מיפוי מפלגות בישראל 

  ד"ר דויד שוורץ- מיפוי המפלגות בישראל  

רקע חיוני לכל חוקר מפלגות ולכל פעיל פוליטי מוגש לשירותכם אשמח לקבל תגובות          

מפלגה ? חבר בני אדם שהתאגדו כדי לקדם בדרך חוקית מטרות מדיניות וחברתיות ולהביא לייצוגם בכנסת ע"י נבחרים.

מפלגה היא גם מוסד פוליטי. מטרתה לצבור כוח, עוצמה פוליטית, ובכך להגיע לשלטון

קבוצת אינטרס ? פועלת בד"כ למען אינטרס מוגדר, מטרתה להשפיע על השלטון (מקבלי ההחלטות) בנושא שלמענו התארגנה.

מפלגת המון ? מפלגה מסוג זה היא לרוב בעלת המוני חברים, אידיאולוגית וריכוזית במבנה החברתי שלה.                                                                                                                                   מפלגה זו, ממלאת את התפקיד המרכזי במערכת הפוליטית ודוחקת את האחרות לשוליים. המבחן שמעמיד לקיומה של מפלגה דומיננטית כוללת שני מרכיבים : א) המפלגה צריכה לזכות במספר קולות רב בהרבה יותר מכל מפלגה אחרת במשך תקופה ממושכת.    ב) המפלגה חייבת להיות מזוהה עם הרעיונות, המטרות והערכים הדומיננטיים בחברה באותה תקופה.

מפלגות שלד הן מפלגות שבסיס גיוסן צר ובראשן עומדת קבוצה קטנה של מנהיגים ועסקנים. האידיאולוגיה במפלגות שלד היא משנית בחשיבותה, פעילותן  מצטמצמת בעיקר לתקופת הבחירות והמנגנון שלהן ביזורי ורופף למדי. 

לדוגמה:

מערכת של מפלגה דומיננטית ? מפלגה מסוג זה היא מפלגה שאי אפשר להרכיב מעליה קואליציה. זו המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט (כנסת, למשל במקרה של ישראל, בלי מפא"י עד אמצע שנות ה-70, אי אפשר להרכיב קואליציה.

נקודת הציון החשובה ביותר, שאישרה במילים אחרות, את "מותה" של התקופה הדומיננטית, הייתה בבחירות 77, כאשר קבוצות רבות בעם, כגון, מזרחים שטענו לאפליה, צעירים שמאסו בקולקטיביזם, דרשו שינוי מהותי. הם הרגישו ניכור ממפא"י והאשימו אותה באחריות לצרות החברתיות, הכלכליות והמדיניות.

מערכת דו גושית ? זו מערכת פוליטית פרלמנטרית אשר יש בה שתי מפלגות עיקריות וסביבן קמות מפלגות לווין. המערכת קוטבית בנושאים חברתיים או בנושאי חוץ וביטחון.

והיא מתאפיינת במערכת מפלגתית דו גושית, שמשמעה, מפלגת שלטון ומפלגת אופוזיציה המשמשת חלופה ממשית.

היווצרות השיטה הדו-גושית, שבמרכזה היו שתי המפלגות הגדולות, המערך והליכוד, נבעה גם מתהליך התחזקות שחל בכל אחד מהגושים.

יש לציין, שבאותה תקופה, היווצרות הדו-גושיות הגבירה את האיזון בין שתי המפלגות הגדולות, שכבר הצטמצם כבר בתקופת הכרסום הדומיננטיות של מפא"י, דבר אשר העלה את חשיבותן של המפלגות הקטנות. 

עם הזמן, הדו גושיות הפכה לדו מפלגתיות, המפלגות הקטנות היוו חשיבות בכך שהם היו חיוניות לכינון קואליציה או "בלוק חוסם".

מערכת רב מפלגתית ? מערכת פוליטית פרלמנטרית מסוג זה היא מערכת שאין בה קוהרנטיות.   זו מערכת המורכבת ממספר רב של מפלגות יותר משלוש, כאשר כל אחת מהן בעלת עמדה מגובשת ושונה בנושאים העומדים בראשה של המדינה.

מערכת רב-מפלגתית היא מערכת שבה שלוש מפלגות פוליטיות או יותר מסוגלות לתפוס שליטה על הממשל בנפרד, או באמצעות קואליציה.

