א. לאיש החינוך, כאיש מקצוע, ישנם כלי עבודה "מקצועיים" רבים, כאשר הייחודי והאיכותי שבהם, הוא – עצם אישיותו.
לעיתים אישיות איש החינוך מפעילה כלים חיצוניים לו בעבודתו, ולעיתים, אישיות איש החינוך מפעילה את עצמה ככלי חיצוני ופנימי גם יחד.
מצב זה הינו סתירה מובנית, הן מבחינה לוגית, ואף מבחנה יישומית, ועם זאת, סתירה זו היא הסיכוי היחידי של "עבודה עם אנשים" להיות משמעותית.
ב. אם נתבונן בעבודת איש מקצוע תוך כדי שימוש בכלי מקצוע, נמצא ייעודים שונים לשימוש בכלי מקצוע, נתמקד בשלושה ייעודים:
• הגנה על איש המקצוע.
ההגנה יכולה להיות הגנה מפגיעה פיזית (לדוגמה, משקפי מגן), הגנה מפגיעה מוסרית (לדוגמה, כללי אתיקה) הגנה מפגיעה מערכתית (לדוגמה, נהלי עבודה היררכיים קבועים), והגנה מעוד פגיעות שונות ומשונות. ניתן לומר שכלי עבודה מסוג זה מתפתחים פעמים רבות לאחר שמתגלה הפגיעה...
בנוסף, ישנם כלים לביצוע עבודה, שאם היתה מבוצעת ללא כלי המקצוע, איש המקצוע היה נפגע, הן פיזית (לדוגמה, חפירה באת או על ידי דחפור, במקום חפירה בידיים) והן נפשית (לדוגמה, חישובים של מספרים אסטרונומיים, שהם בלתי אפשריים למוח האנושי)
• דיוק.
פעמים רבות, איש המקצוע יעדיף את השימוש בכלי המקצוע, במקום העבודה בלעדיו, כיוון שהשימוש בכלי הוא מדוייק לאין ערוך, מעבודה בלעדיו (לדוגמה, הדפסת כמה עותקים של מכתב אחיד ורשמי במדפסת, בהנחה שאין בו טעויות, מול כתיבה בכתב יד, או ירי מתוך התבוננות בכוונת).
• עוצמה.
כלי העבודה נותן בידי איש המקצוע עוצמה, שבלעדיו, לא היתה לו. ישנה עוצמה פיזית (לדוגמה, נסיעה ברכב מול הליכה ברגל, או שימוש במנוף) ואף עוצמה מופשטת (לדוגמה, תוכנת חישוב נתונים, שימוש ברמקול, או תוכנה לשליחת מייל קבוצתי).
כאשר מתקיים מצב סותר ועם זאת אלמנטרי, של שימוש באישיות ככלי מקצועי, איש המקצוע המפעיל, ייאלץ באופן טבעי (גם אם כלל לא "חיפש" זאת...) להתמודד, כתוצאה ממורכבות זו, ובהתייחס לשלושת הייעודים שהוזכרו לעיל, עם:
פגיעה אישית (כיוון שכלי המקצוע אמור להגן על האישיות),
חוסר דיוק (החטאה, ולכן ניתן לומר – חטא) (כיוון שחלק מייעוד הכלי, הוא לפעול באופן מדוייק יותר מהאישיות)
ואף עם חולשה (כיוון שלכאורה תחסר לו עוצמת הכלי, כמעצימה את האישיות).
כעת נעסוק במורכבות הראשונה, הפגיעה האישית.
(אין הדברים שלהלן בבחינת "מתכון מנצח" או איזה עיקרון "חד פעמי" , אלא כיווני חשיבה ותודעה, כשעיקרם היחיד הוא במציאתם תוך שגרת חיים פשוטה)
ג. כאשר איש מקצוע, ש"עובד עם אנשים", משתמש באישיותו ככלי מקצועי, עולה בפניו שאלת החשיפה, כמה לחשוף, איך לחשוף, ומתי, וזו סוגיא שלמה בפני עצמה.
כאן לא ידובר בשאלת החשיפה, ואף השימוש יהיה במונח "שיתוף", שאינו בהכרח חשיפה, שכן חשיפה במלא מובן המילה, אינה תמיד טובה.
נתמקד במקצוע החינוך.
שימוש באישיות ככלי מקצועי, תוך כדי שיתוף, מביא להתמודדות עם פגיעה אישית מצד התלמידים, ואף מצד הקולגות, העמיתים לעבודה.
רבות מהפגיעות אינן נגרמות בכוונה תחילה, וחלקן הלא מבוטל נגרמות ממפגש פשוט בין אנשים, שמביא פעמים רבות לפגיעה אישית של הנפגשים.
