עילום השם של הכותב איננו רלבנטי משום שהוא יוצר "סביבה גזענית", סביבה של הסתה לגזענות, שאסורה כשלעצמה. היכולת הטכנית לגלות מי עומד מאחורי ביטוי אנונימי זהה בשני המקרים. קיימים גם שיקולים נוספים, כמו המשאבים שעומדים לרשותי ומה יהיה שימוש נבון ויעיל בהם בהינתן התמונה הכללית של עבריינות בישראל. מה שאני ביקשתי להדגיש כאן הוא שהצירוף בין ההבחנה בין שתי העבירות IRL לבין מאפיין ייחודי של האינטרנט הוא שיקול נוסף; ובמקרה הזה לא רק בשאלת האכיפה אלא גם בשאלת התחולה במובן של ההחלטה האם המעשה הנדון הוא בגדר עבירה. כמובן שאין שום מניעה, להיפך, שכללי התנהגות באתרים יאסרו על הסתה לאלימות גם כשהיא מתבצעת באופן אנונימי, למרות שאופי זה של הביטוי מרחיק אותו מאד מגדר היותו עבירה פלילית לכאורה. בדיוק כפי שכללים אלו יכולים לדרוש דרישות נוספות על אלו המשפטיות. לעומת זאת הטיפול המשפטי בהן יהיה בהכרח שונה, בין השאר בשל מאפיינים ייחודיים של הרשת.
כותרת המושב - "הילדים הרעים של האינטרנט" - נועדה לפתוח דיון בשאלה כיצד יש להתמודד עם התופעה של התנהגות מצדם של מי שבמקרים רבים אינם כלל ילדים, כמובן, אם כי חלקם מוסיפים לדרוש מן החברה סוג של מורטוריום - פריסת חובות - הנהוג בדרך-כלל כלפי ילדים במהלך התבגרותם. אבל הרשת כבר התבגרה וגם היחס אל התופעות האלה כבר אמור להתגבש. הרצאתי נועדה לבחון את קריאת התגר המושמעת לעיתים, שלפיה האינטרנט הוא כביכול Sui generis (סוג בפני עצמו), ולכן החוק איננו מתאים לו. אבדוק את הסוגייה הזאת תוך בחינה של שלוש שאלות עיקריות:
1. האם יש להחיל את החוק ברשת?
2. כיצד אפשר לאכוף את החוק ברשת? האם החוק הוא מערכת הכללים המתאימה לרשת?
3. מהם המאפיינים הייחודיים של הרשת שיש להתחשב בהם בעת החלת כללים וחוקים? את השאלה האחרונה אבחן תוך הדגמת הסוגייה בשני סוגים של "עבירות ביטוי" .
האם יש להחיל את החוק ברשת?
כהערה מקדימה, יש לזכור שלא כל היבט משפטי של הפעלת חוק הוא פלילי. ניתן להיכנס לחוזים באינטרנט, ניתן לגרום נזק לאדם אחר באינטרנט - שני היבטים הנוגעים למשפט הפרטי. גם בהפעלת סמכות של רשות באינטרנט יש היבט משפטי, שכן בניגוד לאדם פרטי שרשאי לעשות כל שהחוק איננו אוסר עליו, רשות יכולה לפעול רק ככל שהיא מוסמכת לכך מפורשות בחוק. (לדוגמא, יש לשאול מאיזו סמכות חוקית שאובה הפנייה של משרד המשפטים לאתרים להגביר את הפיקוח על תגובות? האם יש לו סמכות כזאת בדין?).
לשאלה האם יש להחיל את החוק ברשת יכולה להיות תשובה קצרה מאד: כן... אבל קצת יותר בפירוט: מהם חוקים? חוקים הם סוג מיוחד של כללים, שסנקציות בצדם, שנועדו לאפשר לנו להתקיים כחברה. כל חברה זקוקה לכללים; כללים מכווני התנהגות ובעיקר כללים שנועדו לפתור קונפליקטים.
האינטרנט איננו "מקום" ואיננו "חברה". הוא ממשק שמאפשר לאינטראקציות חברתיות להתקיים, באופן מתו?וך מחשב. האינטראקציות האלה הן אינטראקציות אנושיות וחברתיות לכל דבר, שלחלקן מאפיינים יחודיים הנובעים מהממשק שבו הן פועלות. אך ככל מערכת אנושית, גם הרשת איננה מחוץ למסגרת החוק, אלא כפופה לכללים ולחוקים.
לכן התשובה לשאלה הזאת נראית לי ברורה. חוקים חלים על כל התנהגות, לא חשוב באיזה מקום היא מתרחשת. השאלה המעניינת היא האם יש היבט ייחודי בהפעלת המשפט ברשת.
כיצד לאכוף את החוק ברשת?
שאלה נפרדת היא כיצד יש לאכוף את החוק באינטרנט, כששאלה מקדמית עשויה להיות האם החוק הוא מערכת הכללים המתאימה. שכן גם אם אין מניעה עקרונית להחיל את החוק באינטרנט, אין זה אומר שזו תמיד הפעולה הנבונה או האפקטיבית ביותר. השאלה הקודמת, לגבי עצם החלת החוק, נראית לי כל-כך טריוויאלית, שעדיף, אולי, לנסח אותה באופן הבא: האם המדינה צריכה לקבוע ולאכוף חוקים ברשת, או להשאיר את התחום להסדרה עצמית?
ככלל, אני סבורה שהחברה הישראלית נגועה במשפטיזציית יתר, כלומר, בגלגול כל בעיה אל פתחו של בית המשפט. התופעה הזאת בעייתית מכמה בחינות.
ראשית, ככל שמדובר בחוק הפלילי (שכאמור איננו ממצה את ההיבט המשפטי) - הרי הפללת כל תופעה לא ראויה הופכת את מתחם ההתנהגות שלנו כאזרחים למכו?ון-יתר על-ידי המדינה. אפשר לקרוא לכך חברה ממושטרת.
שנית, בכך נוצרת דיכוטומיה המאפשרת רק שתי אופציות: או שהמעשה הינו פלילי, או שהוא תקין. כדי שאדם יורשע במשפט פלילי, יש לבסס את הראיות נגדו בדרגת חומרה גבוהה ביותר, היינו, מעל לכל ספק סביר. בלא מעט מקרים העובדה שזה לא אפשרי עדיין איננה הופכת את התנהגותו לראויה ולא להתנהגות שאנו רואים כקבילה, בין אם במישור הציבורי ובין אם במישור היחסים שבין אדם לחברו. בין החוק למוסר אין חפיפה: לא כל מה שהחוק מתיר הוא מוסרי ולא כל מה שהחוק אוסר - איננו מוסרי. לכן, פעמים רבות התוצאה של הפניית כל קושי למערכת המשפטית וניסיון לפתור כל בעיה בכלים חוקיים, היא שהתנהגות שאיננה ראויה מקבלת הכשר משפטי. בחברה כמו שלנו, שבה המושג "זה לא ייעשה" איננו מפותח די הצורך, זהו מתכון לדרדור מוסרי.
שלישית, גלגול כל סוגייה לפתחו של בית המשפט עלול לסתום את הגולל על הדיון הציבורי בה, שכן מרגע שהנושא תלוי ועומד בבית המשפט אנו מחכים למוצא פיהם של השופטים, שכאמור מכשיר או מפליל בלבד. לכן משפטיזציית היתר עלולה להזיק יותר מלסייע.
אם נשוב לרגע למטאפורה של "הילדים הרעים של האינטרנט", הרי המענה להתנהגות קלוקלת של ילדים הוא פעמים רבות חינוך, ולא סנקציות חוקיות. ראשית, למי שנמצא מתחת לגיל האחריות הפלילית אין כלל חבו?ת משפטית. מעבר לכך, ילדים נמצאים בתהליך התפתחות ולכן פעמים רבות אנו מתאימים את התגובה למעשיהם ליכולתם המנטאלית והרגשית, למידת הבגרות והאחריות שלהם. אולי בגלל זה מעדיפים אותם אנשים שמעשיהם הם שעומדים כאן לדיון, להיקרא "ילדים" רעים. אבל חינוך איננו שמור לילדים. כל תחום האתיקה הוא תחום שהטמעתו ויישומו הם חינוכיים במובן הרחב, שכן זהו תחום שואף שיפור, לא הענשה. לכללי האתיקה יש היבט רלבנטי נוסף לענייננו. לעומת המשפט - שהוא מכשיר של רגולציה - האתיקה היא כלי של רגולציה-עצמית. לכך נודעת חשיבות מיוחדת באינטרנט, שמשתתפיו סולדים באופן מסורתי ממעורבות ממשלתית חיצונית, גם אם זו לעיתים היא הבלם היחיד לשחקנים נוספים המשתלטים על הרשת, כמו התאגידים הכלכליים. ככל שהשחקנים הפעילים בתחום מסוים דואגים לאכיפת האתיקה הוולנטרית, שהם לוקחים על עצמם מרצון, כך פוחת הצורך וההכרח של השלטון להתערב בתחום זה. לא ארחיב כאן את הדיבור על האתיקה ועל מידת התאמתה להכוונת התנהגות ברשת, המעוניינים יכולים למצוא דברים שכתבתי בנושא זה באתר שלי (ר' קישור בפרטי המחברת). מה שצריך להיות ברור הוא שגם אם האתיקה יכולה להתאים לחלק מהאינטראקציות ברשת, היא בוודאי איננה מספיקה. ישנן התנהגויות שאינן אתיות אך גם אינן חוקיות. ההנחה היא, כאמור, שהרשת איננה מחוץ למסגרת החוק. השאלה האם יש להחיל את החוק על תחום התנהגות מסוים נפרדת, באופן עקרוני, מן השאלה האם אפשר לאכוף אותו. (הרי לא נקבל שאין להפליל רצח משום שאי אפשר לאכוף את החוק על רוצחים). לעיתים גם כשקשה מאד לאכוף חוק עדיין יש לו חשיבות. יותר מזה, ברצוני לטעון גם המנטרה "אי אפשר לאכוף את החוק ברשת לכן לא צריך להפעיל אותו שם" היא מפוקפקת: גם באינטרנט חל הכלל של 90:10 או 80:20 - 80% מהתעבורה ברשת מתרחשת ב-20% מן האתרים. לכן לא קשה להגיע אל הפעילות הזאת והעובדה שהאנונימיות שמקנה הרשת היא לא כמו שחושבים - ודאי כבר ידועה לפחות כאן.
