מי מאיתנו לא מצא את עצמו חסר אונים מול בכי אימתני של תינוק, כזה שרק נולד, בן כמה חודשים, פעוט או ילדון? רבים מאיתנו בטח חשבו בשלב זה או אחר שהבכי הוא מניפולציה של הילד להשיג מה שהוא רוצה.
לעתים, בזמן כעס ורוגז,קשה לנו לקשר את בכיו של הילד לרגשות של חמלה, יש לנו נטייה לחשוב שהוא בוכה ללא סיבה, רוצה יחס, מתפנק אולי, וודאי שכך הדבר בהקשר של שינה. מי מאיתנו לא חווה השכבות ממושכות בהן הילד או התינוק בוכה כשאנחנו יוצאים מהחדר או כשאנחנו משכיבים במיטה והילד מסכים להירגע רק כאשר אנחנו מרימים או מלטפים? לעתים הליטוף נעשה בחוסר סבלנות, אנחנו מרגיעים כשבראש רצות לנו מחשבות אחרות:הוא מנסה להתיש אותי... למה הוא כזה קשה...
הורים יקרים, בואו ניגש לנושא הבכי מנקודת מבט אחרת. בכי הוא לא מניפולציה אלא דרך שבה מביע התינוק תסכול, קושי וכאב. בהקשר של שינה הבכי מביע בדרך כלל קושי של התינוק להירדם בכוחות עצמו, הוא לא יודע כיצד לעשות זאת לבד ולכן הוא קורא לנו ואנו ההורים, האמונים על בטחון ילדינו, אושרם ורווחתם צריכים להיענות לו ובכך להקנות לו בטחון ואמון בנו, הוא ידע שכאשר הוא מראה קושי יש מי שעוזר לו ותחושת בטחון זו תלווה אותו כל חייו ותבנה את מי שהוא.
איני אומרת כאן בשום אופן הרדימו את הילד על הידיים על מנת שלא יבכה אבל בהחלט הרגיעו אותו, רק כאשר יחווה רוגע ובטחון ידע להתמודד עם נושא השינה בצורה הטובה ביותר.
זכרו כי אי היענות לבכי בזמן ההשכבה תיצור הקשר שלילי בכל חווית השינה, הילד יראה את המיטה באור שלילי דבר שיקשה על הירדמות עצמאית. הרעיון הוא ליצור אצל הילד קונוטציה חיובית ובכך להקל עליו את הליך ההירדמות.
אצל ילדים גדולים נדמה כי הבכי הוא חלק מהצגה, דרך להשיג את מבוקשם או הגזמה והקצנה של אירוע. כאשר בני בן ה-3 נופל ומקבל מכה הוא בוכה במשך דקה בגלל הכאב אבל ב- 20 הדקות הבאות הוא ממשיך לבכות בשל העלבון שהוא חש בעקבות הנפילה, אז נכון, הבכי לא מביע כאב פיסי באותו הרגע אבל בהחלט מביע כאב מסוג אחר עליו הוא מתקשה להתגבר, הוא זקוק ברגע ההוא להבנה ולחיבוק שלי שיעטוף אותו, ינחם אותו וישרה תחושה שיש מי ששומר ומגן עליו.
בהיותי יועצת שינה לתינוקות וילדים לימדתי אותו להירדם עצמאית,(עד לא מזמן היה נרדם כשאני או אביו בחדר,מתעורר מספר פעמים בלילה ודורש את נוכחותנו.) בתחילת התהליך הוא היה צועק ובוכה ואני מודה כי חשבתי שזה לא באמת ולא מביע קושי כלשהו ולכן באתי מראש בחוסר סבלנות מה שלא עזר בכלל...ואז הבנתי שלא מדובר במניפולציה אלא בחוסר אונים שנובע מאי היכולת להירדם לבד מאחר והוא לא עשה זאת בעבר. ברגע שהגישה כולה משתנה, קל יותר להזדהות עם הילד ולעזור לו.
בואו נזכר רגע בילדותינו, האם אף פעם לא הקצנו קצת את הבכי? גם כשלא באמת כאב? או כשלא קרה משהו נורא? אבל עדיין היה בנו איזשהו צורך אמיתי ליחס קרוב יותר, לא עשינו זאת מרוע או כוונה להרגיז אלא מרצון תמים להגנה ובטחון וכך גם ילדינו.
על פי צ'ארלס דרווין, הבכי הוא מנגנון שהתפתח באבולוציה באמצעותו אנשים ובעיקר ילדים מושכים את תשומת לבם של אחרים ומגייסים את עזרתם. אם נצא מהנחה זו נראה שהבכי נועד לגייס עזרה כך שהוא מגיע ממקום אמיתי של צורך.
לכן הורים יקרים, בבואכם לנתח את בכי ילדכם היקר והאהוב ולפני שאתם מסיקים כי מדובר בתרמית מצד הילד זכרו כי לא כך הדברים, הם באמת קוראים לעזרה ולכן אל תהססו, תיגשו, תרימו, תחבקו ותרגיעו וכאשר מגיע זמן לישון אפשרו להם להירגע בחיקכם אם צריך אך שימו לב שלא יירדמו יחד אתכם... או עליכם....שימו אותם במיטתם רגועים.
לאט לאט ובהדרגה, תוך נטרול כל גורמי התלות (מוצץ שהילד לא יודע לקחת לבד, בקבוק עליו הילד נרדם, הקפצה על כדור, נדנוד בידיים, ליטוף, טיול בעגלה או נסיעה באוטו ועוד) ועבודה בשלבים ברורים ופשוטים ילמד ילדכם להירדם בכוחות עצמו אבל עד אז היו סבלניים ככל האפשר, מלאי חמלה ורגישות ואם לפעמים לא מצליחים וקצת מאבדים את הסבלנות זה גם בסדר, הרי כולנו בני אדם.... בהצלחה!