נוספים על כך מקרים של "התנגשויות" בינאישיות, מסוגים שונים, מהתנגשויות משמעתיות עד להתנגשויות ערכיות, ואף נוסיף אינטראקציות שהן עמוסות רגשית, כמו מפגש עם תלמיד בעל התמודדויות אישיות, נפשיות או רגשיות.
ולכן, כאשר האישיות הינה כלי מרכזי בתהליך החינוכי, עולה כי איש חינוך המשתמש באישיותו באופן עיקרי, נמצא ב"שגרת פגיעות אישית" בעלת עוצמות שונות, בהתאם למרחב החינוכי בו הוא עובד.
ניתן לומר שבמקרה זה, עבודת איש החינוך "עוברת דרכו", או כמאמר הביטוי, הוא "לוקח ללב".
"שגרת פגיעות אישית" זו אינה מתבטאת בהכרח ב"היתקלויות" עקובות מדם עם תלמידים המתבטאות דווקא בכעס.
היא יכולה להתבטא גם בהרגשת תסכול, עומס נפשי, חוסר ביטחון, רגשי אשם קשים, כאב לב, עצב, עייפות מוגזמת, ייאוש (למרות שזו מילה גסה לכאורה במקצוע החינוך) וקהיון.
תוצאה אלמנטרית אפשרית של מצבים אלה יכולה להיות, ביטול השימוש באישיות ככלי מקצועי עיקרי, כיוון ששימוש זה בעיקר פוגע בה, ויכולה להיווצר תחושה שהשימוש באישיות לא באמת מקדם את העבודה החינוכית.
ד. כאשר איש החינוך מנסה בינו לבין עצמו להתמודד עם "שגרת פגיעות אישית" זו, טוב יעשה אם ראשית כל יקבל מצב זה, של "שגרת פגיעות אישית" כרלוונטי וטבעי לעבודתו.
לא, אין מדובר בעצה מזוכיסטית במיוחד.
עצה מסוג זה נותן הראי"ה קוק, לאדם המעוניין להתקדם בעבודת הנפש. עליו לקבל את מרירות התהליך. לאחר שיקבלה, בהחלט ייתכן שהמרירות תומתק דווקא, או תהיה מרה פחות.
כך כותב הראי"ה קוק בספרו "מוסר אביך" פרק ב', א':
"תנאי גדול התנה החסיד ב"חובות הלבבות" עם הנפש שתתרצה לקבל מרירות הסם (התרופה). וזהו דבר מוכרח מאד,
וכל-זמן שיאמר לעצמו שלום שלום, ורק בנועם לבד ילך באורח סלולה, הוא קרוב אל המכשול...
ומכל מקום, אחרי הרצון והקבלה לסבול מרירות הסם (התרופה), אין זה דבר מוכרח שיהיה דוקא סם (תרופה) מר, כי הרבה סמים (תרופות) מתוקים ישנם, ועכ"פ שאין מרירותם גדולה.
וביותר באהבת הבריאות יומתק הסם (תרופה) אצל המקבל"
ולא, גם אין מדובר בעצה שלא מכבדת את איש החינוך.
קבלת מצב זה כרלוונטי וטבעי אינה הצדקתו (במקרים השליליים).
ראשית כיוון שחלק ניכר מהפגיעות אינה קשורה דווקא לחוצפה ולחוסר כבוד, אלא לשגרת החיים של אנשים עם אנשים. וכאשר חוצפה וחוסר כבוד קיימים, קבלה זו נותנת להם מקום שהוא אולי יותר נכון דווקא, אך ממקום של יציבות וכח (על כך יורחב בהמשך), ויכולה להביא דווקא לכבוד רב יותר.
קבלת מצב "שגרת פגיעות אישית", מגיעה מתובנה שבמפגש אישי ישנה פעמים רבות פגיעה, במובנה הפשוט, של מגע נפשי.
אחת ממשמעויות השורש "פ.ג.ע." היא פגישה. פעמים רבות, חלק מהמגע מלווה בכאב, אותו יש לדעת להכיל, להכיר, ואף להבין.
ה. איש חינוך המעוניין להשתמש באישיותו ככלי מקצועי עיקרי, והמקבל מצב של "שגרת פגיעות אישית" כרלוונטי וטבעי לעבודתו, בוודאי ירצה לפעול ממקום של יציבות וכח, ואף להישאר שפוי, ועדיף, גם שמח.
על איש חינוך כזה, לפתח שגרה מקבילה לשגרת הפגיעות האישית, והיא "שגרת התחזוק האישי".
לאיש חינוך כזה אין ברירה (ואולי גם ניתן לקרוא לזה – "זכה"), ועליו להיות במודעות יומיומית להלכי נפשו ורגשותיו, ואף להתבונן בחוויותיו ולנהל אותן.
