ועדות ביקורת ביישובים חקלאיים 

דבר החקיקה העיקרי על פיו פועלות המועצות המקומיות והאזוריות הינו צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958 (להלן: הצו). ביום 14.7.04 עבר צו זה תיקון משמעותי וזאת בעקבות דו"ח ועדת אמרני, שבו המליצה הוועדה לחזק את מעמדה של המועצה האזורית, כרשות שלטונית-מוניציפאלית, תוך צמצום סמכויות הוועד המקומי ביישובים שבתחומה (ס' 132 לצו). עם זאת, הצו איננו קובע באופן ברור את חלוקת הסמכויות ואיננו מגדיר מפורשות את סמכויות הוועד המקומי, אלא מותיר בידי מליאת המועצה את קביעתן.

בצו המתוקן נקבעו שינויים ותוספות הנוגעים, בין השאר, לשינוי ביחס לאופן גביית הארנונה למועצה, שינוי וניסוח מחודש של ההוראות ביחס למסי הוועד המקומי, מינוי ועדת בקורת לוועד המקומי, ביקורת על חשבונות הוועד המקומי באמצעות רואה חשבון, נוהל העסקת עובדים על ידי הוועד ועוד. ואולם, בעוד שהמועצה המקומית חייבת למנות ועדת ביקורת לכל ישוב בתחום שיפוטה ולחברי הוועדה ישנה סמכות לחייב את ועד הישוב וחבריו בשיתוף פעולה עימה, הרי שלוועדה זו לא מוקנות סמכויות אכיפה כלשהן כלפי הוועד. לוועדה אין סמכות להורות על תיקון הליקויים שנתבררו במהלך הבקורת אלא סמכות להמליץ בלבד. עיקר תפקידה של הוועדה הינו לספק לתושבים ולציבור מידע באיכות גבוהה באמינות מירבית ובאופן מתמיד. מסמך ההנחיות אף מדגיש כי חשיבותו של המעקב אחר תיקון הליקויים, נובע אף הוא מן הסיבה שלוועדת הביקורת אין סמכות מנהלית או חוקית להורות על תיקון הליקויים וכי הוועדה תדווח בדוח השנתי שלה על כך שהוועד נמנע מלתקן את הליקויים ותדגיש את הסיכונים הכרוכים באי-תיקון הליקויים.

לכאורה, המלצות הוועדה עשויות להיות לעזר רב לעבודת הוועד המקומי, אך מה קורה כאשר הוועד המקומי אינו מעוניין להיעזר בהמלצות אלה ואף רואה בוועדה זו ובהמלצותיה אבן נגף בפעילותו? יתרה מזו, המועצה אינה חייבת לנקוט בפעולה כלשהי ליישום ההמלצות ולמתן גיבוי כלשהו לוועדות הביקורת בישובים, אע"פ שהמלצות הוועדה והדוח שלה מועברים לידי ועדת הביקורת של המועצה (ס' 130א(ו) לצו).

מן האמור לעיל עולה אפוא, כי המהות והרציונל שעמדו בייסוד החקיקה שהביאה למיסודה של ועדת הביקורת בישובים, היו הרצון ליצור כלי עזר לוועד הישוב, שיאפשר לוועד לנטר את פעילותו ולתקן ליקויים שונים בתפקודו, אך אין לחוק מענה למקרים בהם ממשק זה אינו פועל כהלכה- מצב דברים השכיח בלא מעט ישובים. הוועדה הינה למעשה גוף חסר שיניים וסמכות, וכשהיא נתקלת בוועד אינטרסנטי וחזק היא מתבררת ככלי ריק, שאינו מסוגל להתמודד עם התעלמותו של הוועד מהממצאים, או עם סירובו של הוועד לתקן את עוולותיו. מנגד, ס' 127א מקנה לראש המועצה סמכות חייב ועד מקומי בצו למלא חובותיו ולמנות אדם אחר תחת הוועד במקרה וזה מסרב לפעול לפי הצו: יתרה מזאת, הצו מקנה לממונה על המחוז מטעם משרד הפנים סמכות לחייב את ראש המועצה למלא אחר הוראות ס' 127א ואף לבצעם בעצמו או ע"י מי מטעמו.

אנו רואים, אם כן, כי אע"פ שהמועצות המקומיות מחויבות למנות ועדות ביקורת בישובים שבתחומן, הרי שוועדות אלה מתקשות לפעול באופן תקין מול הוועד והתושבים אותם הם מבקרים, ואין באפשרותן לאכוף הליך של תיקון ליקויים שנתגלו בביקורת. יתרה מכך, מספר רב של ישובים פועל ללא ועדת ביקורת כלל וזאת מן הסיבה הפשוטה שאין די חברים בישובים אלה, המוכנים לעמוד בחזית מול ועד הישוב ותושבים אחרים, תוך חיכוך מתמיד עימם וסיכון מעמדם בישוב.

סיכום:

לאור האמור לעיל, נראה כי בכדי להפוך את וועדות הביקורת בישובים לגוף אפקטיבי ומשמעותי יש להעניק להן סמכויות אכיפה כלשהן כלפי הוועדים אותם הם מבקרים.יש לבחון, אם כן, שינוי חקיקתי אשר יקנה לוועדות הביקורת סמכות אכיפה שתאפשר לוועדות אלה, שהינן חלק אינטגראלי ממערך הביקורת הציבורית, להוות גורם מרתיע וסמכותי כלפי הגופים אותם הם מבקרים, קרי: הישובים, או לחלופין לאפשר לוועדה לפנות לסמכות עליונה יותר, דוגמת מבקר המדינה, ולקבל ממנה סיוע. בנוסף, ניתן להוציא את הביקורת לגוף חיצוני, תוך מתן סמכות אכיפה למבקר ובכך גם לפתור את בעיית איוש הוועדה ע"י תושבי הישוב.