בניגוד למערכת חד-מפלגתית (או מערכת א-מפלגתית), מערכת רב-מפלגתית מעודדת את הציבור ליצור מספר קבוצות מאורגנות ושונות האחת מהשנייה, שבאופן כללי נקראות מפלגות פוליטיות, וכל אחת מהן מתחרה על קולות הבוחרים (האזרחים בעלי זכות בחירה). מערכת רב-מפלגתית היא חיונית בדמוקרטיות ייצוגיות, משום שהיא מונעת ממפלגה יחידה להשתמש בשלטון ולקבוע מדיניות ללא תחרות וביקורת. אם הממשל כולל קונגרס או בית נבחרים, המפלגות יכולות לחלוק את הכוח בהתאם לייצוג היחסי שלהן. בייצוג יחסי, כל מפלגה זוכה במספר מושבים (בבית הנבחרים) בהתאם למספר הקולות שקיבלה.

סיעה ? נציגים של המפלגות בכנסת. סיעה יכולה להיות ארגון של חברי פרלמנט ממפלגה מסוימת (סיעת הליכוד בכנסת, למשל), או התארגנות פנימית של חלק מחברי מפלגה על בסיס אישי, אינטרסנטי או אידיאולוגי (כדוגמת סיעת למפנה במפד"ל).

רשימה ? כמו מפלגה, אבל אין לה מוסדות, רשת סניפים והמשכיות.

תנועה ? מעין קבוצת לחץ שלא מתמודדת בבחירות ואינה שואפת להגיע לשלטון (כגון גוש-אמונים או שלום-עכשיו). מנסה להשפיע על מקבלי ההחלטות.

ההבדל הוא לתנועה יש אוריינטציה פוליטית ולמפלגה ? אין.

גוש/מחנה/מערך ? הם צירוף פורמלי (מערך) או לא פורמלי (גוש,מחנה) של מפלגות קרובות.

מחנה העבודה השמאל(החברתי) (מפא"י)(יש לציין כי הייתה מפלגה "ביטחוניסטית" קודם כל).

מחנה השמאל הציוני כולל מפלגות שיש ביניהן קרבה ארגונית, מוסדית, התנהגותית ורעיונית.

בתקופת היישוב נכללו בו, למשל, פועלי-ציון, הפועל-הצעיר, אחדות-העבודה, פועלי-ציון-שמאל, מפא"י והשומר-הצעיר.

מאז קום המדינה מדובר בעיקר בשלוש "מפלגות היסטוריות", ששורשיהן בתקופת היישוב (מפא"י, מפ"ם ואחדות-העבודה-פועלי-ציון).

אפשר לציין, שקמו מפלגות חדשות שהתפלגו מהמפלגות ההיסטוריות (רפ"י, מוקד, של"י, רץ).

הקרבה הארגונית בין מפלגות המחנה באה לידי ביטוי באיחודים ובמערכים ביניהן, כמו בפרישות ובפילוגים חוזרים ונשנים.

המכנה המשותף המוסדי למפלגות השמאל הציוני  : היה הקשר להתיישבות העובדת ובתפיסתן את ההסתדרות כמעין בית.

כולן רואות בהתיישבות החלוצית את הגשמת האידיאליזם של הציונות הסוציאליסטית, ובכולן היה ויש ייצוג נכבד לתנועות ההתיישבות בהנהגת המפלגה ובמוסדותיה.

השאיפה הייתה לעשות סינתזה בין הציונות והרעיון הסוציאליסטי.

כל המפלגות ביקשו לכונן חברה צודקת השואפת לשוויון, וראו במבנים הסוציאליסטים (ההסתדרות, משק עובדים, מושב, קיבוץ), חלק מאותה חברת מופת.

בקרב מפלגות השמאל הציוני נודעה לקולקטיב המעמדי והלאומי חשיבות רבה, ובכך הן נבדלו ממפלגות הימין, שהדגישו רק את הקולקטיב הלאומי, וממפלגות הימין הכלכלי-חברתי, שהדגישו יותר את היזמה הפרטית.

השמאל הנוטה לליברליזם בנושאי חברה, דת ומדינה. הוא תומך בהפרדת דת ומדינה וחופש מדת. הוא בעד שוויון זכויות לבני מיעוטים (לרבות מיעוטים על רקע מגדר מיני, כגון הלהט"ב). בנושאי כלכלה השמאל נע בין קומוניזם לסוציאל-דמוקרטיה וקפיטליזם רך.

1930 ? הקמת מפא"י (צירוף של אחדות העבודה + הפועל הצעיר)

1944 ? פורשים חלק מאחדות העבודה (סיעה ב')

1965 ? הקמת המערך הקטן (מפא"י + אחדות העבודה)

1968 ? מוקמת מפלגת העבודה (רפ"י + אחדות העבודה + מפא"י)

מחנה הימין (חרות)

הימין  בתקופת היישוב היה מורכב משני זרמים רעיוניים שונים במהותם :

הימין הכלכלי-חברתי של הציונות הכללית, על פלגיה ומפלגותיה, והימין הלאומי-אקטיביסטי של המפלגה הרוויזיוניסטית, האצ"ל והלח"י.

