מסע של אלף לי 

לעיתים נדמה, כי המדינה מגייסת גם את הביטוח הלאומי, כדי להצדיק את העברת השליטה בתחום הביטוח והפנסיה לטייקונים.

מדוע? מפני שכשאנחנו נתקלים ביחסו של הביטוח הלאומי לאזרח הקטן, אנו מזדעזעים פחות מיחסם של תאגידי הביטוח הפרטיים אלינו.

לפני 6 שנים, איבדה אסתר צור את בעלה. צור החלה לקבל מהביטוח הלאומי קצבת שאירים.

בשארית כוחותיה, חזרה צור לעבוד.

לרוע מזלה, לפני כשנה, נפגעה קשה בתאונת עבודה.

בעקבות תאונת העבודה, החלה צור לקבל מהביטוח הלאומי גמלת נכות מעבודה.

באחד הימים, הבחין פקיד חד עין במוסד לביטוח לאומי, כי צור מקבלת גם קצבת שאירים וגם גמלת נכות.

שומו שמים, זעק הפקיד בכאב, בקושי אפשר להוציא מאתנו גמלה אחת. זו הצליחה לקבל שתיים.

פקיד המוסד הפסיק באחת את תשלום קצבת השאירים.

צור לא השלימה עם שלילת גמלת השאירים ופנתה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

מדוע את חושבת שמגיע לך גם וגם, שאל השופט אילן סופר את צור, גם קצבת שאירים וגם גמלת נכות מעבודה.

כי גם התאלמנתי וגם נפגעתי בעבודה, ענתה צור בפשטות.

החוק לא חושב כמוך, השיב השופט סופר. בסעיף 320(ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי נאמר במפורש כי לא יינתנו לאדם כפל גמלאות".

צור עיינה בסעיף 320(ג)(1) וגילתה כי אכן כתוב שאין זכאות לכפל גמלאות, אולם זאת בתנאי ש"אין כוונה אחרת משתמעת".

במקרה שלי, טענה צור בפני השופט, ברור כי כוונה אחרת משתמעת.

מדוע, הקשה השופט.

קצבת השאירים, הסבירה צור, שולמה לי עבור אובדן התמיכה הכלכלית לה זכיתי מבעלי המנוח. כדי שתהיה לי תמיכה כלכלית כזו לאחר מותו, בעלי המנוח שילם כל חייו דמי ביטוח לאומי.

קצבת הנכות מעבודה, המשיכה צור, שולמה לי עבור אובדן ההכנסה מעבודתי עקב תאונת העבודה. עבור זכות זו אני שילמתי דמי ביטוח לאומי.

יש אבסורד בטענת הביטוח הלאומי, הוסיפה צור. הרי לאחר מות בעלי קבלתי קצבת שאירים וגם הייתה לי תוספת הכנסה מעבודתי. תוספת הכנסה זו ביטחתי על ידי תשלום דמי ביטוח. והנה כיום משאיבדתי את הכנסתי מתברר כי שלמתי דמי ביטוח סתם כך.

צור הביאה לשופט גם פסיקה של בית המשפט העליון בה נקבע כי קטין שהתייתם מהוריו שעה שכל אחד מהם היה מבוטח בפני עצמו זכאי לגמלאות בגין כל אחד מהוריו.

כפי שהקורא הנבון כבר הבין מפרשיות קודמות שהובאו כאן, הסיכוי שבית הדין לעבודה יפרש את חוק הביטוח הלאומי לטובתנו המבוטחים שואף לאפס.

בוא נראה על חוכמתו של מי מתבססים שופטי בית הדין לעבודה בבואם לפרש את החוק.

השופט מצטט בהתרגשות את המוטו המנחה את שופטי בית הדין לעבודה. הוא מזכיר כי גם נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת נילי ארד, ציטטה דברי חכמה אלה:

"כבר אמר החכם לאו-צה, אבי תורת הטאו, כי "מסע של אלף לי מתחיל בצעד אחד". בדומה, מוסיף השופט, אף מסעו של הפרשן מתחיל במילותיו של החוק.

בחוק כתוב, אומר השופט, שאין כפל גמלאות. אילו רצו לתת גם גמלת נכות מעבודה וגם קצבת שאירים, החוק היה אומר זאת במפורש.

מעבר לכך, מוסף השופט, "גם אם נפנה לתכלית החוק, נגיע לאותה תוצאה. תכלית גמלת שאירים היא להעניק לאלמנה קצבה על מנת לשמר את רמת החיים כפי שהייתה טרם פטירת בן הזוג. תכלית תשלום הגמלה לנפגע בעבודה היא שמירה על ההכנסה בימי הרעה, כאשר נפגע מקור ההכנסה עקב התאונה. שתי הגמלאות הינן גמלאות מחליפות הכנסה ומשום כך, די בגמלה אחת להשגת תכלית זאת ואין מקום כי שתי הגמלאות ישתלמו יחדיו".

אודה ולא אבוש, לא הבנתי את הנמקות השופט. לגבי הנימוק הראשון, גם החכם לאו-צה, אמר שהמסע מתחיל בצעד הראשון, הוא לא אמר שהוא נגמר שם. לגבי הנימוק השני, קראתי אותו שוב ושוב. ככל שקראתי יותר, הוא צריך להוביל דווקא למסקנה הפוכה. לצור מגיע לקבל גם קצבת שאירים וגם גמלת נכות, שהרי אחרת, התכלית לשמר את מצבה הכלכלי של האלמנה בנקודת הזמן בו ארעה תאונת העבודה אינה נשמרת. בטרם התאונה היא קיבלה גם קצבת שאירים וגם משכורת מיגיע כפיה. לאחר התאונה, לפי תוצאות פסק הדין של השופט סופר צור תקבל רק קצבת נכות מעבודה, אך נשללת ממנה קצבת השאירים. כלומר היא יוצאת בהפסד למרות שגם בעלה המנוח שילם דמי ביטוח (תמורת הזכות שאלמנתו תקבל קצבת שאירים) וגם צור שילמה דמי ביטוח (תמורת הזכות לקבל גמלת נכות).

מי שהרוויח כאן, כתמיד בבית הדין לעבודה, הוא המוסד לביטוח לאומי. המוסד קיבל דמי ביטוח עבור שתי זכויות, אבל בפועל הוא מקנה רק זכות אחת.

אינני מכיר את החכם לאו-צה, אבל חכמה יהודית, אין כאן.

לקבלת פסק הדין המלא חינם לחץ כאן.