סיפור "חיים"
אדם,מצלמה ומדינה. *
מאת צבי גיל המאמר מתפרסם באתר המחבר "זרקור"
בעידן של האינטרנט, מחאה חברתית אמיתית של מאות אלפים בנוסח " וודסטוק", שדרות רוטשילד ההדורות זרועות באוהלי צעירים עירוניים והפגנות בכול חלקי הארץ- צפייה בקטעי סרטים מלפני ששים שנה, היא משהו שנע בין הפתטי לבין גאווה ,אישית ולאומית. זאת משום היותה מראה לעבר שבו הדאגה לפרט הייתה חלק מן הדאגה לעתיד המדינה. הייתה סולידריות בשבט במציאות הארץ ישראלית הסוערת. יחד עם זה ממרומיי ההיסטוריה ניתן להתבונן לאחור ולראות מה שהושג בפרק זמן קצר יחסית, בארץ הקטנה,רוויות תהפוכות. ארץ תת מפותחת עם קבצי פזורה, רצופה סכסוכי דמים, פגועה במעשי טרור ומלחמות תוך כדי הגדלת אוכלוסיה פי תריסר , והפיכתה לארץ עשירה.חיי מדינה במנהרת הזמן.
בראשית אוגוסט נערך בסינמטק בתל אביב אירוע מחווה לקולנוען חיים שרייבר במלאת לו 85 .את האירוע בשם "חמוש במסרטה", ארגן יעקוב גרוס ממשפחת קולנועים וותיקה, כמו הבמאי הידוע, נתן גרוס-אביו, יורם גרוס,דודו, ואחרים אשר היא בדומה לחיים שרייבר מלווה את חיינו במצלמה מאז הקמתה של המדינה. בשעתו היו שני יומני קולנוע אשר הפיקו והקרינו את אירועי החדשות והאקטואליה בארץ-. אולפני "כרמל" ואלפני "גבע". חיים שרייבר נמנה עם החלוצים של אולפני "גבע" הוא היה הצלם הראשי שלהם והוא צילם מאות אירועים,בין ככתבות ובין כסרטונים, או סרטים
חיים שרייבר ניצול שואה בא לארץ בשנת 1950 בוגר בית הספר לקולנוע בלודז' , בפולין, ועשה הכרות עם חלוץ הקולנוע בארץ ישראל נתן אכסלרוד ולאחר חבלי קליטה קצרים הוא התגייס ליחידת ההסרטה של הגדנ"ע. עכשיו ממרום שנותיו הוא יכול להסתכל בסיפוק על הדרך הארוכה שהוא עשה כאן ושבה הטביע את חותמו על הקולנוע הישראלי.
בהקרנה בסינמטק שאליה הוזמנו וותיקי הקולנוענים ואנשי הטלוויזיה בארץ, הוקרנו כמה קבצי סרטים כאלה.בקובץ הראשון צפינו בהפקה של חוליית ההסרטה של הגדנ"ע מן השנים 1951-52 .עצם העובדה שהעבודה נעשתה "מטעם" כלומר בהפקה של צה"ל עשויה להביא להרמת גבה. אך מדינה זאת דאגה גם לתיעוד העבר. לא הייתה חלופה פרטית.המדינה שאימנה את הצעירים ב"באר אורה" בלב המדבר, היא גם שתיעדה את האירועים. המצלמה היא של חיים שרייבר אבל החומר הוא מארכיון צה"ל. וצה"ל חשב אז על מורשת שבה הצעירים מכול שכבות העם, ילידי הארץ ועולים, מאירופה ומן המזרח, מתאמנים בכול הזרועות הביטחוניות. זאת כדי שבהתגייסותם ימלאו כול אחת ואחד את התפקיד כראוי בהגנה על המדינה. להגן על מדינה בת שנתיים שלוש,מוקפת אויבים. והפיכתו של צה"ל כחזונו של בן גוריון לכור היתוך חברתי. אם תרצו- פטרוניות שאפיינה תקופה זאת. אם תרצו-ככורח של מציאות. מכול מקום, מוטיבציה אדירה,ראויה לתיעוד.
תוך כדי כך יכול הצופה הישראלי שלא חווה את התקופה הזאת לראות את הגשמתו של "חלום מטורף" להקים ולו נקודה מיושבת אחת בלב הישימון. שרייבר שאוהב לצלם תקריבים,כלומר את פני הצעירים ומדריכיהם למטה, אוהב עוד יותר לצלם מלמעלה ובמדבר אין עצים ולא מנופים לטפס עליהם כפי שרגיל היה שרייבר. המקום מוקף פסגות הוד של הרי תמנע, הכליל, אורה ומה שנקרא היום הר גדנ"ע. והצילומים של שרייבר ממצוקים אלה, תוך תנועת המצלמה לרוחבם ולאורכם של הרכסים והמורדות, שמראים לך את הדרך הפתלתלה, הלא סלולה, דרך הנחש, נותנים לצופה פרספקטיבה של המציאות. איזו נקודה פצפונת בלב הערבה.איך העזו. יצאו מדעתם!. היום יישוב מבוסס בצד הכביש לאילת.
מקבץ אחר מסרטיו בבימויו של נתן גרוס מגדולי הבמאים פעם והצילומים של שרייבר נותנים לצופה תמונה על ראשיתם של מצפה רמון,דימונה,ערד,אילת. רובם באזורים השוממים של הנגב והערבה,וגם בגליל המערבי הטבעי אז, אשר מי שהיה סוגד להם היום הם קרוב לוודאי שוחרי הסביבה, אם כי ספק אם רובם היו מוכנים להתיישב בהם כיום במצב של אז. יש גם מבטים על אזורים עירוניים כמו בת ים ,גבעתיים,תל אביב וירושלים, אשר יש בהם יותר האלמנט הנוסטלגי. מאשר הרפלקטיבי.
בכך אני מבקש לציין כי רשימה זאת אינה סקירה רטרוספקטיבית של עבודתו של חיים שרייבר, אלא רפלקטיבית, השתקפות של תקופה בעיני מי שחווה אותה בשביליי הזמן, וצופה בה כיום ממרום שנותיו. זה אומר בין היתר כי הטענה של מבקרי המחאה המונית שאי אפשר לחזור לשני עשורים לאחור, היא טענה נכונה- עובדתית. אבל היא מזכירה להם ולכולנו שאלמלא אותה תקופה של הירתמות הפרט למען הכלל, של דאגת הכלל ליתר שוויונות בחברה , קשה היה לבנות את המדינה, לקבץ בה מכול אומה ולשון ולמזג את השבטים הללו..ומכאן הדרך אלא "מהפכת התודעה" בקרב הדור הצעיר, אינה רחוקה. מעשים אלה שהיה בהם הכמיהה של איש לה- מנשה(דון קיכוטה של סרוונטס) "לחלום את החלום הבלתי אפשרי" הם שתרמו להתפתחות המדינה והחברה הרבה יותר מאשר ההפרטה והון הטייקונים.גם זה מלמד אותנו האירוע הזה לכבודו של חיים שרייבר. ומכאן העניין הרב בו.
צה"ל במראה אחרת.
אגב בתיעוד הנדיר הזה אנו רואים גם צה"ל אחר, צנוע ועממי יותר,מנופח פחות ובכושר מעולה. הביקורים של בן גוריון והרמטכ"ל ייגאל ידין בבסיסים שונים יש בהם צרוף של מתן כבוד להנהגה המדינית והביטחונית אבל הרגשת שותפות, רעות, כשייכים לעם. המנהיגים לא עושים רושם כמורמים מעם .ידין, לימים אחד הארכיאולוגים הגדולים בישראל, מתהלך בנחת וגם בקצת רישול,ואילו הזקן צועד נחרצות, בדרך כלל ב"באטל דרס" שלו..גם זה וגם זה, מתקבלים כמכרים וותיקים. זאת יחד עם הערצה באותה תקופה למנהיג ולמצביא. אתה חש באיזו קרבה שלא קיימת היום, ואם היא קיימת פיזית היא מבוימת- פוטו-אופ. אז, זה דומה היה לאיזה ביקור של אחת ממשפחות החיילים שמביאה עוגיות וכל החברה זוכים.
