רגשות אהבה קיימים מאז בריאת האדם ויתקיימו כל עוד בני אדם חיים. האהבה מהווה חוויה רגשית עמוקה. הצהרה ראשונה של אהבה ארצית מופיעה בתנ"ך בספר בראשית פרק ב' פסוק 24: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". במקורות, ט"ו באב נחוג כחג הפיוס והאהבה בישראל, כחג טבע עממי בימי בית שני: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו... וחולות (מרקדות) בכרמים" (משנה תענית ד', ח'). המיתולוגיה היוונית, מתארת את תחילת ההתפתחות האהבה האנושית בתיאור בני אדם שהיו בעלי שני זוגות ידיים, שני זוגות רגליים, וראשיהם הורכבו משתי פנים שהסתכלו בכיוונים מנוגדים. כשהאלים לא היו מוכנים לשאת עוד את חוצפתם ועזות מצחם של בני האדם, החליט זאוס להענישם באמצעות חצייתם לשניים. על פי מיתוס זה, נגזר על בני האדם חיפוש נצחי - זה אחר חציו של זה, וכשהם נפגשים - הופכת התמזגות זו לגוף אחד ומבטאת את הצורך הקדמון. הדחף לרדוף אחר אותו שלם, היינו אהבה. לאהבה יש פרשנויות והגדרות רבות. משוררים, סופרים, פילוסופים, אנשי דת, חוקרים ופסיכולוגים עוסקים בה. פרויד (1912, 1915) טען כי האהבה הינה הרגש העיקרי והמרכזי ביותר לאדם. ישנם סוגים רבים של אהבה, לדוגמא : אהבה משפחתית - בין ילדים להורים, אחים וקרובי משפחה. אהבה הקיימת בשל קרבת הדם ותחושת השייכות הטבעית. אהבה הורית – המתקיימת בין הורים לבין ילדיהם. לרוב נתפסת אהבה זו כבלתי מותנית בדבר. אהבה חברית - מתקיימת בין חברים, בשל תחומי עניין, תחושת שיתוף ושייכות. אהבה רומנטית - בין בני זוג, הכוללת קרבה נפשית ומשיכה גופנית. אהבה עצמית - המידה שבה אנחנו מתנהגים כלפי עצמנו ובאופן בו אנחנו מתמודדים עם העולם.
אני אתייחס לאהבה עצמית, כיוון שלדעתי היא החשובה והמשמעותית ביותר. זו האהבה שמבטיחה לנו את איכות חיינו. האהבה העצמית היא זו שנותנת לנו את הטעם והאנרגיה לחיים, חרף הדינאמיות של החיים, תופעות של שינוי העצמי ומטרות שלנו שמתפתחות ומשתנות בהתאם לזמן ולתקופה. אנו מוצאים את משמעות החיים כאשר אנו מקיימים באופן מאוזן קשר אינטגריטי בין החלקים השונים המרכיבים אותנו : ההיבטים הגופניים, הרגשיים והמנטליים, אשר אחראים על תפקודנו. מתוך חוויות החיים ובמהלכן, אנו לומדים לגבש את טעמנו האישי המשלב בתוכו את הערכים, האמונות, והיעדים שאנו בוחרים כמתאימים לנו ביותר. מרכיבים אלה חיוניים כיוון שהם מכוונים את תפקודנו והתנהלותנו. האהבה העצמית אינה מתחילה מבחוץ, אלא מתוך התבוננות עצמית, פנימה, הקשבה לקול הפנימי שלנו. לקיחת אחריות וקבלה עצמית מובילה אותנו להיכרות אמתית עם כל הדברים הנפלאים מהם אנחנו בנויים ואותם אנו מקרינים כלפי חוץ. ככל שנחיה חי שלום ונוחות עצמית, נוכל להרגיש בנוח עם אחרים. אנו יכולים לבחור באופן מודע לחולל שינוי אמתי ועמוק בחלקי ה'אני' אשר גורמים לנו קשיים, שמפריעים לנו לחיות חיים מלאים, מאושרים וחסרי פחד. ככל שהאהבה העצמית שלנו תגדל ותתחזק, כך ההלקאה העצמית תפחת. ממקום אוהב של ה'אני', ניתן לפתח תקשורת בונה, חיובית וטובה עם עצמנו ומנקודה זו לצאת אל הסביבה והסובבים אותנו. לשלוט בסביבתנו הקרובה ולהשתייך לסביבה רחבה. מתוך אהבה וכבוד עצמי, אנו מבינים שזכותנו הבסיסית להיות בעולם כפי שאנחנו, ללא צורך בתארים שונים (מוכשר, עשיר, יפה) על מנת להצדיק את קיומנו. הערכה עצמית תקינה, יוצרת בנו אמונה חזקה שלנו בעצמנו וביכולותינו, ונוטעת בנו תחושת יציבות וערך המתוגמלת על ידי תחושות העונג. רק אדם שמקבל את עצמו כפי שהוא, מאשר לעצמו את קיומו ללא צורך לקבל אישורים מאחרים. אדם זה מסוגל לוותר על הציפיות המיותרות של אחרים כלפיו. הוא מכיר ביופי תכונותיו, מכיר בערך עצמו, מוותר על ביקורתיות ושיפוטיות ומעניק לו ולאחרים חירות וחופש פעולה. רק בנו תלויה השלמות העצמית והאושר שמחברים אתנו בחזרה לאפשרויות הרבות ולשפע הקיים.
ליאורה צ'אפל M.A עבודה סוציאלית פסיכותרפיסטית מגשרת
