הרצל חקק
הנה התחילה שנת תשס"ח/ והלב שתש כבר סח/ חלפה שנה, שנת תשס"ז/ ובעיתונות שלנו ריח חנופה מצחין ועז/ מול ענני שחיתויות סדרתיות - ממש חזיז ורעם/ קמה עיתונות של חיפוי, עיתונות מטעם/ לשכות ממשלתיות מייצרות לנו "ספינים" לבקרים/ ויש עיתונים שמסחררים ראשינו בגלים של "סחרירים"...
אבל האמת קיימת, האמת נושמת/ כי יש עוד אבירים המנסים לחשוף אמיתות/ אבל הנה מהפך, כאן יש בתקשורת חדשות/ כאן יוצאים למלחמה בלוחמים על טוהר המידות.../ עיתונות שכה כיבדנו וקראנו בשקיקה/ מתגלים בה סימנים של עבדות מתוקה/ המאמרים שינו טעמם לדייסה יחצ"נית דביקה.
אתה מצפה לידיעות ולחדשות/ ומקבל בעמוד הראשון ערימה של הכפשות/ המבקר רודף כבוד, החשב ראוי לבעיטה או להסתכלות/ ובמקום תחקיר על מגה- חשדות/ כותבים עיתונאים לשלטון שירי שבח ותודות/ מול עם שלם המצפה לעיתונות חושבת ושקולה/ מטפטפים פובליציסטים דקלומים של תעמולה/ אתה משלם על העיתון, מצפה ליחס של כבוד/ והם שוטפים את מוחך במאמרי חיפוי או בשורות משולהבות/ הקוראים מריחים טקסטים מוכנים של לשכות ושל צוותי חוות/ והאוזניים כבר מחפשות אטמים- ובאופן בהול:/ איך צללה עיתונות מבורכת למדרון כל כך תלול?
שוב ושוב באוויר שירה מאוסה, שירה רכיכה/ שירתם של עיתונאים מלחכי פנכה/ ונושאת להם דגל נוטפת ריר חנופה בטעם קינמון/ שירתה המתקתקה
של סימה קדמון/ כמה הוא אהוב, כמה הוא פופולארי, כמה הוא אהוד, ממש גאון/ למנהיג עם אחוז אהדה כל כך קטסטרופאלי/ מושרת השירה: "לא מבין איך הוא נהיה כל כך מהר כל כך פופולארי".../ בהבל קולמוס מתעוותת המציאות/ בהבל הערצה נמחקים האיוולת והכשל והדי שחיתות/ וגם כשהצחנה במשקל של פצצה, בת הים, המוקסמת מאהוד, רואה יופי ו"ענני נוצה"/ וכאשר מן השורות נוטף הריר ונוזל/ היא מתארת את הביצים שלו, בלשונה "ביצים מברזל"/ היא מיטיבה לחרוז פנינים של פנכה/ ושירת ה"גרופי" נוצצת כמו חמאת בוטנים מרוחה/ והאלה הקדמונה מרחפת בעננים/ אבל הקוראים יודעים: החמאה שנמסה כבר אצלה על הפנים...
בבתי הספר לתקשורת עוד ינברו ברמזי השורות הכתובות/ ינסו להבין איך עיתונאית דגולה מעבדת מחדש את 'שיר הכבוד': / אנעים זמירות ושירים אארוג/ כי הפכתי את אהוד לאתרוג/ יחד עם נחום, ואמנון ויאיר/ נחבר במליצות שיר ועוד שיר/ ובליווי המוזיקלי של כספית/ לא יוותר במדחום אף שמץ של כספית/ קמה לנו עיתונות מורחת, הכל נמרח למהדרין/ ואם ייחשף עוד חשד, תמיד יהיו זריזי עט שישלפו עוד "ספין".../ ואתה חש בפחד, כי כאשר וינוגרד יעז לפרסם דו"ח קטלני וארוגנטי/ הוא יזכה לטיפול יסודי כלא שפוי ורודף כבוד ולא רלוונטי...
קשה, קשה, אנחנו ביציע כה מתביישים בכוכבי העל, ( כוכבים לשעבר כמובן) /הם את כבודם מאבדים בהדרגה, והמשחק מכור מזמן/ הגעגוע לעיתונות לוחמת, שב ולא מוותר/ געגוע לכוכבי אמת/ כותבים עצמאיים, שיודעים בהגינות לאחוז בעט/ אתה מצפה שעיתונות תחשוף, שלא תסתיר שום אינטש/ האוזן מאסה בזמירות חצר או בשורות של קיטש/ הקוראים מחכים לא פחות ולא יותר/ לעיתונות אמיצה, לא כזאת שרצה לשפד ברעל חשב אמיץ או מבקר/ עיתונות שיודעת כי מצפים ממנה באמת ובתמים ליותר...להרבה יותר...