זאת הייתה גם הזדמנות להיזכר כי פעם למדינה היה צה"ל ולא להיפך, ומי שדאג שככה יהיה היה לא אחר מאשר ראש הממשלה ושר הביטחון ,דוד בן גוריון. הוא הקים את צה"ל, אבל הוא הקים את המדינה וזאת הייתה בבת עיניו ,שצה"ל הוא זרוע אחת שמשרתת אותה, ולא להיפך.מעניין מאוד מה הייתה דעתו של הזקן בוויכוח הקיים לגבי תקציב הביטחון מול תקציבים אחרים,כולל חינוך ובריאות. אני יכול רק לנחש.אבל אם אינני טועה יש מסמכים שמראים את מסגרת ההתייחסות של בן גוריון לאיתנותו של העם, במובן הערכי והחברתי.
בקטע מסרט העלילה של לארי פריש ",עמוד האש" ,שבו צפינו וצולם בשנת 1958 גם כן נראה הצבא בדרכי המדבר המאובקים וגם בסרט הזה באה לידי ביטוי העובדה של היות צה"ל צבא העם. והיותו צבא ההגנה לישראל במלוא מובן המילה. שרייבר שצילם את הסרט "עמוד האש" אמר ליעקב בר און ("תרבות" 4.8.11 - jtimes.co.il ) " הצילומים נערכו בשמש הנגבית הקופחת.כשהיה חשש שבגללה השחקנים יצאו בחלק מן הצילומים שזופים מאוד ובחלק אחר כמעט לבקנים,דרשתי מאפרת(המפיק), כמקובל בקולנוע ...תקציב מיוחד להקמת מתקן מוצל.. כשלארי(פריש) אמר שאין תקציב לכך, התעצבנתי. בפרט כשידעתי מי אביו( מנהיג ציוני אמריקה דניאל פריש שעל שמו רחוב בתל אביב, שבפינתו בית ציוני אמריקה- צ.ג) אז העלבתי אותו כשאמרתי,מה שאני מצטער עליו עד היום, שאנחנו רגילים שמאמריקה באים אנשים עם כסף ולא שנוררים.למזלי לארי לא ידע עברית ולא ממש הבין דבריי"
אגב,לארי, גבה הקומה ועדיין יפה תואר, ידיד וותיק שלי, היה שם באירוע ונמצא איתנו בארץ מאז. אבל גם אם הסרט לא נעשה בהפקת צה"ל הוא שיתף פעולה ואנשיו נרתמו לסייע ככול שיכלו בתנאי הנגב הקשים.אבל זה גם סימל תקופה שבכול היה חלוצי, ראשוני כאשר המבט הוא העתיד.
חיים שרייבר היה גם ממקימי הטלוויזיה הלימודית בארץ.ואחד הקטעים שהובאו היה סיפור על כלב דוברמן שהולך ישר במעבר בחציית כביש. משחק נפלא של נערים ונערות,מלווה פזמון על הדוברמן ,והדוברמן בעצמו. ככה העבירו מסר חינוכי בטלוויזיה שנקראת משום מה "חינוכית", אך משימתה ותפקידה היו לימודיים.- "טלוויזיה לימודית, ע"פ החוק.וזאת הייתה הצלחתה הגדולה.בין שאר הכישרונות שהאיש ניחן בהם גם ציור, קריקטורה ואנימציה
עיוותים היסטוריים.