חלוקה בסיסית זו נותרה בעינה גם לאחר קום המדינה : תנועת החרות ייצגה את הזרם הלאומי-אקטיביסטי, ואילו הציוניים-הכלליים את הזרם השמרני-קפיטליסטי.

1948 ? הקמת תנועת חרות, וממשיכה את דרכו של ארגון האצ"ל.

1965 ? הקמת גוש חרות-ליברלים (גח"ל).

1973 ? הקמת הליכוד (מעין "המערך הקטן").

1988 ? הקמת מפלגת הליכוד.

הגושים הסקטוריאליים

·                                                              המפלגות החרדיות (מיוצגות על ידי ש"ס, יהדות התורה ואגודת ישראל) נחשבות כנוטות לימין, בעיקר בכל הקשור לענייני דת ושמרנות, אך גם בתחום המדיני (יחסי חוץ ובטחון, השסע עם הערבים), למרות שהן מוכנות לתמוך גם בצעדי מדיניות שמאלנית, כל עוד דרישותיהן בתחומי הדת (חקיקה דתית, תקציב למוסדות דת וכו') נענות על ידי הממשלה. מפלגות אלה תומכות במדינת רווחה והגדלת הקצבאות לחלשים בחברה.

·                                                              העולים מרוסיה וממדינות חבר העמים נוטים גם הם לימין במישור המדיני וחשובה להם הפטריוטיות של המנהיג והקשיחות שהוא מפגין כנגד הטרור. ברם, בנושאי תרבות ודת הם מאוד ליברלים ומאמצים אף עמדות המזוהות עם מפלגות השמאל. כיום יש 3 מפלגות מרכזיות ברחוב הרוסי: ישראל ביתנו הניצית, ישראל בעליה שהתמזגה עם הליכוד ומפלגת השמאל הבחירה הדמוקרטית שהחליטה לא לרוץ בבחירות האחרונות.

·                                                              גוש המפלגות הערביות (בל"ד, רע"ם, תע"ל וחד"ש היהודית-ערבית) מתנגד למדיניות ישראל בשטחים, לתנועת הציונות בכלל ואף לאופייה היהודי של מדינת ישראל. הם מאמינים ששוויון זכויות מלא לערביי ישראל יושג רק במדינת כל-אזרחיה או במדינה דו-לאומית. כתוצאה מעמדות אלה, החורגות מהקונצנזוס, הן לא משפיעות הרבה על השיח הפוליטי ונתפסות בידי רבים כמפלגות תומכות-טרור העוינות את ישראל וחותרות להשמידה. המפלגות הערביות בישראל נחשבות בעייני רבים למפלגות שמאל קיצוני בגלל תמיכתן בפלסטינים ובמדינות ערב בסכסוכם עם ישראל, וכן בגלל קריאתן להפוך את מדינת ישראל למדינת כל-אזרחיה/דו-לאומית, הזוכה לשיתוף פעולה מצד תנועות שמאל רדיקלי יהודיות. מפלגות אלה אינן שמאל קלאסי מאחר והן נוטות ללאומנות ערבית (בל"ד) ואיסלמיזם (רע"מ), ובדרך כלל מתנגדות לליברליזם בתחום התרבותי-דתי. בקרב ערביי ישראל יש גם תנועות קיצוניות יותר שאינן מכירות במדינת ישראל מסיבות לאומיות (בני הכפר למשל) או דתיות (הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית), בשוליים יש אף קבוצות המתנגדות בצורה אלימה לקיומה של המדינה וחותרת תחתיה.

פרופיל נץ ? ימני, דתי, מזרחי.

פרופיל יונה ? שמאלני, חילוני, אשכנזי.

שסעים

שסעים חופפים ? המערכת נהיית יותר קיצונית, השסע גדל יותר, הפער גדל, אך נשארים מקבילים.

שסעים צולבים ? הפערים מצטמצמים (ימניים וחילוניים), הולכים תמיד באותו כיוון.

התמורות המבניות שחלו במערכת המפלגתית בישראל והשינויים שחלו בתפקידן של המפלגות מאז שנות ה-50 ועד היום.

השסע בין הדתיים, שטענו שעל ישראל ללכת בעקבות המורשת העתיקה, לבין החילוניים, שהדגישו את זכויות הפרט והאזרח, התרחב מאוד ויצר תחושה של איום הדדי.

חברה שסועה ומפולגת על רקע אידיאולוגי או דתי עשויה לשמור על אחדות וכושר פעולה במישור הפוליטי באמצעות נכונותם של מנהיגי הקבוצות היריבות בה לשתף פעולה במאמץ לגבור על חילוקי הדעות ולשמור על יציבות המשטר ועל אופיו הדמוקרטי.

