צדיק טוב וצדיק שאינו טוב
א. הכינוי צדיק אמור לתאר אדם, בעל תכונות ייחודיות ועליונות.
כפשוטו, כינוי זה גם אינו יכול להינתן באופן גורף לכלל, אלא ליחידים בלבד.
אך לעיתים בחיים מתקיימת חלוקה קטגוריאלית ל"צדיקים" וכאלה ש"אינם צדיקים". לדוגמה, בבית סוהר, הסוהרים ואנשי צוות בית הסוהר, בהקשר של בית הסוהר הם לכאורה בבחינת "צדיקים", והאסירים הם לכאורה בבחינת אלו ש"אינם צדיקים".
דוגמה קלאסית נוספת, להבדיל אלף הבדלות, היא במקצוע החינוך.
המחנכים והמורים הם בבחינת "צדיקים", והתלמידים הינם במעמד ביניים אחר מהמחנכים והמורים, לפי דרך ותרבות מקום החינוך, ופעמים רבות אף זוכים להיות במעמד של אלו ש"אינם צדיקים".
עיון במושג ה"צדיק" יכול להאיר נקודות חמקמקות במערכת יחסים זו, מבחינת השפעתו של ה"צדיק" על סביבתו, ובעיקר על תלמידיו, ה"צדיקים", ואלו ש"אינם צדיקים".
לכאורה, תואר הצדיק הינו חיובי ביותר.
בתלמוד מופיעה סוגיה המערערת על קביעה זו, ואף משאירה את הלומד בחוסר הבנה.
במסכת קידושין (דף מ' עמוד א') מופיעה סוגיה, המחלקת בין "צדיק טוב" לבין "צדיק שאינו טוב".
"צדיק שאינו טוב" הוא מושג שסותר את עצמו מיניה וביה.
לשון הסוגיא:
"אמר רבא, רב אידי אסברא לי:
(ישעיהו ג', י') 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו', וכי יש צדיק טוב, ויש צדיק שאינו טוב?
אלא: טוב לשמים ולבריות - זהו צדיק טוב,
טוב לשמים ורע לבריות - זהו צדיק שאינו טוב"
מהסוגיא עולה, כי ישנו מצב של צדיק שאינו טוב.
צדיק שאינו טוב, הוא כזה שהוא טוב לשמים, ורע לבריות.
ועדיין, הקורא ההגיוני יישאר מבולבל, כיוון שאם מדובר באדם שהוא "רע לבריות", כיצד בכלל ניתן לקרוא לו צדיק, גם אם הוא טוב לשמים?
פירוש שיפרש את המושג "רע לבריות" כך שבאופן מודע אותו צדיק הינו רע לבריות, הוא בלתי אפשרי. הוא אינו יכול להסביר את נתינת התואר "צדיק", (על אף שהתוספת לתואר מציינת שהוא "אינו טוב"), אלא אם כן הוא מרוקן את משמעות המושג "צדיק" ממשמעותו העיקרית.
ועדיין, ישנו ביטוי מורכב ובעל סתירה פנימית - "צדיק שאינו טוב", שמרמז על מצב של צדיקות, אך צדיקות בעייתית, ואף צדיקות זו הינה בעלת מימד של היזק לבריות.
הנחת מוצא בסיסית היא, שכוונתו של צדיק לטובה. אחרת, לא יתואר כצדיק.
ועדיין, מה יכולים ללמוד מגמרא זו צדיקים אמיתיים (היכן שהם נמצאים, אי שם ...), ובנוסף צדיקים מתוקף הגדרה קטגוריאליות?
באופן בסיסי הם יכולים ללמוד, שצדיקות יכולה להיות רעה לבריות, ובפני עצמו, מדובר בחידוש גדול מאוד.
בנוסף, יש לנסות ולהכיר מצבים אלה, בהם הצדיקות רעה לבריות, בכדי לנסות להפוך להיות "צדיק טוב", או אולי נאמר "צדיק קצת יותר טוב", וככל הנראה זו עבודה ראויה, ותהליך רצוי.
ב. מכאן ניתן להתקדם בכיוונים שונים, וכאן ייבחר כיוון שרלוונטי למקצוע החינוך.
כמובן, שהנחת המוצא האומרת שכוונתו של צדיק היא לטובה, אף נכונה ככלל לגבי איש החינוך, שכוונתו היא אכן לטובה.
נתבונן במצב של "צדיק שאינו טוב", על פי עיקרון שנגזר מפירושו של מניטו, הרב יהודא ליאון אשכנזי (ממנהיגיה הרוחניים הבולטים של יהדות צרפת, נפטר בשנת תשנ"ז בירושלים, מחנך, הוגה דעות ומקובל) על יחסו של אברהם אבינו לסדום ועמורה.
כידוע, אברהם נכנס ל"משא ומתן" מיוחד עם הקב"ה, בדבר הניסיון למנוע את הפיכת סדום ועמורה. משא ומתן זה מתואר בהרחבה רבה בתורה, באופן לא רגיל.
לפי תיאור התורה, אכן היתה ראויה סדום לעונש שהוטל עליה.
מניטו מתייחס לקשר מיוחד שהיה בין אברהם לסדום ועמורה.
מניטו קושר בין הופעת אברהם, לבין ההחלטה להפוך את סדום ועמורה.
עצם הופעת אברהם בשטח, מביאה להשוואה, כיוון שאברהם מביא איתו סטנדרטים חדשים של צדיקות, שלפיהם נבחנת המציאות מחדש, ובעצם, גם נשפטת.
אם כן יוצא, שבהופעת צדיק בשטח, ישנו אלמנט של איום, כלפי הנמצאים בשטח, כיוון שהוא מאיר אותם באור אמיתי יותר.
כך מופיע בספר "סוד מדרש התולדות" (עמוד 229, בהערה 738) בו מסוכמים שיעורי מניטו בעל פה:
"גילוי הצדיק האמיתי... טומן בחובו סיכון, ...
הופעת הצדיק גורמת לשיפוט של מצב העולם על ידי הבורא, ולפסילת כל מי שאינו נמצא ברמה הנדרשת.
אימות אברהם אבינו... מביא להפיכת סדום ועמורה שעד כה זכו לארך אפיים מן הבורא, למרות שחברה זו כבר הייתה מושחתת מזמן.
לכן אברהם אבינו מחליט להתפלל ולהציל אותם, כי הוא מרגיש אחריות כלפיהם. עצם הופעתו גרמה לפסילתם"
לא לחנם ידוע מניטו כהוגה מעמיק באופן מיוחד. מניטו קושר כאן קשר עמוק וחד (על גבול השערורייתי), בין הופעת אברהם כצדיק, לבין ההחלטה להפוך את סדום ועמורה, החלטה שאמורה להתקבל מאליה, עקב רשעותם הרבה.
בכדי לסיים את הדוגמה, לפני גזירת העיקרון, יצויין שאברהם יכול היה להתנער מקשר זה בקלות. הוא צדיק, פועל פעולות חיוביות, מכניס אורחים ועומד בנסיונות לא קלים.
מנגד, סדום ועמורה מושחתים ביותר, בשחיתות שאף הפכה למשל ושנינה, והעונש שבא עליהם הוא טבעי, ומוצדק.
לכאורה, ניסיון "להדביק" בין אברהם לסדום הינו זילות שערורייתית כלפי אברהם.
אך לפי הפירוש המובא לעיל, אברהם מתבונן ברמה עמוקה יותר, רמת האחריות על שרשרת התגובות של הופעתו, כלפי הסביבה החיצונית, גם אם סביבה זו מושחתת באופן מוחלט.
אברהם "לוקח אחריות" על בעיית סדום עקב הקשר המיוחד שלו לתזמון המשפט שלהם. רק לאחר שהוא ממצה את הניסיונות, על ידי בירור מספר הצדיקים שם, הוא מסיים את השיח עם הקב"ה, ואכן סדום נהפכת.
ג. אם נגזור מפירוש מופלא זה עיקרון, לגבי הופעתו של צדיק, בסביבה של כאלה ש"אינם צדיקים" (ולאו דווקא יהיה המדובר באנשי סדום, ברוך ה'...), עיקרון זה יהיה, שמעבר לכך שהמופיע הוא צדיק, בכדי להיות צדיק שאינו רע לבריות, עליו לקחת את האחריות על שרשרת התגובות של הופעתו, כלפי הסביבה החיצונית.
יכול אותו צדיק לבוא ולומר, בצדק רב, שהוא צדיק, והוא מופיע את הופעתו, ועושה את פעולותיו הטובות לסביבה, ובטוח שמתוך רצון טוב, ומן העבר השני, אם הסביבה מוארת באור בעייתי, הרי שהיא זכתה לכך בדין.
צדיק זה יהיה... צודק, אך יתכן מאוד שלמרות זאת, יהיה "צדיק שאינו טוב", כיוון שהוא טוב לשמים ורע לבריות.
ומה על אותו צדיק לעשות, אם כן?
ראשית, עליו להיות מודע לעיקרון זה, שהופעתו יכולה "לשפוט" את הסביבה באופן שלילי מאוד.
לעיתים, בכדי לקדם סביבה, הנמצאת במצב בעייתי, יש לנסות לקדם ולחלץ אותה ממקום בעייתי זה, ובמצבים כאלה, "משפט שלילי" יכול להזיק, כיוון שאותה סביבה יכולה "להינעל" מול אותו צדיק (שבעומק הוא מעורר משפט, גם אם משפט צודק) ואף "משפט שלילי" זה יכול לקרוא על אותה סביבה שם שלילי, אותו יהיה לה מאוד קשה להסיר אחר כך.
ד. המתח בין עין טובה לעין רעה קיים בהתבוננות אנושית כללית בכלל, ואף בפרט בעבודת המידות והתיקון, ונחשב לאחד המפתחות היסודיים בעבודה חינוכית.
הרי עין טובה משמעותה שימת דגש על המקומות החיוביים וכיווני התיקון, כתהליך עיקרי (היא לא רק מתעלמת מהמקומות הרעים).
מהעיקרון שנגזר לעיל נוכל להבין, כי קיימת גם עין רעה סמויה, בלתי מודעת, ללא כוונה תחילה. וכשהיא נוצרת, היא נוצרת בעצם הופעתו של הצדיק בשטח, ללא פעולה מיוחדת מצידו כלל. זו עין רעה כללית כלפי סביבה, שלעיתים יכולה להזיק, ולהעמיס מאוד על האווירה, בלי שאותו צדיק יבין מדוע.
ה. וספציפית לתחום החינוך, ניתן לומר שקטגוריאלית, איש חינוך הוא בבחינת "צדיק", והתלמידים נמצאים על רצף, שבסופו הם לפעמים בבחינת אלה ש"אינם צדיקים"...
מצידם, התלמידים לעיתים "משחקים את המשחק" ואף מתנהגים ככאלה ש"אינם צדיקים" פעמים רבות מסיבות טבעיות ואנושיות, ולא באמת מתוך כוונה רעה, ולעיתים כן.
לעיתים, די פשוט ואף מתחייב לאיש החינוך להתמקם במצב של "צדיק", כיוון שהתלמידים פעמים רבות לא מותירים לו ברירה, ואכן, איש החינוך מאותגר בכך באופן שגרתי.
אך כאן, דווקא מודעות לעיקרון זה, של אחריות על שרשרת התגובות של הופעתו, כלפי הסביבה החיצונית יכולה להיות המפתח לכך שלא ייווצר מצב של תהום פעורה בין ה"צדיק" לבין אלו ש"אינם צדיקים".
ראשית, כיוון שלעיתים, ה"משפט עקב הופעת הצדיק" יכול לצרוב תווית של כיוון שלילי ורע, לאירועים שאינם בהכרח כאלה, אלא הם בבחינת התנהגות נעורים אנושית, או שניתן להסתכל עליה גם באופן כזה, ולעיתים המשפט המדובר, שהוא בכלל אינו מודע (לא מצד איש החינוך, ולא מצד תלמידיו), והוא ברמה כללית, "על חברתית", כבר פוסק את הדין, ומעשים בכל יום...
ובנוסף, כיוון שמודעות זו נותנת לאיש החינוך מרחב פעולה שלם, בו הוא יכול להחליט היכן למקם את עצמו (לעיתים דווקא כ"לא צדיק" מתוך מבט של הבנה) או את התלמידים, אפילו בכך שהוא מעלה מצב בלתי אפשרי זה של משמעות עמידתו מולם כצדיק, והשלכותיו.
ו. עיקרון זה אינו בבחינת פיתרון קסם, ואף לא בבחינת הפניית האחריות לפער שפעמים רבות קיים בין התלמידים לאיש החינוך, אך ורק לפתחו של איש החינוך, כיוון שפעמים רבות התלמידים אכן שמים את עצמם בצד הבעייתי.
עיקרון עומק זה, אותו חידד מניטו במקרה ייחודי וקשה מאוד, (של אברהם בקצה אחד, וסדום ועמורה בקצה האחר) של "צדיק טוב" מול "צדיק שאינו טוב" הינו אופק מחשבה בפני עצמו, אשר מכניס את ההקשר של מפגש בין איש חינוך לתלמידים, בין "צדיק" לסביבתו, לסביבה רחבה ועמוקה יותר.
עצם הידיעה על "שפיטת" הסביבה בעצם המפגש, יכולה להסיר מכשולים רבים באותו מפגש, על ידי עבודת הכנה אישית ועמוקה, ועל ידי יישום העבודה בשטח באופן שגרתי ונכון.
כך יכולה להיחשף "עין רעה" סמויה, שככל הנראה מזיקה לא מעט.
אם נמשיל את מרחב המפגש בין איש החינוך וסביבתו לאוניה, הרי כמאמר המשפט:
"אוניה גדולה זקוקה למים עמוקים".
יעקב נוקד, מכון "מאין". "מאין" - מכון התפתחות אישיותי, לבני אדם שעוסקים בחינוך. העיקרון הבסיסי של של ההתפתחות במכון, הוא שכלי המקצוע העיקרי של איש החינוך, כאיש מקצוע, הוא - אישיותו.
