כשמקצצים ברפואה ציבורית גוזרים גזר דין מוות על החלשים ועל הרחוקים 

אראל מרגלית

לאחרונה שמעתי על תופעה מחרידה שנשים החולות בסרטן השד בוחרות בכריתת שד על פני הקרנות כדי להימנע מהטלטלות המייסרות המלוות את הנסיעות הארוכות לטיפולים. התופעה הזו מעידה על הכלל. מדינת ישראל יכולה להעניק לתושביה שירותי בריאות ברמה הגבוהה ביותר, יש לה את האמצעים, הידע ואת כוח האדם מיומן. מה שחסר הוא רצון טוב. המדינה קיצצה ביודעין בתקציבים הציבוריים לבריאות. את המחיר משלמים החלשים והרחוקים.

הנתונים ברורים: תושבי הרחוקים מאזור המרכז חיים ארבע שנים פחות, הם חולים לתקופות ארוכות יותר בתנאים קשים יותר. הפערים באיכות הרפואה גדולים גם בקרב תושבי המרכז בין המעמד המבוסס והמשכיל לבין אלה החיים בשכונות מצוקה. לאחרונה שמענו נאומים גאים על היותנו חלק מקבוצת ה OECD, אולם במציאות לישראלים רבים יש איכות חיים שנושקת לרמת החיים של מדינות מתפתחות בעולם השלישי.

תוחלת החיים של גבר ישראלי החי במרכז היא מעל 80 שנה ואילו של גבר מאופקים מעט מעל 75 שנה. חמש שנים בממוצע, זה הרבה מאד! כך שיעור תמותת תינוקות במרכז הארץ היא שניים לאלף לידות חי במרכז, לעומת 6 לאלף לידות חי בגליל ובנגב. מחלת הסוכרת נפוצה ב 40% יותר בקרב תושבי הצפון והדרום ובקרב אוכלוסיית דלת אמצעים מאשר בקרב תושבי המרכז.

מספר הרופאים לכל אלף נפש בדרום ובצפון קטן ב 50% מזה שבמרכז, מספר מיטות האשפוז שם גם הוא קטן בחצי. שיעור המומחים מקרב הרופאים בפריפריה הוא 40% לעומת למעלה מ 70% במרכז. במרכז הארץ משרתות כמעט פי שניים אחיות לכל אלף תושבים מאשר בדרום הארץ. מכשור רפואי מתקדם כמעט ואינו קיים בנגב ובגליל.

זו אינה גזירה משמיים אלא תוצאה של מדיניות עקבית ורבת שנים של קיצוצים מסיביים בתקציבי הרפואה הציבורית. המימון הפרטי מכלל ההוצאה הציבורית לבריאות עלה מ 25% בשנת 1995 עד למעלה מ 40% בשנת 2011. המימון הפרטי בקרב מדינות ה OECD הינו פחות מ 25%.

הזכות לבריאות היא זכות אדם יסודית ומן הראוי שכל אדם יזכה בשירותי בריאות מתקדמים, באופן בלתי תלוי במקום מגוריו ובמעמדו החברתי והכלכלי. מזכות זו נגזרת חובתה של המדינה. אולם המדינה מתנערת מאחריותה, ההתנערות וההפקרה של המדינה את תושביה משמעותה עבור חלק מהתושבים היא גזירת גזר דין מוות. זה לא קוטג' – זה חיים!

טוענים שרמת שירותי הבריאות בנגב ובגליל נמוכה בשל אי רצונם של רופאים לעבוד שם. על זו אפשר להתגבר בקלות באמצעות תשלום הולם לרופאים המוכנים לעבוד שם. אחת הדרכים להגדלת מספר הרופאים בפריפריה היא עידוד וסבסוד צעירים בעלי כישורים המתגוררים שם ללמוד לימודי רפואה, הענקת הטבות כלכליות למתמחים, הקמת מרכזי רפואה מתקדמים והקצאה של תקנים. הקמת בית ספר לרפואה בצפת הוא צעד קטן בכיוון הנכון, שצריכים להיות מלוויים אליו צעדים נוספים.

עלינו לבצע מהפכה במדיניות וביחס המדינה לנגב ולגליל, שתעמיד במרכזה את מימוש הזכויות החברתיות. זה אינו בגדר צדקה או חסד. אכן מדובר בהשקעה ניכרת, אולם לאחר שנים ארוכות של קיצוץ תקציבי ודרדור המערכת הרפואית מן הראוי לשנות כיוון. לישראל יכולת להפנות תקציבים למימוש הזכות של כל אזרח לזכות בשירותי רפואה הולמים שווים ונגישים. אין שום טעם מעשי ומוסרי שיכול להצדיק את העובדה שגורלם של תושבי הנגב והגליל ושל אלה המאכלסים את תחתית הסולם החברתי והכלכלי בישראל נגזר למוות, או שהם ראויים לחיים עלובים יותר מאלו של תושבים אחרים.

הכותב הוא מועמד לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה