נשים במוסיקת הרוק 

יפית ראובני

נשים במוסיקת הרוק

"Rock and Roll is for men. I want to see a man up there. I want to see a man`s muscles, a man`s veins. I don`t wan`t to see no chick`s tit banging against a bass?"
Patti Smith

במאמר זה בחרתי לעסוק בנושא הקרוב ללבי - מוסיקת הרוק. החל משנות נעורי המוקדמות אני עוסקת בתחום הרוק כזמרת וגיטריסטית, ובשנים האחרונות אף עבדתי כמדריכה במועדון מוסיקה לנוער בסיכון. מהיכרותי עם תחום זה ומניסיוני האישי נוכחתי לגלות כי נוכחות הנשים בתחום הרוק היא בעיייתית; מספרן מועט ביחס לגברים העוסקים בתחום, קיימת דעה רווחת לפיה יכולותיהן המקצועיות (בעיקר כנגניות) פחותה. כמו כן לחלקן דימוי נשיות "בעיתיית"; החל ממיניות מוקצנת וכלה בנטיות הומוסקסואלית. כמו כן פעמים רבות נידמה כי דווקא ברוק המסמל יותר מהכל תרבות מחאה, נעשה שימוש בנשים כאובייקט מיני, כמוצר צריכה בתעשייה משגשגת המשווקת היטב.

עידן הרוק התחיל רשמית בשנת 1955, עם זאת המונח רוקנ'רול היה קיים עוד בשנות ה- 40 אצל מוסיקאים שחורים, והוזכר בהקשר קצב ריקוד המרמז על תנועות משגל. סממן מיניות ראשוני זה עתיד לשקף חלק בלתי מבוטל מאידיולוגיית הרוק המאופיינת בהחצנת מיניות בוטה ובהתרסה כנגד נורמות ההתנהגות השמרניות המקובלות של אותה התקופה. התנהגות מחאתית זו עוררה הדים בקרב קהל המאזינים הצעיר הלבן בדור שנולד וגדל אחרי מלחמת העולם השנייה.
לתקופת הרוקנ'רול הייתה השפעה גדולה ביותר על גיבוש אופייה וקווי התהוותה של תרבות הרוק בהמשכה. הרוקנ'רול אופיין בהגשה קולית מתריסה, תוך שימוש בטכניקות שירה המחצינות תחושות ורגשות באמצעות צעקה, ושפת גוף מינית ובוטה הבאה לידי ביטוי באופן החזקת הגיטרה (כנגד איבר המין), ונענוע ירכיים בוטה. בולטת במיוחד בתקופה זו המוסיקה של אלביס פרסלי, באדי הולי וצא'ק בארי שדמותם היוותה את "הגרעין הקשה" ורב ההשפעה של הרוק. היעדרן של נשים בולטות בשדה הרוק בתקופה זו הוא מוחלט.
לתקופה הבאה בתולדות הרוק הקרוייה "שנות השישים" (64-72) הייתה חשיבות רבה למעמד הנשים ברוק. היו אלה שנים מכריעות של מאבקים לשיויון ושינוי חברתי בתחומים רבים, ביניהן שתי מהפכות חשובות הקשורות זו לזו באופן הדוק - המהפכה הפמיניסטית והמפכה המינית המאופינות במתירנות. תוצאותיהן של מהפכות אלו היו סביבה אוהדת יותר לנשים, ופתוחה יותר להחצנת מיניותן ונשיותן. ואכן בתקופה זו ניתן למצוא לראשונה נוכחות נשית בולטת ברוק, בעיקר בסגנון שכונה "מחברים-מבצעים" (singers-songwriters). הכוונה למוסיקאים שהלחינו ושרו תמלילים בעלי אמירה אישית חושפנית, שהוצבו בתוך לחנים ועיבודים "רכים", בין היוצרים ניתן למצוא את ג'וני מיטשל וקרול קינג. דמות נשית בולטת נוספת בתקופה זו, שלא הייתה חלק מסגנון הזמרים-משוררים, הייתה ג'ניס ג'ופלין אשר היתה ידועה בסגנון הופעותיה הפרוע.
"שנות השישים" הכינו את הקרקע לפריחת הנשים בתקופת "הפאנק" הקרויה גם "הגל החדש" (84-76). הפאנק, שבמרכזו עמדה אידיאולוגיה של שלילה מוחלטת של כל תווית אפשרית, שלילת כל שייכות או התמסדות, היה מאופיין טבעית גם בטשטוש ההבדלים בין המינים. מראה הפאנקיסטים - הלבוש ותסרוקות השיער, זהים לשני המינים. תרומתו החשובה של הפאנק הייתה בהנמכת חשיבותו של גורם המיניות, מה שהביא לאווירה שיוויונית יותר, ולגישה שאינה משייכת יוצרים מוסיקלים ע"פ מין או מיגדר (כמו ה"סינגר-סונגריייטר" שהוגדר כסגנון נשי...). בעקבות גישה זו ועל רקע טבעו של הפאנק והמסרים שהוא מייצג, הופעותיהם של הנשים בפאנק לא היו עוד משוללות אגרסיה ומוחצנות, כי אם סוחפות ומתריסות, ומגשימות את אידיאולוגיית הרוק בצורה אותנטית. בין הנשים המזוהות עם תקופה זו, ניתן למצוא את פטי סמית' בתקליטה הראשון "הורסז(horses)" משנת 75', שניתן לראות בו סימן דרך מרכזי במעמדן של הנשים במוסיקת הרוק, ודוגמאות רבות נוספות להופעות של נשים, לדוגמא להקות כמו "דה סליטס", "דה ריין קוטס", דה מו-דטס", "סוזי והבאנשיז", "אקס ריי ספקס", "דה אדוורטס", "קראס" ועוד.

אם כן מהתבוננות בהיסטוריה של הרוק ובהתפתחות האידיאולוגיה העומדת מאחוריו, עולה כי בצורתו הבסיסית הרוק הוא גברי מובהק, לעיתים אף תוך הקצנה של הסטריאוטיפ הגברי, והחצנה בוטה ואגרסיבית של מיניות זו (כפי שראינו בדמותם של אלביס פרסלי, צ'אק ברי ובאדי הולי).
לאשה, שתכונותיה הסטריאוטיפיות הן: עדינות, שבריריות, רגישות, רגשנות, השלמה, כניעות, טקט, יציבות, סדר וצורך חזק בביטחון קשה להשתלב בדמות הרוקר כפי העולה מההיסטוריה של הרוק. מאחורי הרוק עומדת אידיאולוגיה של חתרנות, של התרסה, המנוגדת מהותית לתכונות הסטריאוטיפיות הנשיות, לצורך הבסיסי השתייכות, כלומר להשתלב בתוך מסגרת קיימת. האופי המיני, המוחצן והאגרסיבי המאפיין את הרוק הוא שבירה ברורה של דמות האישה העדינה והמעודנת: סתגלנית, פייסנית ומצניעה את מיניותה. אם כן, ניתן לזהות כאן קונפליקט בסיסי: על אף העובדה שאין לכך ביטוי מפורש והגדרה רשמית, למוסיקת הרוק אופי מיני-זכרי מובהק. בחורה העוסקת בתחום זה הנתפס גברי, מסתכנת בהפרה של נורמות חברתיות המתייחסות להבדלים בין המינים.
במסגרות החברתיות המסורתיות אי מילוי נורמה כזו עשוי לגרום סנקציות הכרוכות בהדבקת תוויות של סטייה או בדחייה. במקרה הנדון, יש בו עירעור על נורמות המגדירות התנהגות מינית ועל ציפיות מיגדריות, יתכן "עונש" קשה המוטל ע"י סוכנויות הפיקוח החברתי. תיתכן כאן תגובה הטומנת בחובה התקפה על הזהות המינית. אישה שהתנהגותה סותרת את הציפיה מנשים ונוטלת לעצמה תכונות הנחשבות גבריות כמו שאפתנות, מחאה, רצון להשפיע ולהתקדם (תכונות הכרחיות לגבי יוצר בתעשיית הרוק), עלולה לקבל תווית של "לא נשית". תוויות מעין אלו עלולות להוות מחסום לביטוי אותנטי ולהתנהגות חופשית של נשים. הקושי בו תיתקל הרוקרית כ"אישה לא נשית" נובע לא רק מן החשש מפגיעה בדימוי המיני, כי אם גם מתוך אי רצון לוותר על התגמולים הקיימים במערכת הסטריאוטיפית נשים (להיות נשית יכול להעניק גמול מאוד קונקרטי וחיוני).

פן נוסף של הקונפילקט בין דמות האישה לדמות הרוקר נובע מנגזרות ההתנהגות הבסיסיות של אידיאולוגיית הרוק - מיניות ואגרסיביות. בצורה הבסיסית של אידיאולוגיית הרוק, הזכרית מטבעה, אבחנה בין נגזרות התנהגות אלו אינה נדרשת ואף אינה נעשית, משום שאצל הרוקר המיניות והאגרסיביות הן שתי פנים של אותה מהות. הסיבה לכך טמונה באופי המיניות הזכרית, האגרסיבית מטבעה. זוהי מיניות של "כובש". תנועות הנגינה האגרסיביות, תנועות אזור החלציים המחקות תנועות משגל, והשירה הכועסת והמתריסה באים כמקשה אחת ומשתלבים היטב זה בזה, עד כי לא ניתן להפריד ביניהם. לעומת זאת, כאשר אנו דנים בנשים ברוק המצב שונה לחלוטין. השילוב המתבקש בין אגרסיביות ומיניות בהקשר נשי, אינו מביא בהכרח לתוצאה עקבית, "טבעית", קבילה ומקובלת. השילוב בין מיניות נשית לאגרסיביות אינו יוצר בהכרח דמות נשית מורדת, בעלת מיניות "כובשת", כי אם עשוי להביא ליצירתה של דמות בוטה מינית, שעל קרע התפיסות החברתיות המקובלות נתפסת כמופקרת, כזולה או כ"אובייקט מיני". כביכול שילוב זה הוא האותנטי ביותר לאידיאולוגיית הרוק, ומכאן שהדמות הנשית "הבוטה מינית" היא התשובה הנשית לרוקר הטיפוסי אך במבחן המציאות, לא רק שדמות זו אינה מצליחה בהכרח להעביר מסרים של סירוב ושלילה, של מרדנות, אקטיביות וכיבוש מיני, כי אם מקצינה את אספקט הנכבשות הפאסיבית הנשית, ובכך היא גורמת להרעה במצב הנשים בחברת הרוק ובחברת ההמונים, מחזקת סטריאוטיפים ישנים על נשים ומקבעת דעות קדומות על נשים.

מצבן של הנשים ברוק בימינו הוא מורכב, ומושפע באופן ישיר מתהליכים שונים המתרחשים בו כיום, ואף מאופיו הדואלי של הרוק: תרבות מחאה חתרנית לעומת תרבות פופ. מחד, הרוק כז'אנר אומנותי רדיקלי, מאפשר סביבה יצירתית פתוחה, ומעודד יצירה שאינה מוגבלת בחוקים, מוסכמות והגדרות. כך נוכל למצוא בשנים האחרונות תופעה של "לקטנות סגנונית" - הרוק מאמץ לעצמו השפעות מסגנונות מוסיקליים אחרים, לדוגמא: ג'אז (שיוצר את הפיוז'ן), פאנק, קלאסי, ועוד ועוד שילובים ככל העולה על הדימיון. משמעות הדבר לגבי הנשים ברוק, היא יצירת סביבה מוסיקלית "פתוחה" המקבלת לז'אנר נשים מקשת רחבה של גוונים, כאשר מעמדן נקבע במידה רבה מיכולתן האומנותית/מקצועית, ומכאן מתרחש שיפור במעמדן.
מנגד מתקיים תהליך הפוך של "התמסחרות", קיימת שאיפה תמידית של השוליים  אל המרכז, המנוהל כתעשייה כלכלית. הרוק מהווה אמנם תרבות מחאה המורדת במוסכמות, אך אין להתעלם מן העובדה שהרוק נועד לתצרוכת המונית, על תקן מוסיקה פופולרית, כחלק מתרבות הבידור והפנאי של שכבות נרחבות. הרוק מונע במידה ניכרת ע"י שיקולי רווח כלכלי, וזאת מעצם היותו מיועד לשיווק המוני. שם "יתרונן" של הנשים והשיפור במעמדן שנויים במחלוקת (כולנו יודעים שבתרבות הפופ איכות אינה בהכרח מוכרת, בניגוד לסקס...).


בהביטנו על הרוק כז'אנר פופולרי שנועד לבידור ההמונים, נראה לכאורה כי לנשים יש יתרון בולט. בניגוד להיעדרן הבולט של נשים מההיסטוריה של הרוק, נשים הן שותפות מלאות לתחומי הבידור מזה כ- 300 שנה, בתפקידים שונים ובעיקר כרקדניות, שחקניות וזמרות. נשים בתחומים אלה היו בין הבודדות שזכו לעצמאות כלכלית בתקופה המוקדמת יותר (פרט ליצאניות...), וזאת משום שהחברה עודדה את עיסוקיהן בתחומים אלו, מפני שראתה בהם "תפקידים נשיים" המסתייעים בתכונת נשיות ומבליטים אותן.
כיום דימויי הנשיות ברוק הם רבים ומגוונים, אישה בתחום הרוק אינה חייבת להיות "גברית" וקשוחה בהכרח, ואף מהתבוננות בתעשיית המוסיקה נמצא נוכחות מוגברת של נשים. לכאורה, חל שיפור במעמדן של הנשים ברוק. אך נשאלת השאלה - האם נוכחות מוגברת זו מעידה בהכרח על שיפור במעמדן של הנשים בתחום והכרה ביכולתן המקצועית, או שמא נוכחותן המוגברת נובעת דווקא מקיבוע תכונות סטריאוטיפיות של נשים, שימוש ב"יתרונן" של הנשים כמוצר צריכה והצגתן כאובייקט מיני.
בבוחננו את הופעות הנשים ברוק נמצא כי תעשיית זו בוחרת לקדם ולהבליט דימויי נשיות "אפקטיבים" - מיניות בוטה אך כנועה. בימינו קיים עוד הבדל מובהק בין נוכחותן של זמרות רוק ויוצרות רוק, רצוי צעירות ונאות, לעומת נגניות רוק (דימוי הנתפס כגברי יותר) או נשים שאינן עונות לדימויי הנשיות ה"אפקטיביים". נראה כי ההמונים מעדיפים עדיין לצרוך נשים כאשר הן יפות, צעירות, המבטאות מיניות בצורה בוטה אך כנועה, במסווה ההתרסה לכאורה.