אך השאלה המעניינת יותר בהקשר זה היא מה היחס בין המאפיינים הייחודיים של הרשת לבין האופן וההיקף שבהם נכון לאכוף בה את החוק. ישנן שאלות הדומות לשאלות המתעוררות IRL - כמו תחת איזה סמכות שיפוט נופלת העבירה, האם יש "עניין לציבור", שאלות של יעילות בהקצאת משאבים לאכיפה מול הנזק השולי הנגרם מהעבירה יחסית לעבירות אחרות שבן צריכה לעסוק מערכת אכיפת החוק וכיו"ב.
ישנן עבירות שאמנם ייחודיות לאינטרנט - כמו הפצת וירוסים, לדוגמא - אבל כאלו שהכלי המשפטי להתמודד איתן קיים. אלו הן התנהגויות קלאסיות של גרימת נזק, והכלי המשפטי קיים בין אם בדיני הנזיקין ובין אם בדיני העונשין. ההתאמה שנדרשת היא למדיום שבו מתבצעת העבירה הזאת. נדמה לי שלא מקרה הוא שהפצת וירוסים איננה נחשבת כבר לסתם התנהגות "שובבית" של "ילדים רעים". הנזק הנגרם ממנה הוא ברור ומוחשי ונדמה לי שהעובדה שמדובר בנזק כלכלי עצום, לא רק לאנשים פרטיים אלא לחברות, קשורה לאי-הקלת הראש בעבירה הזאת. הוא הדין בפריצה לאתרים. אנו מכירים את הטענה המיתממת המושמעת בפיהם של האקרים - כביכול הם בכלל עושים טובה לבעלי האתרים, שהרי הם פורצים לאתריהם רק כדי להתריע על האבטחה הלקויה. טענה זו משולה בעיני למי שיפרוץ לביתי בלי לגנוב דבר ויטען כי עשה זאת רק כדי לבדוק את המנעול או את מערכת האזעקה. עדיין תהיה בכך השגת גבול ופגיעה בפרטיות. לכן אין בכוונתי לדון כאן בעבירות רשת דוגמת אלו. אני מבקשת לדון דווקא ב"עבירות ביטוי", שכשלעצמן הן עבירות שקיימות מחוץ לרשת. באמצעותן אבקש להדגים מאפיינים ייחודיים של הרשת שיתכן כי דורשים התאמה בהחלה ובאכיפה.
מאפיינים ייחודיים של הרשת שיש להתחשב בהם בעת החלת כללים וחוקים: הדוגמאות של הסתה לאלימות והסתה לגזענות
אחד המאפיינים הבולטים בשיח הרשת הוא האנונימיות שהוא מאפשר. ודוק: מאפשר, לא מחייב, ודאי לא מחייב ברמה ערכית כלשהו. מדובר כאן באפשרות טכנית שהרשת הופכת לקלה מאד, גם אם בפועל האנונימיות שאנו נהנים ממנה מצומצמת בהרבה מזו שהגולשים, בעיקר ההדיוטות שבהם, נהנים לדמיין לעצמם. האנונימיות הזאת הלכה וצברה חשיבות ומשמעות בתרבות הרשת, וכיום ישנם גולשים לא מעטים המתייחסים אליה כאילו היתה להם זכות מוקנית להתבטא באנונימיות. לרוע מזלם, גם לו היתה זו זכות, היא כמובן לא היתה בבחינת היתר להפר את זכויותיהם של אחרים. לאנונימיות יש יתרונות וחסרונות שאין לי הזמן להיכנס אליהם. אני מבקשת להראות כיצד האנונימיות משפיעה על היחס המשפטי לשתי עבירות הקשורות לביטוי: הסתה לאלימות והסתה לגזענות. מהו היחס המתבקש לביטויים ברשת הנכנסים לגדר עבירות לכאורה אלו? למרות שמדובר בשתי עבירות שיכולות להתבטא בדיבור, הן שונות זו מזו בהיבט מכריע אחד, שהוא גם הופך את ההבחנה בעניינן למעניינת בהקשר האינטרנטי.
הסתה לאלימות היא עבירה בעלת אופי תוצאתי - היא דורשת "אפשרות ממשית" בלשון החוק, שייגרם נזק כתוצאה מההסתה. לכן, משבאים לשקול האם מתקיימת אפשרות ממשית כזאת, שאלת ההקשר והשאלה מיהו הדובר הן רלוונטיות. אין דינו של ביטוי הנאמר באסיפה פוליטית לדינו של ביטוי הנאמר בסלון ביום שישי. אין דינו של רב בעל "מיליציות" כדינו של מרצה באוניברסיטה. ואין דין שניהם כדינו של מגיב אנונימי בטוקבק ב-ynet. גם אם תוכן הביטוי זהה בכל אחד מהמקרים הללו - ההתייחסות המשפטית תהיה שונה, ובדין.
לעומת זאת, הסתה לגזענות היא עבירה שאינה בעלת אופי תוצאתי. לא הנזק שעלול או סביר כי ייגרם ממנה הוא שקובע את יסודות העבירה, אלא עצם קיומה של הסתה. יש לשים לב שהעבירה היא של הסתה לגזענות, לא של גזענות בפני עצמה. על-פי הדין הישראלי, מניעים גזעניים לביצוע עבירה מחמירים את העונש עליה, אך זו אינה עבירה בפני עצמה. העבירה היא עבירה של הסתה לגזענות, שלא תמיד קל לקבוע מתי מתקיימת. אבל עצם ההסתה היא עבירה, ללא קשר למידת הנזק, משום לאדם זכות שלא לחיות בחברה שבה מסיתים נגדו בגלל השתייכותו הקבוצתית. הסתה לגזענות נחשבת לרע כשלעצמו.
הנפקות מבחינת התרחשותן של עבירות-לכאורה כאלו באינטרנט היא שכאשר יש לנו ביטוי בעילום שם המסית לאלימות, הרי הסבירות שכתוצאה ממנה אכן תיגרם אלימות וייגרם נזק ממשי - קלוש. ואילו כאשר יש לנו ביטוי המסית לגזענות - עילום השם של הכותב איננו רלבנטי משום שהוא יוצר "סביבה גזענית", סביבה של הסתה לגזענות, שאסורה כשלעצמה. היכולת הטכנית לגלות מי עומד מאחורי ביטוי אנונימי זהה בשני המקרים. קיימים גם שיקולים נוספים, כמו המשאבים שעומדים לרשותי ומה יהיה שימוש נבון ויעיל בהם בהינתן התמונה הכללית של עבריינות בישראל. מה שאני ביקשתי להדגיש כאן הוא שהצירוף בין ההבחנה בין שתי העבירות IRL לבין מאפיין ייחודי של האינטרנט הוא שיקול נוסף; ובמקרה הזה לא רק בשאלת האכיפה אלא גם בשאלת התחולה במובן של ההחלטה האם המעשה הנדון הוא בגדר עבירה. כמובן שאין שום מניעה, להיפך, שכללי התנהגות באתרים יאסרו על הסתה לאלימות גם כשהיא מתבצעת באופן אנונימי, למרות שאופי זה של הביטוי מרחיק אותו מאד מגדר היותו עבירה פלילית לכאורה. בדיוק כפי שכללים אלו יכולים לדרוש דרישות נוספות על אלו המשפטיות. לעומת זאת הטיפול המשפטי בהן יהיה בהכרח שונה, בין השאר בשל מאפיינים ייחודיים של הרשת.
ד"ר לפילוסופיה. חוקרת ומרצה לפילוסופיה פוליטית המתמחה בזכויות אדם, ליברליזם ודמוקרטיה. כותבת, עורכת ומתרגמת בתחומים אלו ובתחומים נוספים
אתר אישי: http://carmi.notes.co.il
אתר אישי: http://carmi.notes.co.il
