מיסוי מענק פרישה וחלוקתו על פני מספר שנים קדימה 

אחד מפסקי הדין החברתיים והסוציאליים ביותר אשר נכתבו אי פעם במדינת ישראל, לא פחות ולא יותר. כך ניתן להגדיר את פסק הדין אשר ניתן אור ליום 18.08.11 על ידי בית המשפט העליון בעניינו של שרל שבטון (כב' השופטים גרוניס, רובינשטיין ומלצר).

שרל שבטון הינו מושתל לב בעל 100 אחוזי נכות אשר כל פשעו היה בכך שהוא קיבל מענק פרישה וביקש ממס הכנסה לחלקו על פני שש שנים קדימה, ולנצל בכל אחת משש השנים את הפטור לנכה בסכום של כחצי מיליון ש"ח, זאת בנוסף לסכום הפטור הרגיל בגין שנות עבודתו. סך הכל ביקש פטור ממס עבור כ- 3.5 מיליון ש"ח, פטור אשר היה ניתן לו ממילא אילו היו ממשיכים יחסי העבודה בינו לבין המעסיק.

פקיד השומה לא נעתר לבקשתו של שרל שבטון וטען, כי פקודת מס הכנסה איננה מאפשרת חלוקת ההכנסה בצורה מהותית למשך שש שנים קדימה, אלא לכל היותר היא מאפשרת פריסה טכנית של ההכנסה החייבת לצורך ניצול מדרגות המס ונקודות הזיכוי בלבד, בדומה לפריסת מס שבח ומס רווח הון. בכך ביקש פקיד השומה לבטל את זכותו של שרל שבטון לקבל את הפטור לנכה בכל אחת ואחת משש שנות המס, והוא נעתר ליתן לו אך ורק פטור אחד לנכה.

בית המשפט המחוזי, על ידי כב' השופט אלטוביה מגן, קיבל את עמדתו של שרל שבטון ופסק, כי יש לראות במענק פרישה סוג של חסכון עתידי לעת פרישה ולפיכך אין להפלות בינן לבין קיצבה, ודחה את עמדת פקיד השומה. פקיד השומה לא אמר נואש והמשיך במלחמתו כנגד שרל שבטון על יד הגשת ערעור לבית המשפט העליון.

כאמור לעיל, בית המשפט העליון דחה אף הוא את עמדת פקיד השומה, ונתן פסק דין בעל אופי חברתי-סוציאלי מובהק, אשר יש בו כדי להגן על מעמד הביניים, על זכויות הנכה ועל זכויותיהם של העובדים במדינת ישראל. פסק הדין ניתן על ידי כב' השופטים גרוניס, רובינשטיין ומלצר, ולהלן מספר ציטוטים נבחרים מפסק הדין:

השופט חנן מלצר:

"אם בכך לא די, הרי שהתכלית של הסעיפים הנ"ל – הדנים כאמור ברווח הוני – שונה מן היסוד מהתכלית שעליה מתבסס כאמור סעיף 8(ג)(3) לפקודה, שבגדרו משתקפות גם נורמות סוציאליות בנוגע לערכי עבודה ופרישה. ערכים אלה חשובים הם ויש ליתן להם משקל מיוחד בכל חברה, האמורה להגשים את ציוויו של משורר תהילים (פרק ע"א, פסוק ט'): "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני"."

"אל מול הנמקתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בנושא זה, שהובאה לעיל (וממנה "נחלצת" הערכאה הדיונית בקובעה כי לו ביקש המחוקק לצמצם את תחולת הפטור היה עושה זאת במפורש), עומדת העובדה, כי הענקת הפטור בכל שנות הפריסה תוכל לעודד את הנכה ולהביא לשיקומו העצמי, שכן בכך "תאותת" המדינה לנכה כי הוא יתוגמל (לאחר פרישתו) בצורה מלאה על כל שנות עבודתו בעבר. דעה דומה מביע ד"ר רפאל בקבעו: "הניסיון מוכיח, כי על-ידי מתן פטורים ממס להכנסות מסוימות, מעודד המחוקק נישומים רבים לצבור הכנסות פטורות במקום הכנסות המתחייבות במלוא המס" (ראו: ספר רפאל, בעמוד 322). כן יש לתת את הדעת לצרכיו המיוחדים של הנכה, מושא סעיף 9(5) לפקודה, המתגלמים פעמים רבות כאמור בהוצאות מחיה מוגדלות. אלה אינן פוסקות עם פרישתו מהעבודה, ומענק הפרישה מהווה לנכים מבחינה זו – מקור חלופי, אף אם אין קורלציה ישירה בינו ובין מקור ההכנסה המקורי (ראו: ספר רפאל, בעמוד 342)."

"מכלול הנתונים שהובאו לעיל מוביל למסקנה, כי יש לפרש את סעיף 8(ג)(3) לפקודה בנוסחו הנוכחי, ככזה המאפשר פריסה ממשית ומהותית של ההכנסה שהתקבלה בידי המשיבים על דרך של מענקי פרישה – לשנים קדימה, תוך שמוחל עליה בכל אחת משנות הפריסה הפטור השנתי, שהמשיבים זכאים לו מכוח סעיף 9(5) לפקודה. על כן אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים. יפה לענין זה המשל שנשא איוב, אשר דרש:

 "צדק לבשתי, וילבשני כמעיל וצניף משפטי: עינים הייתי לעור ורגלים לפסח אני. אב אנכי, לאביונים ורב לא-ידעתי אחקרהו." (איוב, כ"ט, י"ד-ט"ז).

 משל והנמשל שבהמשך מיותרים פה, שהרי אם תישמע דעתי – תוצאות פסק הדין יגידו."

השופט א' רובינשטיין:

"רוצה לומר, בענייני מיסוי שאינם מדאורייתא ומדרבנן יש לפסוע בנתיבו של מנהג המקום, ולגביו מוצאים אנו גיוון ביחס לשכבות חלשות בעניני מסים - יש שהחמירו לגבות מסים קהילתיים גם מיתומים ואלמנות, אך יש שפטרום והקלו עליהם (ראו הרב ישראל שציפנסקי התקנות בישראל ד' (תקנות הקהילות, תשנ"ג) תקי"ד-תקט"ו).

 ט.       סבורני איפוא, כי הגישה שנקט בית המשפט המחוזי הכורכת את מענק הפרישה עם היוון הקצבה, יש בה בכל הכבוד טעם. ולדידי ואחזור ואדגיש כי כאמור, מהות מענק הפרישה היא מעין רשת בטחון סוציאלית לעת זקנה."