דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים,
היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות.
ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל,
אלא הכל היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא.
ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף,
אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת,
והוא הנקרא "אור אין סוף".
וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות
ולהאציל את הנאצלים,
להוציא לאור שלימות פעולותיו, שמותיו וכינוייו,
שהיתה זאת סיבת בריאת העולמות.
הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית,
אשר בו באמצע ממש,
וצמצם את האור ההוא,
והתרחק אל סביבות צדדי הנקודה האמצעית.
ואז נשאר מקום פנוי, אויר וחלל ריקני
מהנקודה האמצעית ממש.
והנה הצמצום הזה היה בהשוואה אחת
בסביבות הנקודה האמצעית הריקנית ההיא.
באופן שמקום החלל ההוא
היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה.
והנה אחר הצמצום,
אשר אז נשאר מקום החלל והאויר פנוי וריקני
באמצע אור האין סוף ממש,
הנה כבר היה מקום,
שיוכלו שם להיות הנאצלים,
והנבראים, והיצורים, והנעשים.
ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד שלו,
מלמעלה למטה,
המשתלשל ויורד תוך החלל ההוא.
ודרך הקו ההוא האציל, וברא, ויצר, ועשה
כל העולמות כולם.
קודם ארבעה העולמות הללו
היה אין סוף אחד ושמו אחד באחדות נפלא ונעלם,
שאין כוח אפילו במלאכים הקרובים אליו
ואין להם השגה באין סוף,
כי אין שום ש??כל נברא שיוכל להשיגו,
היות כי אין לו מקום, ולא גבול, ולא שם.
האר"י. ספר "עץ חיים", חלק א', שער א'
תכנים נוספים: