מדיניות המס בארה"ב, מתבססת על מנגנון מיסוי נומינלי, קרי: המרכיב האינפלציוני אינו נלקח בחשבון, בעת חישוב ההכנסה החייבת של הנישום.המשמעות היא כי רשויות המס, בבואן למסות את הנישום, סופרות את מספר המטבעות שמחזיק הנישום. אם לנישום יש במועד ב' יותר מטבעות משהיו בידיו במועד א', הרי שבעינירשויות המס בארה"ב, אותו מספר עודף של מטבעות מהווה הכנסה, ואותה יש למסות.הרכיב האינפלציוני אינו נלקח בחשבון, ורשויות המס אינן בוחנות את כוח הקנייה שלהמטבע. משכך, כאשר המשק סובל מאינפלציה גבוהה, הנישום סובל מעוות מס משמעותי, שכןהוא נדרש לשלם מס, על רווח שלא באמת נוצר.
לדוגמה: עלות יצורו של מוצר מסוים, בשנת 2000, הינה 100. היצרן מוכר את המוצר, בשנת 2001 ב-110. משמע, ליצרן נוצר רווח של 10. רווח זה ימוסה על-ידירשויות המס. אולם, מה אם באותה שנה בדיוק, האינפלציה עמדה על 10%? משמעות הדבר הינה כי אותם 110 שנתקבלו בתמורה למוצר הנמכר, הינם בעלי כוח קניה השווה בדיוק ל-100 שהוצאו בייצור המוצר, שנה קודם לכן. במילים אחרות: בהינתן אינפלציה שנתית בשיעור של 10%, הרי ש-100 של שנת 2000, שווים בכוח הקניה שלהם ל-110 של שנת 2001, ולמעשה לנישום לא נוצר רווח כלל.
ניתן לומר, כי היצרן מכר למעשה את המוצר בדיוק בעלות היצור שלו, שנה קודם לכן.
העובדה במשטר מס נומינלי, לא ניתן למדד את ההכנסה בשיעור דומה לשיעור האינפלציה במשק, בפרק זמן נתון, יוצרת עוותי מס.
כדי להמחיש זאת בצורה קיצונית יותר, נניח כי המוצר יוצר בישראל,בתחילת שנת 1985, בעלות של 100, ונמכר בסופה ב-110. המנגנון הנומינלי, הסופר כאמור את מספר המטבעות ולא את ערכן, או כוח הקניה שלהן, היה ממסה את אותם 10, בהיותם רווח של היצרן. אולם, באותה שנה שררה במשק הישראלי אינפלציה בשיעור של 444%. משמעות הדבר היא, כי אותם 110 שהתקבלו ממכירת המוצר, שווים, למעשה, בסוף שנת 1985: 378.4- (מינוס 378.4)...
ליצרן, באופן ריאלי, לא רק שלא נוצר רווח ממכירת המוצר, אלא שהוא הפסיד את כל מה שהשקיע ביצור המוצר. העיוות, בשיטה הנומינלית, ועל אחת כמה וכמה בעת אינפלציה משמעותית, הוא ברור.
מנגד, כאשר מנגנון המיסוי לוקח בחשבון את המרכיב האינפלציוני, וממדד את ההכנסה, לפי שוויה הריאלי, קרי: כוח הקנייה שלה, הרי שמדובר במנגנון מיסוי ריאלי.
במנגנון מיסוי זה, יצרן, שיצר את המוצר שלו ב-100 ומכר אותו שנה לאחר מכן, ב-110, בעת שבאותה שנה עמדה האינפלציה על 10%, לא ישלם מס עבור אותם 10, שהם ההפרש שבין עלות הייצור לבין ההכנסה מהמכירה. כך גם בדוגמה המתייחסת לשנת 1985,דלעיל: לא רק שהיצרן לא ימוסה על 10 אלה, אלה יוכל אף לטעון כי נוצר לו הפסד, כתוצאה מההפרש שבין עלות הייצור לעלות המוצר לאחר שנה.
העיוות המאפיין את מנגנון המיסוי הנומינלי, פוגע כמעט בכל תחום בעולם העסקי, כולל רווחי הון, פחת, מלאי עסקי, חובות עסקיים ועוד.
