עידן הדליה 

האמביציה לטפס בסולם הדרגות נהיית יותר ויותר פאסה אצל גברים. כי בתרבות הנקראת דמוקרטיה היא מלכתחילה אבסורדית, חולשת דעת, כי בפועל מדובר בלא יותר מאשר לרצות. ב"עידן הדלי" תפקיד ציבורי הוא בעיקרון הקרבה אישית המובנית בגורלם של אלה שבצעירותם קיבלו הרבה ולכן מרגישים חובה להחזיר. לא מלכות כמו של מלכת יופי ולא כוכבות כמו של כוכבת נולדת. ואותו הפמיניזם שנלחם על "קידום נשים" נלחם בעצם על הצד האפל, על הזכות להגשים חולשות, על השלטון שבאין-שלטון.

האמירה שהכי מקוממת את הפמיניסטיות האלה היא זאת: תפקידים ניהוליים ובייחוד ג'ובים פוליטיים יותר מתאימים לנשים מאשר לגברים. במדינה מהז'אנר הדמוקרטי הרשויות צריכות להיות בידי נשים.

למה "הכי מקוממת"? כי היא פותחת לרווחה את אותה הדלת שהן חיות על להתפרץ אליה, הדלת לריקנות הנאורוטית-אלקטרית.

עבודתה של ראש-עיר או שרה או מנכ"לית אל-על אמורה להיות עבודה אפורה, מינהלית במהותה, זרימה סיזיפית, "הנבחרות" אמורות להיות אמהות-עקרות-בית מורחבות.
מי שניגשת כראוי לתפקידים כאלה מוצאת את עצמה בדיאטה בגבינה שהיא מזיזה אין יותר מחצי אחוז של תהילה ו"ריגושים" וכל שאר הירקות המהממים שמייחסות לה הפרחות הנכות-ריגשית האלה, אלה שכותבות דוקטורטים על העיקצוצים הטנטריים שעושה להן הבד הטווידי שממנו מחייטים את הז'אקטים השחורים של ה"נשות קריירה". בעוד שלמעשה מדובר בעול שהוא מטבעו הרבה פחות מרנין מגידול ילדייך שלך, למשל ולא רק למשל.

ואלה שהיו שם, כלומר הגברים, כבר מבינים את זה ורוצים לחזור הביתה, אל המערה החשמלית.

המהפכה התעשייתית עשתה מהגברים פקידים, וממש לא משנה באיזה תואר הם נושאים ולכמה אנשים הם יכולים, כלומר נאלצים להגיד מה לעשות. ופקידות זה משהו שיותר מתאים למהות הנשית, האופקית.

כל פעם שאתן שואלות את עצמכן מה סוד הקסם-החלום שבזוגיות, הנה אני נותן לכן את ההסבר הקרדינלי: כי התחרות בין גבר לאשה היא טיפשית-מופרכת מיסודה.