ויש, יש שרידים לעיתונות טהורה/ יש צדיקים בסדום המכורה/ תמצאו אותם בעיתונים הוותיקים ובחינמון וגם באתרי הרשת/ נותרו עוד כותבי אמת עם נשמה מקודשת/ כמה טוב שנותרו עוד אבירים כמו דן מרגלית, ממש פנינה/ וסרגלים ישרים כמו משה נגבי, רביב דרוקר, וכמובן חגי סגל, גונן גינת, חגי הוברמן ומוריה שלומות הנאמנה/ וכמה טוב שקיים יואב יצחק העקבי, שם במחלקה הראשונה/
אבל בימים של סליחות ואחווה/ הלב מצפה לחזרה בתשובה/ יש ציפייה שעיתונאי-על יכירו בטעות ויכו בחזה הולם/ כי כואב לראות את ברנע שהיה מוניטין וגם שם/ ולפתע איש קלוש, לא שם ולא דבר/ ובים המתרפסים גם אינו שם-דבר/ בימים שהפרקליטות והמשטרה והמבקר רועדים מהררי החשדות/ ברנע כמעין נובע מחסל באופן ממוקד את לוחמי טוהר המידות/
מלחמת גוג ומגוג נגד מבקר ישר, שצוות חוקריו מגלה סנסציה אחרי סנסציה/
את האיש האמיץ הזה מצווה להשחיר, כדי לבצע בו דה לגיטימציה/ ואם יש חשב שחושף הטיית מכרז ואבק של שוחד ושל הון/ אותו חובה, אבל חובה להוקיע אל עמוד הקלון.../ ואפילו ללעוג לגל האיומים נגדו, גל סדרתי/ שהוביל את סגל הפיקוד להצמיד לו ליווי משטרתי...
זה נראה עלבון לכולנו הקוראים/ זה רץ כמו תסריט של מערבון בוקרים/
תסריט רצח אופי בצבעי שחור ואדום/ אבל התפרים כל כך גלויים בצהרי היום...
ואגב, אם צריך - יש בתסריט גם ערבוב של שכול / כי כך ככה נוהג הבוקר הכל יכול/ זה מערב פרוע, זה מערב לוחם/ ובסרט הדרמטי מכים "שבעת המופלאים" בחושפי שחיתות ללא רחם.
ואבוי לבושה, למסכת הזו של עיתון-שלטון/ נכנס בצעדי בוקרים גם העורך אמנון/ חלפו הימים של "די לבושה"/ בתוך הררי הסרחון הוא גילה ארץ פלאות נקייה וחדשה/ בימיו הטובים סיפר, שאין לו אחות,/ אבל היום הוא מתגעגע בשורות מרוחות/ בערגה ובהערצה ובקול/ לאח שלו, לאח הגדול.../ ולכן הוא סלחן לחטאים ולאיוולת/ ואת מערכת המשפט יכה באלה מעוקלת...
ולי כמו לרבים ביציע, יש תחושה כבדה, תחושה קשה -
שם למעלה, בקומת העל, במעצמה השביעית -
איבדו את הבושה:
עיתונאים ידועי שם וכתבים וזרזירים קטנים מכורים ל"ספינים"... ומשלמים בכבודם במטבע קשה/ כאן מוחקים או מצניעים כל חשיפה חדשה / לרגע לא מרפים מהכפשות נגד החשב והמבקר/ כי הון-שלטון- עיתון זה כבר מטבע עובר לסוחר/ הכל כשר- ואת הכל בחוצפה אפשר לציבור למכור/ רק חבל-חבל שהאמת נותרה כה הרחק מן האור...