מיסויהכנסות במנגנון מיסוי נומינלי
רווחי הון: רווחי הון (והפסדי הון), מחושבים בעת מכירת הנכס אשר יצר את הרווח, ע"י הפחתת עלות הנכס הנמכר, בעת רכישתו, ממחירו בעת המכירה. במנגנון מיסוי נומינלי, הסכום בו נרכש הנכס, איננו ממודד, ולפיכך, נתח גדול יותר ממחיר הנכס בעת המכירה יחושב כרווח, לכל דבר ועניין, וימוסה בהתאם. ככל שהנישום יחזיק בנכס זמן רב יותר, ובהנחה כי קיימת אינפלציה עקבית (אפילו אם איננה גבוהה במיוחד), במשך תקופת ההחזקה, כך העיוות בעת מיסוי רווח ההון יהא גדול יותר.
חברות מייצרות כמות גדולה ממוצר מסוים ומאחסנות את המוצרים עד למועד רכישתם ע"יהקונים. כאשר מנגנון המס היא נומינלי, הרי שלפרטים שונים של אותו מוצר, אשר יוצרו במועדים שונים (וככל שהאינפלציה במשק גדלה, כך המרווח בין מועדים אלה קטן יווצר רווח שונה, בעת מכירתם.
מערכת המיסוי מנסה לשייך כל פריט לכל מכירה, וישנן שתי שיטות עיקריות לבצע זאת:
FIFO-First In First Out: כלומר המוצר הראשוןשנכנס למחסן הוא הראשון להימכר.
LIFO- Last In Last Out: המוצר האחרוןשנכנס למחסן הוא הראשון להימכר.
מחקרים מראים כי הנזק המיסויי לאותה חברה יקטן, ככל שהחברה "תיפטר" מהמלאי שלה, מיד כאשר הוא נכנס למחסן; כלומר, עדיף ליצרןשהכנסתו תמוסה בשיטת LIFO ולא בשיטת FIFO. הסיבה לכך ברורה - ככל שהמוצר נמצא באחסנה זמן קצר יותר, כך השפעתה השלילית של האינפלציה, על הפרש בין עלות ייצורו ומחירו בעת מכירתו, קטנה יותר.
ראינו, בקליפת אגוז, כיצד שיטת המיסוי הנומינלית, הנוהגת בארה"ב למשל, מביאה לכדי עוותי מס שונים, הפוגעים בנישומים, ויוצרים חבות מס, יש מאין. עם זאת, לשיטת המיסוי הנומינלית ישנם גם יתרונות שונים, הנוגעים בעיקרם לפשטותהויעילותה של שיטת מיסוי זו.
לדוגמה: עלות יצורו של מוצר מסוים, בשנת 2000, הינה 100. היצרן מוכר את המוצר, בשנת 2001 ב-110. משמע, ליצרן נוצר רווח של 10. רווח זה ימוסה על-ידירשויות המס. אולם, מה אם באותה שנה בדיוק, האינפלציה עמדה על 10%? משמעות הדבר הינה כי אותם 110 שנתקבלו בתמורה למוצר הנמכר, הינם בעלי כוח קניה השווה בדיוק ל-100 שהוצאו בייצור המוצר, שנה קודם לכן. במילים אחרות: בהינתן אינפלציה שנתית בשיעור של 10%, הרי ש-100 של שנת 2000, שווים בכוח הקניה שלהם ל-110 של שנת 2001, ולמעשה לנישום לא נוצר רווח כלל.
ניתן לומר, כי היצרן מכר למעשה את המוצר בדיוק בעלות היצור שלו, שנה קודם לכן.
העובדה במשטר מס נומינלי, לא ניתן למדד את ההכנסה בשיעור דומה לשיעור האינפלציה במשק, בפרק זמן נתון, יוצרת עוותי מס.
כדי להמחיש זאת בצורה קיצונית יותר, נניח כי המוצר יוצר בישראל,בתחילת שנת 1985, בעלות של 100, ונמכר בסופה ב-110. המנגנון הנומינלי, הסופר כאמור את מספר המטבעות ולא את ערכן, או כוח הקניה שלהן, היה ממסה את אותם 10, בהיותם רווח של היצרן. אולם, באותה שנה שררה במשק הישראלי אינפלציה בשיעור של 444%. משמעות הדבר היא, כי אותם 110 שהתקבלו ממכירת המוצר, שווים, למעשה, בסוף שנת 1985: 378.4- (מינוס 378.4)...
ליצרן, באופן ריאלי, לא רק שלא נוצר רווח ממכירת המוצר, אלא שהוא הפסיד את כל מה שהשקיע ביצור המוצר. העיוות, בשיטה הנומינלית, ועל אחת כמה וכמה בעת אינפלציה משמעותית, הוא ברור.
מנגד, כאשר מנגנון המיסוי לוקח בחשבון את המרכיב האינפלציוני, וממדד את ההכנסה, לפי שוויה הריאלי, קרי: כוח הקנייה שלה, הרי שמדובר במנגנון מיסוי ריאלי.
במנגנון מיסוי זה, יצרן, שיצר את המוצר שלו ב-100 ומכר אותו שנה לאחר מכן, ב-110, בעת שבאותה שנה עמדה האינפלציה על 10%, לא ישלם מס עבור אותם 10, שהם ההפרש שבין עלות הייצור לבין ההכנסה מהמכירה. כך גם בדוגמה המתייחסת לשנת 1985,דלעיל: לא רק שהיצרן לא ימוסה על 10 אלה, אלה יוכל אף לטעון כי נוצר לו הפסד, כתוצאה מההפרש שבין עלות הייצור לעלות המוצר לאחר שנה.
העיוות המאפיין את מנגנון המיסוי הנומינלי, פוגע כמעט בכל תחום בעולם העסקי, כולל רווחי הון, פחת, מלאי עסקי, חובות עסקיים ועוד.
מיסויהכנסות במנגנון מיסוי נומינלי
רווחי הון: רווחי הון (והפסדי הון), מחושבים בעת מכירת הנכס אשר יצר את הרווח, ע"י הפחתת עלות הנכס הנמכר, בעת רכישתו, ממחירו בעת המכירה. במנגנון מיסוי נומינלי, הסכום בו נרכש הנכס, איננו ממודד, ולפיכך, נתח גדול יותר ממחיר הנכס בעת המכירה יחושב כרווח, לכל דבר ועניין, וימוסה בהתאם. ככל שהנישום יחזיק בנכס זמן רב יותר, ובהנחה כי קיימת אינפלציה עקבית (אפילו אם איננה גבוהה במיוחד), במשך תקופת ההחזקה, כך העיוות בעת מיסוי רווח ההון יהא גדול יותר.
חברות מייצרות כמות גדולה ממוצר מסוים ומאחסנות את המוצרים עד למועד רכישתם ע"יהקונים. כאשר מנגנון המס היא נומינלי, הרי שלפרטים שונים של אותו מוצר, אשר יוצרו במועדים שונים (וככל שהאינפלציה במשק גדלה, כך המרווח בין מועדים אלה קטן יווצר רווח שונה, בעת מכירתם.
מערכת המיסוי מנסה לשייך כל פריט לכל מכירה, וישנן שתי שיטות עיקריות לבצע זאת:
FIFO-First In First Out: כלומר המוצר הראשוןשנכנס למחסן הוא הראשון להימכר.
LIFO- Last In Last Out: המוצר האחרוןשנכנס למחסן הוא הראשון להימכר.
מחקרים מראים כי הנזק המיסויי לאותה חברה יקטן, ככל שהחברה "תיפטר" מהמלאי שלה, מיד כאשר הוא נכנס למחסן; כלומר, עדיף ליצרןשהכנסתו תמוסה בשיטת LIFO ולא בשיטת FIFO. הסיבה לכך ברורה - ככל שהמוצר נמצא באחסנה זמן קצר יותר, כך השפעתה השלילית של האינפלציה, על הפרש בין עלות ייצורו ומחירו בעת מכירתו, קטנה יותר.
ראינו, בקליפת אגוז, כיצד שיטת המיסוי הנומינלית, הנוהגת בארה"ב למשל, מביאה לכדי עוותי מס שונים, הפוגעים בנישומים, ויוצרים חבות מס, יש מאין. עם זאת, לשיטת המיסוי הנומינלית ישנם גם יתרונות שונים, הנוגעים בעיקרם לפשטותהויעילותה של שיטת מיסוי זו.
המאמר נכתב על-ידי עו"ד בועז כרמל, מתמחה במשפט אזרחי ומסחרי, משרד פיטרו ושות. חברת עורכי דין. דוא"ל: boaz@pb-law.co.il כתובת אתר המשרד: www.pb-law.co.il