איש חינוך כזה דומה לתלמיד חכם, בכך שטבעו של תלמיד חכם ראוי, הוא התבוננות יומית במעשיו ובהתנהלותו
(כנאמר בברכות י"ט א': "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה". ובהמשך התלמוד קובע שאין זה 'שמא' אלא "ודאי עשה תשובה". ומכאן, שלפחות ודאי הוא, שהוא מתבונן במעשיו...).
כאשר איש החינוך לומד התנהלות פנימית זו, ומצליח להרגילה בחייו, למרות שלכאורה הוא "מעמיס" על עצמו, הוא יכול להביא את פעילותו החינוכית לסבוב סביב מרכז התבוננות זה.
אמנם הדבר יכול להיראות מוגזם, אך אם נשווה תהליך זה לתהליך תחזוק רכב, שאמור להתקיים כל שגרה מסויימת, או תחזוק של אדמה חקלאית למיניה, נראה שאולי מה שמוגזם, הוא שאיש חינוך יעסוק בתהליכים חינוכיים, ולא "יתחזק" את אישיותו באופן שגרתי.
ו. הבסיס של אותה "שגרת התחזוק האישי" הוא ההיכרות האישית של איש החינוך את עצמו, ובעיקר את מקומות החולשה שלו, שמאפשרים את הפגיעות בו, ובעצם גם יוצרים אותה.
כיצד מקומות אלה יוצרים אותה, הרי לרוב באה הפגיעה מבחוץ?
לצורך הבנת עניין זה, נתבונן בהמצאה שתופסת מקום מרכזי במיוחד בחברה המערבית.
ועוד קודם, נעלה עיקרון: העיקרון הוא, שאדם יכול להמציא, רק מה שהוא מכיר מעולמו הרחב, באיזושהי צורה. דוגמאות פשוטות: אם אדם לא היה רואה ציפור, הוא לא היה ממציא מטוס. אם אדם לא היה רואה דגים, הוא לא היה ממציא צוללת, וכן הלאה. ככל שעולמו הפנימי של האדם מתפתח, כך תתפתחנה המצאותיו.
ולכן, ניתן להתבונן בעיקרון זה גם בצד ההפוך, אם נתבונן לעומק על ההמצאות של האדם, נוכל להכיר לעומק את עולמו הפנימי, שהוא המקור לאותן המצאות.
נתבונן לשם כך במחשב.
ניתן למצוא, ואכן מצאו, הקבלות רבות בין המחשב לבין האדם (לדוגמה, המחשב מורכב מחומרה (חומר) ותוכנה (רוח), למחשב זיכרון קצר טווח, ואף זיכרון ארוך טווח, ועוד...).
אחת ההקבלות, היא בפעולת שליחת קבצים, בה נתבונן, שמקבילה לתקשורת אנושית.
על מנת לשלוח קובץ ממחשב שולח למחשב מקבל, יש צורך (בנוסף לאפשרות התקשורת) בתוכנת פיענוח שתכיר את הקובץ המתקבל (לדוגמה אם יישלח סרטון, ואין במחשב המקבל נגן, הוא לא יוכל להיפתח במחשב המקבל).
כעת נניח שמחשב "שולח" שולח למחשב "מקבל" תמונה, ולמחשב המקבל יש תוכנת פיענוח של התמונה. התמונה התקבלה, והיא מוצגת לראווה במחשב המתקבל.
כעת נשאל שאלה שנראית על פניה מטופשת: מה בעצם שלח המחשב השולח למחשב המקבל?
לכאורה נענה מיד: "את התמונה". אך מהי המשמעות של תשובה זו, האם הקובץ שנשלח הוא בעצם תמונה מצולמת מכווצת?
ובכן, התשובה שלילית. מה ששלח המחשב השולח למחשב המקבל הוא הוראות (קוד) ליצירת תמונה.
ומכאן לשאלה הבאה: מי בעצם יוצר או "מחולל" את התמונה במחשב המקבל?
התשובה היא, המחשב המקבל.
זאת אומרת, שהמבנה הבסיסי המשותף לכל המחשבים, ויכולת היצירה העצמאית של כל מחשב בפני עצמו (על גבי תוכנות פיענוח המתאימות), היא המאפשרת שליחת קבצי תוכן ברמה ובכמות מתקדמת כל כך.
אם נחזור מכאן לאדם, שהוא בעצם הנמשל, ונתבונן על "שליחת קבצים" בין אנשים, קרי תקשורת בינאישית, שכלית או רגשית, נוכל להגיע למסקנה מעוררת מחשבה: מי שבעצם "פותח" ו"מחולל" את התוכן המתקבל, הוא בעצם – האדם המקבל.
ואם נתמקד במישור ה"פגיעה האישית", נראה שלפי מסקנה זו, מי שיוצר בפועל את הפגיעה האישית, הוא דווקא האדם הנפגע.
