פרולוג:
ואז פתאום יש בלוב מהפכה.
איפה היא הייתה?
ובכן, היא נשארה על שולחנם של עורכי החדשות, שיוצרים עבורנו בחוסר רגישות מופלאה, את האג'נדה שלי ושלך, ואפילו של משה והנכדים שלו, כי "אקטואליה" אינה "חדשות", אלא אם יש מי שיכול להפיק ממנה "טובת הנאה".
אולם נפל דבר ביומיים האחרונים, אחרי שמתנהלת שם מהפכה שנהרגו בה עשרים אלף איש לפי ההערכה ונמשכת כבר כמחצית השנה.
האירועים מצביעים על גבור הסיכויים, שנראה את פניו ה – DISTURBED של קדאפי, מושפל עד אין קץ על המרקע וזה כבר שווה מהדורה, שיש בה גם רייטינג ופרנסה.
כי זו האמת המרה של המציאות בתחילת העשור השני של האלף השלישית לספירה, ושלא תטעו חלילה, בין מציאות ל"ריאליטי", אין שום קשר, לא של הבנה ואו אפילו השראה, למרות שעל כולנו מוטלת החובה לחשוב שהם תאומים סיאמיים או לפחות דומים כמו האחיות לוי ברוכות הכישרון מארץ הלה-לה-לה.
אולם, בניגוד לי, לך ואפילו למשה והנכדים שלו, את האמת הזאת, נתניהו יודע, וככל שאני מתרשם, זו האמת היחידה שמגיע אצלו גם לכדי הבנה ותובנה שנגמרות בעשייה.
זו חוכמת התאו, (TAO), נוסח הערס, כלומר ה"לא עשייה", שמביאה את התוצאות הכי טובות שיש, מן הרפרטואר הבלתי מגוון של אדם נטול דמיון ויכולת חשיבה, אולם ברוך יכולות הרס בלתי מבוטלות, (ובהקשר זה ראו את הערך "ישראל ויהדות", בספרות ההיסטורית של המאה העשרים ושתיים, שבה, האנושות תזכה סוף סוף להגשים את חלומו של היטלר ורבים אחרים, לפיו בעיקרו של דבר היהודים והיהדות יהיו זיכרון היסטורי חולף דה-פקטו, אולם ישלטו בעולם, דה יורה, אם כי זה יהיה סוד שרק הרבי מלובביץ' ומיעוט מקורבים יהיו שותפים בו).
האמירה האחרונה, היא סוג של אמירה דיאלקטית, לפיו הכוחות המניעים את עולמנו הם "אי העשייה" שתוצאתה "עשייה", סוג של טאוטולוגיה רציונאלית, למי שמבינים בשפת הסתרים של התאו וגם קצת בזו של טינקר בל ב"ארץ לעולם" לא של קפטן הוק הרשע.
זה ה"יין והיאנג" בוורסיה היהודית ישראלית, (yin and yang), לפיו בניגוד לאמונה המסורתית של לאו צה, דווקא אי העשייה מביאה לעשייה והמאבק בין שני הנטיות האלה היא ה"חוויה", כפי שזו משתקפת בעינינו ביום יום, כלומר כתמול שלשום, ואולי מחר, עם הפסקה קצרה היום, כי צריך גם לנוח באמצע, למען לאסוף כוחות להמשך אי העשייה.
דיון:
הכי קצר שיש, הרי יש מגבלות נתונות, שלי, שלך ואפילו של משה והנכדים שלו.
ובכן כך:
במהלך השבוע האחרון נפל דבר בביוגרפיה האישית של נתניהו, אי העשייה הביא גם את הצד השני לאי עשייה.
החמאס וועדות ההתנגדות מרוב שהתעייפו לעשות על כל הלא לעשות של מנהגנו הדגול, נפלו גם הם לאי עשייה, ועומדים הלומי נתניהו מאברו המערבי של הגדר בעזה, ולא מבינים מאיפה נפל עליהם הדבר הזה, שאיש מן החכמים שלהם במקום ואפילו בדמשק החבולה, לא יודעים כיצד להיחלץ ממנה או האם צריך בכלל להיחלץ ממנה, שכן, אני מניח שכך הם אומרים לעצמם בינות לשפם והזקן: "השד, בסופו של דבר, לא ממש נורא, ואפשר גם לחיות בהפסקה שנוצרה, אולם, אי-נעל ראבק, לשם מה?".
וזו בדיוק שורש הרעה.
לחיות לשם מה?
והתשובה לשאלה הזאת, מוטלת לפתחנו, כלומר לזו של נתניהו, דווקא בתחום שהוא חלש בו כאמור, בקטע של עשייה.
כי לצקת תוכן ומשמעות לחיי האויבים שסגרנו במכלאה, מוטלת לפתחנו שלנו, על פי כל אמת ואמת מידה.
אפילוג:
ולמה לא לעשות גלים.
ראשית, גלים זו תוצאה של עשייה.
בקונוטציה הרלוונטית של הגיהנום, בחוויה המזרח תיכונית העדכנית, זה מתקשר אצלי לבדיחה הידוע, שמתארת את אחד ממדורי הגיהינום, שבה ה-INMATES, טובלים עד סנטרם בחרא.
במקום הזה, לא לעשות גלים, הוא סוג של מצווה.
אולם קיימת אפשרות סבירה, שאנחנו למרות הכל עדיין לא שם.
והנה לכם הדילמה, האם יש או אין סיבה למחאה בארץ שבה עגל הזהב היה סוג של בדיחה לעומת הפדיחה של הפרה הקדושה, שנקראים בטחון וצבא.
בהצלחה.
כותב, מבקר ומייחל.