מחנות

המחנה הדתי ? יש גישה שטוענת שהדת מחזקת דמוקרטיה כי היא מחזקת כללים ונורמות.

יש גם גישה שטוענת שדת ודמוקרטיה סותרות זו את זו כי יש דעה אחת ואין מקומות רבים לוויכוח.

בדת, הריבון זה האל ובדמוקרטיה, הריבון זה האדם והעם.

יש תופעות של אי לגליזם שזה פעולות לא חוקיות כמו המקרים שלפעולות נגד פינוי התנחלויות ופסקי הלכה שנוגדים את החוק.

דבר נוסף, לפי הדתיים, היהדות רואה למעשה בזכויות הפרט ורואה בדת משהו ציבורי (כולם צמים ביום כיפור). לעומת הליברלית, הרואה את הפרט כמשהו פרטי (מי שרוצה יקיים, מי שרוצה לא יקיים, יש חופש בדת וחפש מדת).

המחנה השמאלי ? דמוקרטיה הייתה ערך שני לסוציאליזם, החזון הציוני, הקולקטיב, החברה אשר היו חשובים יותר. הייתה זיקה לברה"מ והיה קשר לקומוניזם.

עד שנות ה-90 במפלגות השמאל היו ועדות מינויים, לא היה פריימריז.

המחנה הימני ? פשיזם ? מטרה ? חזון לאומי.

ערכים לאומנים כשאצל האצ"ל, הלח"י והרוויזיוניסטים דגלו בחשיבות האומה, והאומה מעל לכל.

הם שנאו את הסוציאליזם. הרוויזיוניסטים דגלו בצבא וכוחניות והיו בעלי אופי פשיסטי.

הזרמים במדינת ישראל

סוציאליסטים ומשכילים חילוניים ? התומכים במדינה, בלאום ובתרבות חילוניים, והרואים בדת, מוסד שאבד עליו הכלח. אוהדים אלה, טוענים שלא צריך לקיים אורך חיים דתי בשביל יהודים. הם מתנגדים לסטטוס קוו

ליבראלים והציונים הכלליים ? איש באומנתו יחיה. רואים בדת, עניין פרטי/אישי ולא צריך לחייב את כולם. עוד הם רואים בדת, מרכיב חיוני וחשוב בתרבותם ובזהותם היהודית, או מסורתיים, המקיימים חלק ממצוות היהדות, ולא רק מילה, בר-מצווה, נישואין וטקסי קבורה, הנחשבים כמעט ל"תרבות לאומית" או ל"דת אזרחית", הכוונה לדיני כשרות, טקסי אבלות וקביעת מזוזות. אוהדים אלה מחייבים קשר כלשהו בין הדת למדינה, הדומה לסטטוס קוו הקיים במדינה.

מסורתיים וציוניים ? יש להם זיקה לדת ולמסורת היהודית, לא נגד הסטטוס קוו, בעד שינוי המינון של הסטטוס קוו. לא צריך לגמרי להפריד את הדת ממדינת ישראל ? קיים משהו בין השניים.

הדתיים הלאומיים ? רואים את הדת ואת הלאום כישות אחת ושואפים לכונן מדינה דתית המתבססת על ההלכה כחוק המדינה. זרם זה, מקבל את החוק החילוני שלא נוגד את ההלכה. הסטטוס קוו עוסק בארבעה נושאים :שבת, כשרות, אישיות וחינוך.

החרדים-אינם ציוניים במקורם אלא מתבססים על הרצון לשמר ההלכה כקודמת לחוקים החילוניים,

או ממנהגי הגויים.

על-פי החוקר אברהם דיסקין עברו על מדינת ישראל שלוש תקופות אלקטורליות מרכזיות, כמפורט להלן:

·        1948?1977 ? מפא"י ולאחר מכן מפלגת העבודה היא המפלגה הדומיננטית שתופסת את עמדת הציר במערכת הפוליטית; 

·        1977?1996 ? מערכת מפלגתית תחרותית שבמרכזה שתי מפלגות גדולות (העבודה מול הליכוד) שהן גרעין של שני גושים מפלגתיים (השמאל מול הימין);

1996 ואילך ? פרגמנטציה של המערכת המפלגתית: היחלשות המפלגות הגדולות והתרבות המפלגות הקטנות יותר בשל שינוי שיטת הבחירות והמעבר לבחירה ישירה של ראש הממשלה.

מפלגות חרדיות

אגודת ישראל (אגו"י), תנועה שהוקמה ב-1912 כארגון יהודי עולמי, ולבשה במרוצת הזמן צביון אנטי-ציוני. בוועידת היסוד שלה, שהתקיימה בקטוביץ, נקבע כי "מועצת גדולי התורה " היא הסמכות הדתית הפוסקת בענייניה הפוליטיים. ב-1947 נקבע הסדר בין אגודת ישראל לסוכנות היהודית באשר להבטחת האינטרסים הדתיים העיקריים במדינה העתידה לקום, והסדר זה, המכונה "מכתב הסטטוס קוו", היה הבסיס לשילובה של אגודת ישראל במוסדות הזמניים של "המדינה

עמדותיה של אגודת ישראל בענייני חוץ וביטחון היו מתונות, והניגוד בינה לבין המרכיב הדתי הגדול האחר בכנסת, המפד"ל , בלט מאוד מאז מלחמת ששת הימים , שכן אגו"י הביעה נכונות לוותר על חלק מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, כדי להשיג שלום.

במהלך השנים הפכה אגו"י מקבוצת לחץ של מגזר מסוים, למפלגה שיש לה עניין בשינוי פני המדינה בנושאים הנוגעים לדת. המפלגה נאבקה למען החלת ההלכה על החיים הציבוריים בארץ, באמצעות חקיקה דתית, וכן על שמירת זרם החינוך העצמאי שלה ועל הבטחת תקציבים ("הכספים הייחודיים") לישיבות ומוסדות דת. המפלגה, אשר בשנות ה-20 וה-30 היתה סמל לקיצוניות אנטי ציונית, זכתה ללגיטימציה גוברת והולכת במחנה הציוני, אף על פי שהיא עצמה לא נעשתה ציונית ולא הצטרפה להסתדרות הציונית.

ש"ס (התאחדות הספרדים שומרי תורה), מפלגה ישראלית בעלת אופי חרדי ספרדי שהוקמה ב-1984, על רקע תחושת הקיפוח של החרדים המזרחיים לעומת אלה האשכנזים. מאז הקמתה ועד לכנסת ה-16 עלה בהתמדה כוחה של ש"ס כמעט בכל מערכת בחירות, עד כי בבחירות 1999 זכתה ב-17 מנדטים. הישג מרשים זה שינה במידה רבה את מאזן הכוחות הפוליטיים בכנסת.

ש"ס הוקמה לקראת הבחירות לכנסת ה-11, והתבססה גם על הפנייה לציבור החרדי, וגם על הפנייה לציבור עדות המזרח ומאוכזבי מפלגת תמ"י . סמכותה הרוחנית היתה מועצת גדולי התורה בראשות הרב עובדיה יוסף . בשנים הראשונות לפעילותה נחשב הרב שך (שהיה גם המנהיג הרוחני של אגודת ישראל ) כבעל הסמכות הרוחנית העליונה במפלגה. ב-1990 עברה סמכות זו לידי הרב עובדיה יוסף, בין השאר בשל חילוקי דעות בין השניים בנושאים מדיניים.

ש"ס השכילה לתמרן בין שני הגושים הגדולים בכנסת, העבודה והליכוד. יכולתה לשמור על ניהול רצוף של משרדים החשובים לציבור בוחריה, כמו משרד הפנים ומשרד הדתות, העלה במידה רבה את כוחה הציבורי. גם למערכת החינוך שהיא מקיימת במסגרת עמותות היה חלק לא מבוטל בעליית כוחה

פועלי אגודת-ישראל, או בראשי תיבות פא"י או פאג"י , היא תנועת פועלים חרדית אשר יצאה משורות אגודת-ישראל והייתה קשורה בהסכם עם הסתדרות הכללית. היא פעלה כמפלגה שהתמודדה בבחירות לכנסת והיא מוכרת כ"תנועת התישבות" שמשתייכים לה 14 יישובים, ביניהם 9 מושבים ושני קיבוצים.

בשנים המאוחרות יותר כבר התמעטו המצביעים הפוטנצייאלים של המלפגה והיו כנסות בהם לא עברה את אחוז החסימה. פא"י כמפלגה כמעט וחדלה להתקיים. נשארו לה נכסים רבים וקיבוצים שונים השייכים לה, אולם כיום פא"י זה בעיקר סמל.

מפלגות ציוניות

מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית שנוסדה בשנת 1930 מאיחוד הפועל הצעיר ואחדות העבודה. בשנת 1968 התאחדה עם מפלגות, שהתפלגו ממנה בעבר (אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י), ליצירת מפלגת העבודה. למעשה, המשיכה מפא"י להתקיים גם מספר שנים לאחר האיחוד כסיעה המרכזית במפלגת העבודה. מהיום בו נוסדה ועד המהפך בשנת 1977 ייצגו מפא"י ויורשתה, מפלגת העבודה, את הזרם השלטוני המרכזי ביישוב ובמדינת ישראל. מפא"י, המזוהה עם הציונות המעשית, ניווטה את היישוב העברי בארץ ישראל לקראת הקמת המדינה, עמדה בראש מוסדותיו הרשמיים והבלתי רשמיים, כגון הסוכנות היהודית לארץ ישראל וההסתדרות ולאחר הקמת המדינה הייתה למפלגת השלטון, ושלטה ללא עוררין במדינה במשך כשלושה עשורים.

·        מפא"י התמקדה בציונות מעשית דהיינו בעשייה אקטיבית של בנייה שהתאימה יותר להלך הרוח בארץ ולדעות הציבור.

·        על אף שמפא"י הייתה מפלגה סוציאליסטית היא העדיפה פעמים רבות לזנוח את הסוציאליזם ולהתמקד בצרכי העם והמדינה, בסיסמה "ממעמד לעם" שנטבעה על ידי בן גוריון בשנת 1947.

·        אנשי מפא"י שלטו במנגנוני קליטת העלייה, במפעלים, בהסתדרות ולמעשה ברוב המוסדות הפרלמנטריים והחוץ פרלמנטריים ועל כן היה להם יותר יכולת לגיוס מצביעים כמו גם ליצירת מצב לחץ הגורר הצבעה כזו.

·        ההערצה האישית שרחשו רבים לאישיותו של דוד בן גוריון הביאה להצבעה מאסיבית למפא"י במיוחד בקרב העולים.

·        מסע התעמולה האפקטיבי שנוהל והביא לדה-לגיטימציה של תנועת החרות והעומד בראשה מנחם בגין. בן גוריון נמנע שנים רבות מלקרוא לו בשמו, והתייחס אליו כ"האיש היושב ליד חבר הכנסת יוחנן באדר".

·        הסיבות שהביאו למפלתה של מפאי:

·        העסק הביש" הוא כינוי שניתן לאחר מעשה לפעולת חבלה כושלת של ישראל במצרים. בעת תכנון הפעולה וביצועה היא נקראה "מבצע סוזאנה". מחמת חשאיותה לא דובר עליה במפורש, אלא רק בכינוי הקוד "העסק הביש" או "עסק הביש". פעולה זו עמדה על סדר היום הציבורי במשך שנים רבות והביאה למשברים פוליטיים, שזכו לכינוי הכולל "פרשת לבון" או "הפרשה".

·        לגיטימציה  של חירות  עם הצטרפות מפלגה לגיטימית אליה.

·        מאבק בין בן גוריון לאשכול

·        מלחמת יוה"כ.

רשימת פועלי ישראל (רפ"י) הייתה מפלגה ישראלית בראשותו של דוד בן גוריון שפעלה בין השנים 1965 ל-1968 וצורפה לממשלתו של לוי אשכול בזמן מלחמת ששת הימים.

רפ"י הוקמה בשנת 1965, לפני הבחירות לכנסת השישית, על ידי יוצאי מפלגת פועלי ארץ ישראל, ובראשם דוד בן גוריון. הסיבה העיקרית להקמת רפ"י, כפי שהוצגה על ידה ועל ידי בן גוריון, הייתה שלוי אשכול, יורשו של בן גוריון בתפקיד ראש ממשלת ישראל, סירב להיענות לדרישת בן גוריון שלא לקבל את הזיכוי שהעניקה ועדת שרים לפנחס לבון מן האחריות על "העסק הביש", מבלי שהדבר ייחקר בוועדת חקירה משפטית.

 י - תחושת המנהיגים בני דור העלייה השלישית כי לפיד ההנהגה עובר מדור בני העלייה השנייה כדוד בן גוריון, אל ה"צעירים" כשמעון פרס ומשה דיין מבלי שניתנה להם האפשרות להשמיע את קולם ולקבל את הנהגת המדינה.

הפועל המזרחי או בראשי תיבות הפוע"מז היא תנועה פוליטית שהתקיימה החל מ-1922 ועד התאחדותה עם תנועת המזרחי ב-1956 לשם הקמת המפד"ל.

הפועל המזרחי היא אם תזת הציונות-הסוציאליסטית-הדתית. היא נבדלה מאחותה תנועת המזרחי בדגשיה הסוציאליסטיים ובדעותיה בסוגיות חברתיות וכלכליות, ומהמפלגות הסוציאליסטיות בדגשיה הדתיים, הייתה שותפה קבועה של תנועת העבודה הציונית הסוציאליסטית, למרות שהייתה חלק מן הציונות הדתית. המפלגה דגלה בבניין הארץ ובסוציאליזם המשולבים בשמירת מצוות, לימוד תורה וחינוך דתי, זאת לאור הסיסמה "תורה ועבודה".