על פי עיקרון זה מובן משפט המשמעות "אף אחד לא יכול לפגוע בך בלי הסכמתך".
ומה מעורר ויוצר בעצם את הפגיעה? אותם מקומות חלשים באישיות הנפגע, שמזהים את שדר הפגיעה, ומחוללים אותה.
לצורך המחשה, אדם הנוטה לכעס, יוכל למצוא סיבות רבות לכעוס, אך בעומק הענין, סיבות אלו משרתות את נטייתו לכעס, גם אם ישנן פעמים רבות סיבות מוצדקות.
ומיד נצטרך לסייג.
למרות שמי שמחולל את הפגיעה הוא האדם הנפגע, פעמים רבות (ואולי ברוב הפעמים) האחריות על כך תהיה דווקא על האדם הפוגע, כיוון שיצירת הפגיעה אצל הנפגע היא פעמים רבות בלתי נשלטת, ומתרחשת כמעט באופן מיידי, כתהליך רגשי.
ולכן חז"ל הטילו את עיקר האחריות על הפוגע דווקא, לדוגמה במקרה של הלבנת פנים.
לאחר עבודה אישית מרובה, במקרה הטוב יוכל האדם למנוע את יצירת חלק מהפגיעות, ולהתמודד עם חלק מהשאר.
אכן, האדם הוא יצור פגיע, ובנוסף, בפועל ניתן לומר שאת הפגיעה עצמה הוא מחולל בעומק בנפשו, קרי, עומק נפשו מייצר אותה בנפשו, בדרך כלל ללא יכולת לשלוט בכך.
נושא זה מעורר כאמור מחשבה רבה, בעיקר בגלל שמרחב זה כל כך, פגיע...
וכדי להתקדם, מטרת תובנה זו אינה להסיר אחריות מהפוגע, אלא כדי לחזק את הנפגע, ובמקרה שלנו, את איש החינוך הנפגע.
ז. אם יכיר איש החינוך את המקומות החלשים שבאישיותו, אותם המקומות ה"מחוללים" את הפגיעה בנפש פנימה, הוא יוכל לתחזק את עצמו ב"שגרת התחזוק האישי" באופן ראוי.
ראשית, הוא ידע להפריד את ההפרדה הפשוטה, בין מה ש"הגיע" אליו מבחוץ, ובין מה ששייך אליו ולאישיותו מבחינת הפגיעה.
פעמים רבות לאחר הפרדה זו, והבנה מהם מקורות הפגיעה, הפגיעה החיצונית הופכת לרגועה ופחות כואבת, ואף היא משאב לא רע להמשך עבודה. לעיתים חבויה בה ביקורת בונה, לעיתים מחמאה דווקא, ולעיתים, אם מצליחים לזהות זאת, אף הזמנה לקשר, ואף בקשת עזרה.
בנוסף, גם תוך כדי תנועה, הוא ידע להגיב נכון יותר לאותן פגיעות שגרתיות, כיוון שהוא יבין לעומק את מקור הפגיעה החיצוני, ואף ידע להתייחס אליו ממקומו, וגם מצד נקודות החולשה, בצורה יציבה יותר, וכך הפגיעה עצמה תהיה פחות הרסנית.
ובנוסף, איש חינוך כזה נמצא בתנועה אישית מתמדת, תוך כדי עבודתו החינוכית, ואף תנועה אישית זו הינה חלק מהמסר החינוכי אותו הוא מעביר לתלמידיו, ואף לסביבתו.
אם האישיות נתפסת ככלי מקצועי, יש לתחזק כלי מקצועי זה, כמו כל כלי מקצועי אחר. חלק מתחזוק זה הינו להכיר את נקודות התורפה של כלי זה בפני עצמו (קרי, נקודות התורפה האישיות), וכיצד נקודות תורפה אלה באות לידי ביטוי בשימוש המקצועי.
תחזוק שגרתי זה הינו קריטי בעבודה החינוכית, כיוון שבלעדיו האישיות שחשופה לפגיעות, מאבדת מכוחה, נכנסת בחזרה לארגז הכלים, ומוטלת שם ככלי משומש ודהוי, שאין לו הופכין.
כוחם של דברים אלו, יכול לבוא לידי ביטוי רק לאחר תרגומם לשטח המציאותי, כל אחד כפי עניינו, אישיותו, חוזקותיו וחולשותיו, וכן המרחב החינוכי בו הוא עוסק.
התובנה כי האדם הנפגע יוצר או "מחולל" חלק גדול מפגיעותיו, נראית על פניו רחוקה מהמציאות, אך רק על פי תובנה זו, ניתן לדבר על "לקיחת אחריות" על האישיות, שבעולמנו זה, גם אם תרצה או לא תרצה, נפגעת ופוגעת כל הזמן, קרי נפגשת ופוגשת כל הזמן.