אנו הקוראים נותרנו בודדים ועזובים,
באינטליגנציה שלנו חובטים בציניות, מכים ומעליבים,
כמה חבל שמקורות יודעי דבר איבדו את האור/ המקורות הפכו לעדת קרנפים שהאמת שלהם עברה ניכוי במקור,
ואתה מצפה בתום לב לתפנית אמיתית/ כן, זה הזמן לבדק בית במעצמה השביעית, / ושביעית זה אומר לטפח אמת, לזכור וגם לשמור/ כי האמת תובעת לחזור/ לשוב לצדק, לעיתונות לאמיתה/ וזו השביעית - זו שנת שמיטה:
לשמוט את רצועות העבדות לספין ולשלטון ולשררה,
לתת לציבור תקשורת אמיתית וטהורה,
תקשורת שמגינה על טוהר מידות ועל צדק,
לא תקשורת שמרשה כל פרצה ומחפה על כל סדק,
לחזור לאותן מלים אבודות, מלים שיצרו ציפייה חדשה:
"די נמאסתם" ,"איפה הבושה",/ תנו לנו אמת ועובדות ללא מורא
וללא משוא פנים. / די להתנהג כחבר של שפנים/ די להתייחס אלינו ככיתה של מטופלים/ למדנו לקרוא כותרות ומאמרים מהוללים/ בקלי קלות אנו מגלים את הצופן של מכבסת המלים:
למדנו למצוא שהאמת קטנה וגומדה לזעיר אנפין/ וברוחב לב נמרחו בין השורות גם הכזב וגם הספין/
ובתמימות אין קץ עדיין בלב התקווה מפרפרת, התקווה מצויה:
ועל דל שפתיים מנסרת תפילה לשנה החדשה, תפילה שפויה:
תנו לנו כתיבת אמת חושבת, חוקרת, לעיתונות אמת אנו עורגים/ מאסנו בקיתונות של חנופה ואתרוגים,
אנו כמהים לתקשורת שיודעת להישיר מבט/ שמעמידה את האמת במרכז ולא בצד/ עיתונות שמבינה, שהיא המשרתת של הקוראים/ לא כזאת שדוחפת לראשינו דקלומי כזב או זמירות חנופה או סחרירים, / הציפייה היא לעיתונות ממש אחרת/ עיתונות שיודעת מה חוקת התקשורת אומרת:
זו מעילה לחפות על ניצול השלטון למען החברים,
זו מעילה כשבאופן עקבי אנו מתבשרים/ על גלי מינויים לא כשרים,
זו בגידה להתעלם מהטיית מכרז או טובות הנאה,
זו בושה כשעיתונאי מכה בשומרי הסף בבוז או בשנאה,
זו חרפה להכשיר גידופים במערכות החוק והמשפט,
ככה לא יוצרים אמון - וככה ייקברו חברה וצדקתה לעד,
ואם במגרש עוד מחכים למשחק עיתונאי הוגן,
הלב כמו מייחל ומנגן--
איזו תקווה יתומה,
אותו המנון ישן - ככה לא בונים חומה!
יש ציפייה, שאולי תשס"ח תבשר מפנה ותקווה,
שאולי שוב תפרח ההגינות והיושרה בעיתונות הכתובה,
שהרי יש בה עדיין ערוגות שושנים טובות,
ויש אולי סיבה להתממשות של התקוות,
ואולי באמת לא נראה עוד אתרוג רקוב זוכה לטיפוח,
ואולי שירת החנופה נוסח סימה תחלוף עם הרוח,
כי הלב בכה ונשבר עד עיצבון
כשראה את סימה מתבזה באותו חטא קדמון,
וכאשר יחדלו רדיפות החושפים ותיפסק לעיסת הדקלום,
אולי גם נחום ששח לעפר עוד יקום,
הלב כה מייחל - נחום, תקום, האם עוד יישאר ממך מאום --
ומאסנו-מאסנו בכותבים שמוכרים לנו דעות מאד-אישיות
מתוך "שיחות רקע" או נייר יחצ"נים עלום...
חבל , חבל על דאבדין/ ואולי עוד תצוץ עיתונות חדשה בין השיטין/ האם עוד ינצנץ כאן אור חדש/ האם היכל העיתונות עוד יתגדל ויתקדש/ כי אולי...אולי עוד נגלה אורות בוהקים שוב בהארץ, בידיעות , במעריב/ אולי מחר, מחרתיים -- בעגלא בזמן קריב/ כי הכאב שובר: קהל המום צופה בכם, בוכה ומשתומם/ כמה קטונתם, כמה אפסה ונתגמדה דמותכם / ואם גם את וינוגרד תזרקו לעזאזל/ הכל ייכתב, והכל יסופר בתולדות ישראל...
בשנת תשס"ח כל לבב פה סח: שובו לדרך הטובה, היאבקו שוב למעננו, למען השם/ מדוע "זוהר" האתרוג שוב מעוור אתכם ומסמם/ וגדול השבר שנוצר/ לאחר הטרגדיה בעבר:/ אחרי האתרוג הקודם, ציפינו להתפכחות/ אבל זה חזר וחוזר, בסגנון כה מתרפס וכה נחות.../ שוב סגידה למנהיג חשוד, שוב לחפות, לטייח, לערוג?/ שוב לכרוע לאתרוג?/ האם איבדו עיתונאים דעתם?/ האם נותרה יושרה אצל מטפחי הפיטם?
כבר אז בימי ההתנתקות הנואלת/ האתגר היה - אתרוג, כדי להוביל מדיניות איוולת/ וגם עכשיו זה מדגדג לכותבים להוביל עוד התכנסות כושלת/
אבל למען השם,איך הפכתם לעבדי "ספינולוגים" וחשודים ושלטון/ איך איבדתם דעת ויושרה ואיך הפכתם לבובות קרטון?
אני צופה בכם כרבים מאחיי, ממשיך לקוות וקצת חולם,
כי נשבר לבי לרסיסים, נקרע ומדמם:
ראיתיכם, אחיי בשפל דרככם.
הרצל חקק