מפד"ל - המפלגה הדתית לאומית היא מפלגה ישראלית. הוקמה ב-1956 כאיחוד של מפלגות "המזרחי" ו"הפועל המזרחי". המפד"ל היא מפלגה ציונית דתית במדינת ישראל. המפד"ל מאמינה בציונות, יהדות, תורה ואהבת ישראל. כיום היא משויכת לצד הימני של הקשת הפוליטית. עד המהפך ב-1977 ועליית הליכוד לשלטון הייתה המפד"ל מפלגה מתונה, והצטרפה לרוב הממשלות בראשות מפא"י והמערך.

תמ"י (תנועת מסורת ישראל) הייתה מפלגה בעלת אוריינטציה עדתית מזרחית שפעלה בשנות השמונים ובמרכז מצעה עמד רעיון שוויון ההזדמנויות.. רבים מזכירים את תמ"י כחזרה גנרלית לקראת ההופעה של ש"ס על בימת החיים הפוליטיים בישראל.

התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש) - מפלגת מרכז שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977. "ש הייתה מענה למשאלותיהם של ישראלים רבים שקצו בשחיתות שיוחסה אז למפלגת העבודה, עם חשיפת פרשיות כפרשיית אשר ידלין, חקירות שר השיכון אברהם עופר ופרשת חשבון הדולרים של לאה רבין, ותחושת אובדן הדרך והמיאוס שהותירה אחריה מלחמת יום הכיפורים וההתפתחויות החברתיות והפוליטיות שלאחריה. מנהיג המפלגה, הרמטכ"ל לשעבר פרופסור יגאל ידין, נתפס בעיני הציבור כאיש עשייה וכאדם ישר שלא דבק בו רבב

מפלגת שינוי (שינוי- התנועה החילונית) היא מפלגת מרכז חילונית, ליברלית ראשיתה של המפלגה בתנועות המחאה שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים. מייסדה של התנועה היה אמנון רובינשטיין. התנועה התמודדה בבחירות לכנסת התשיעית ב?1977 במסגרת התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש). אולם ד"ש התפרקה במהלך הקדנציה, ובכנסות ה?10, ה?11 וה?12 רצה המפלגה לבד, וזכתה בשניים עד שלושה מנדטים. ראשיתה של המפלגה בתנועות המחאה שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים. מייסדה של התנועה היה אמנון רובינשטיין. התנועה התמודדה בבחירות לכנסת התשיעית ב?1977 במסגרת התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש). אולם ד"ש התפרקה במהלך הקדנציה, ובכנסות ה?10, ה?11 וה?12 רצה המפלגה לבד, וזכתה בשניים עד שלושה מנדטים. בכנסת ה 16 זכתה ב 15 מנדטים.

חירות

תנועת החרות (ובקיצור חרות) היא מפלגה ימנית, שפעלה בישראל מתחילת ימי המדינה, ואשר נוסדה על ידי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין. ארבעה רעיונות מרכזיים של תנועת החרות תומצתו לכדי: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם".

הציונים הכלליים הוא שמה של מפלגה פוליטית ציונית בתפוצות אירופה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מן הצד הימני-ליברלי של המפה הפוליטית. התקיימה החל מראשית שנות השלושים ועד לשנות השישים. לאחר מכן הפכה למפלגה הליברלית שהיא חלק ממרכיבי הליכוד.

המפלגה התפלגה באמצע שנות השלושים לציונים כלליים א' וב', סביב שאלת התמיכה בחיים ויצמן על המדיניות המעשית של התנועה הציונית בארץ ישראל. היא התאחדה מחדש רק ב-1946.

המפלגה הייתה בעלת צביון ליברלי-קפיטליסטי מובהק שייצגה את מעמד הביניים. למרות שהייתה שייכת לימין הפוליטי, פעלה המפלגה בתקופת היישוב במסגרת מוסדות היישוב וארגון ההגנה ובענייני בטחון ומדיניות דגלה בקו מתון. בענייני חברה וכלכלה דגלה המפלגה במשק קפיטליסטי וביוזמה חופשית והתנגדה למשק ההסתדרותי ולממלכתיות שהנהיג דוד בן גוריון.

ציונות רוויזיוניסטית הייתה אחד מן הזרמים המרכזיים בתנועה הציונית. מייסדה, הוגה הדעות המרכזי שלה והעומד בראשה היה המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי.

ב1925 ייסד ז'בוטינסקי את התנועה הרוויזיוניסטית ("ברית הציונים הרוויזיוניסטים" - הצה"ר), כתנועה התומכת באידאולוגיה זו.

