חם לי בתל אביב/ריקי שחם
סוקרטס פתח לי את העיניים
ושטף את מוחי.
אני חייה כשטופת מוחין
בין שטף כתביו של אפלטון
ומקיימת חיי בתוך
דיאלקטיקה צרופה ובהירה.
אני עושה דיאלקטיקה אתכם
כמו מתנה אבהבים
עם שירה
שהיא דיאלוג
שמרחף בין פה ופה
בין פה לאין סוף מקומות
לאין סוף יקומים
טובלת עצמי בשלולית של יקום אחד
מדליקה סיגריה
על כסא בבר ביקום מקביל
אני הדיאלקטיקה
השטופה במי הדיאלוג הסוקרטי
השטוף בניחוח אפלטוני
ובוכה מגעגועים
למקום הרחוק ששם
הירח נצלב על צלב החלל
וארבעת רוחות השמיים
הם סטיגמטות נוטפות דם
שמשחררות את מחשבותי
ומנהלות ביניהם דיאלוג סוקרטי
שטוף מוח
עם היקום כולו.
כשכוכב נופל
אני מבקשת משאלה
שטופת מוח.
כשפריס שטופת שלג
אני שוטפת עצמי בלבן שטוף
ומשטופפת
מתמונה אחת לתמונה שנייה
עם סבון
או אלכוהול
העיקר ששוטפת משהו.
אפשר גם לעשות שטיפות בנרתיק
אבל בעיקר לשטוף ריצפה.
אני מניחה כובעים על המוח
מציצה עם העיניים מתחת לכובע
וחושבת במוחי השטוף
שהעיקר זה בעצם אהבה אין סופית
שמנותקת מהגוף השטוף
וכל עוד הגלואז בוער
והאלכוהול שוטף את הדם
אני שותתת מוחיטוס
והלב שלי חופר וחופר וחופר
ומוצא את דרכו בשטיפה
ואני נכרכת סביב אהבותי השטופות מוחין
או מוחיטוס
כי אהבותי הם עבורי
כמו שהכתיבה עבורי
היא גן עדן
ודיאלוג סוקרטי
לכל מי שאוהב סוכריות טופי
ושונא סוכריות מנטה
לכל מי שאוהב את הציפור השחורה
ושונא חיקויים.
כי שירה קוראים עם לב
ולא עם אובססיה
הגות ושירה
לא מופיעים כמתדיינים
בשום בית דין
לא של מעלה ולא של מטה.
חסרה לי שורה אחרונה בשיר / ריקי שחם
ברגע האחרון
מאוחר בלילה
החלטתי לנחות על שולחן הכתיבה שלי
ולכתוב משהו.
הייתי בטוחה שהיום אני חדלה מלכתוב.
אחרי הסיגריה השנייה
התחילו להתדפק במוחי
רעיונות מספר
בעיקר חלפו לפני
הצלבים כולם
שמונחים כמו מנחות שמיים לאורך השבילים הכפריים.
ועדיין לא כתבתי דבר
צעדתי בחדרי הלוך ושוב
מתבוננת לכוון היער
שכבר היה שחור לגמרי.
הרגשתי כמו בתוך תצלום
שנעשה במצלמת קרטון עבודת יד
ומילים עדיין מסתתרות מפני
והדיו שנשפך מהעט מייצר רק כתמים
ולא מילים.
ותוך כדי נגוב כתם בשמלה
אני מגלה בה חור
וגם חור בהשכלה
על הרבה סרטי קאלט
שטרם ראיתי
וגם חור בלבנה
ולבנה זה פנס רחוב מתחת לחלון
שיאיר את היער
שאולי בכלל שינה כיוון.
וגם הנהר שלי
זורם היום בכוון ההפוך
והציפור השחורה בלילה לבנה
והמילים שמסרבות לגעת בדף
אולי כתובים כבר על הכביסה
שתליתי בחוץ
ורק החושך הזה מונע ממני לקרוא את האותיות.
אם היה לי לוח סיאנס
אולי הייתי מעלה באוב את שלמה המלך
שיכתוב לי שורה או שתיים
ואני אהיה לדודי ודודי לי
אפילו שאין לי דוד.
הרי בסוף רק הקריזה מחזירה אותי לחיים
אני מתירה עוד קשר אחד
וצועקת הללויה בקולי קולות
כי לצעוק אפשר גם בחושך.
ואולי אני רק אטב כביסה
ואולי איש גלידה מגלידה ויטמן באלנבי
ואולי הדיו שנשפף על הדף ועל השמלה
אולי הוא רק דמעה
בבכי האחרון שלי.
על גגות תל אביב / ריקי שחם
היה חם בתל אביב.
קצר
מהיר
חם
אני מהבילה.
שתי גדות לעיר הזו
שתי גדות לירקון
שתי עולמות
אני
תל אביב.
בסוף הייתה איזושהי רייקנות
הנשמה כוסתה באבק.
מפתח הלב
עדיין לא מכיל את העיר.
יש חופים.
לחות בלתי נסבלת.
אתה שוחה בתוך עצמך
טובע עמוק במי רותחין.
מזל שיש מגדלור בשטח
מראה לך את הדרך ליציאה.
העיר הזו
נראית לי מפה כמו טפט שחוק
שהתקלף מזמן.
חם שם.
המשקפיים הפריזאיות
מלאות באדים תל אביביים
והגעגועים משם
הם
למקום האחד והיחיד
ששם השמיים כחולים
ונושקים לאדמה בכל פינה.
אני שמה רוז' על הלחיים
ולא מזיז לי שום דבר
כי העיקר
שאני רחוקה כל כך
מגגות תל אביב.
ריקי שחם - פילוסופיה מעשית http://www.rikishaham.co.il>