הציונות והתנועה הרוויזיוניסטית נוצרו בשל דרישה ל"רביזיה", בחינה מחדש, של דרכי הפעולה של ההסתדרות הציונית העולמית בשנות ה-20 של המאה ה-20.

תחילתה של הציונות הרוויזיוניסטית הוא בשנת 1923, עת פרש ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית. פרישתו הגיעה לאחר שלא התקבלו הצעותיו לנקוט קו ברור ותקיף נגד המדיניות האנטי ציונית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. ז'בוטינסקי התנגד נחרצות לקו הפייסני של הד"ר חיים וייצמן יו"ר ההסתדרות הציונית דאז. תמיכת ציבורים במחאתו של ז'בוטינסקי, במיוחד בקרב צעירים במדינות מרכז ומזרח אירופה, הביאו עם הזמן להתגבשות גופים שהיוו את התנועה הרוויזיוניסטית

המפלגה הפרוגרסיבית - הייתה מפלגת מרכז ליברלית, אשר פעלה בישראל בשנות ה-50.

המפלגה הפרוגרסיבית נוסדה מיד לאחר קום המדינה, על ידי יוצאי מפלגות שקמו שנים לפני כן: "עלייה חדשה", שהייתה מורכבת בעיקר מעולים מגרמניה וממרכז אירופה וכן תנועת "העובד הציוני", שהייתה מפלגת עובדים לא-סוציאליסטית, שהשתייכה להסתדרות. המפלגה התמודדה בבחירות לכנסות הראשונה עד הרביעית, ובשלהי כהונתה של הכנסת הרביעית התאחדה עם הציונים הכלליים לתוך המפלגה הליברלית.

מפלגות  מיעוטים

המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בקיצור מק"י, מפלגת שמאל רדיקלית ששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב העברי בא"י, במפלגה הקומוניסטית של פלסטינה (פק"פ - פאלעסטינישע קאומוניסטישע פרטיי).

בשנת 1948 לאחר מלחמת השחרור, הקימו המנהיגים הקומוניסטים הערבים שנשארו בארץ יחד עם הפק"פ היהודית את מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בימי המנדט הבריטי הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ורק לאחר הקמתה של מדינת ישראל ניתנה לה האפשרות לפעול בגלוי.

בבחירות לכנסת השמינית לא עברה מק"י הציונית את אחוז החסימה, ונעלמה מהמפה הפוליטית בישראל.

החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (בערבית: ?????? ??????????? ?????? ?????????, תעתיק מדויק: אלג'בהה אלדימקראטיה ללסלאם וללמסאואה) (חד"ש) היא חזית יהודית-ערבית בישראל אשר מתמודדת כרשימה לכנסת מהבחירות לכנסת התשיעית. היא הוקמה על ידי רק"ח בשנת 1977 לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, לאחר שהצטרפו הפנתרים השחורים וחוגי שמאל לא-קומוניסטים נוספים לשמאל הרדיקלי.

חד"ש דוגלת בפינוי כל התנחלויות ישראליות בשטחים שנכבשו ב-1967, הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל ושוויון זכויות לאזרחי ישראל הערבים. חד"ש תומכת במשא ומתן לשלום ולא בנסיגות חד צדדיות. חד"ש מורכבת מזרמים שונים ואף כוללת בתוכה זרם קומוניסטי-לניניסטי אך מצעה מתייחס למשותף בין הזרמים ואינו קורא לקומוניזם.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) (רשימה קומוניסטית חדשה) היה שמה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית בין 1965 ל-1989.

רק"ח הוקמה בשנת 1965 כאשר מק"י התפלגה. רוב חבריה היהודים של מק"י אשר סירבו לאמץ קו אנטי-ציוני יצאו מהמפלגה תוך לקיחת השם מק"י (בתמיכת בית המשפט). פלג זה היה יהודי ערבי ובראשו עמדו ח"כ תאופיק טובי, ח"כ מאיר וילנר, תאופיק זיאד ודוד חנין.

רק"ח ראתה בציונות תנועה לאומית בורגנית המשרתת את האימפריאליזם ואת מלחמת ששת הימים כאקט של תוקפנות ישראלית. רק"ח התמודדה באופן עצמאי בבחירות לכנסות ה-6,7,8. אחר כך התמודדה במסגרת חד"ש בבחירות לכנסות ה-9 ועד ה-12. ב-1989 שינתה את שמה שוב למק"י

--------------------------------------------------------------------------------

מקורות:

בנימין נויברגר, המפלגות בישראל, האוניברסיטה הפתוחה, 1997, עמ' 18?19.

אברהם דיסקין, השינויים במפת המפלגות ובמבנה המפלגות הישראלית, נכתב בעבור מרכז מחקר ומידע, הכנסת, ינואר 2001, עמ' 2?6.