כדי למנוע כול צל של ספק, צופה כמוני שהכיר את התקופה,לא רק שלא רוצה לחזור אליה, הוא גם לא מתגעגע לה.
יש כמו יוסי סוכרי (הארץ 12.8.2010 – "נוסטלגיה מסוכנת") שמנסה לתקן את ההיסטוריה בכך שהסולידריות הייתה לדידו נחלת בעלי ה"פנקסים האדומים".הוא קורא לזה "כמיהה מסוכנת לישראל הישנה".לראייה הוא מעלה מחדש את ה"פנקס האדום" המפורסם. אם הוא מתכוון לפנקס האדום של הסתדרות העובדים אז הוא צודק. אבל רובו המכריע של ציבור השכירים ולא רק, נמנה עם אותה ההסתדרות שקשה להפריז בחלקה בהקמת המדינה ובהתפתחותה,בראש וראשונה בשמירה על האינטרסים של העובד,אבל גם בתרבות, אמנות ספרות,תיעוד וכיו"ב..אם הכוונה שלו לפנקס אדום של מפלגה סוציאליסטית זאת היא הכללה מעוותת. אני לא נמניתי עם מפלגה סוציאליסטית. ובכלל, מר סוכרי ,מי זה קובע שנוסטלגיה, כול נוסטלגיה ,היא מסוכנת, אלא אם כן הנינים של גנגסטרים מנסים להחיות את מורשת סביהם. האם נוסטלגיה לנעורים, היא מסוכנת. או למצער האם היא יכולה להחזיר לקשיש את האהבה, האנרגיה והאונות של ימי נעורים. מסוכן הוא להדביק ל"מורדים, הצעירים" תגים של פנקס אדום.
אני כן נזכר בערגה בהרגשת הסולידריות של הציבור בישראל, בייחוד כאשר אני צופה בסרטיו של שרייבר. היו גם אז עשירים, אם כי טבעי שלא כמספרם כיום, אבל היו. גם עניים היו ,מעט. אבל אילו רצית לזהות, או להבחין בעשיר,לעומת אדם מן הישוב, לא היית מצליח . הגברים העשירים לבשו מכנסי חקי ארוכים, הנשים חצאיות רגילות,או שמלות, וילדיהם מכנסי חקי קצרים.הם נסעו לרוב בתחבורה הציבורית ולא ברכבים פרטיים. עם זאת המעבר אצלנו, לא היה אבולוציוני, אלא מהפכני, זינוק פתאומי שהעלה את העשירים לפסגות ואת העם הוריד למטה. בעבור זינוק נחשוני זה עלינו לשלם, ובריבית. כי בקפיצה הזאת דילגנו על הרבה שטחים.עכשיו חייבים לראות היכן יש מקום לתיקון.
לסיכום .מה שיעקוב גרוס העביר לנו במצלמה של חיים שרייבר זה יותר משמץ שמשתקף בכמיהה העכשווית שהיא הסולידריות החברתית ששררה אז בחברה ובמדינה. הכוונה, כאמור, הייתה לציין מלאת 85 שנה לאחד המתעדים החזותיים הגדולים שלנו ,של המציאות כפי שהייתה אז, כשהמדינה הייתה צעירה. בדיעבד, כאמור, המסר הוא עכשווי.
אני חושב שאילו יעקוב גרוס היה מצלם קטעים מן ההפגנה המרשימה ברחוב קפלן בתל אביב, משדרת האוהלים ברוטשילד, מכיכר ציון בירושלים ומן הרחבות, בחיפה, בבאר שבע, באשקלון,בעפולה, ובמקומות אחרים ,ומשלב אותם באותם קטעים מתוך סרטיו של חיים שרייבר אפשר היה בהחלט לקרוא לסרט כזה "חיים שכאלה".זה היה שם סדרה על חיי אישים בארץ ששודרה בשעתה בטלוויזיה בהפקתו ובעריכתו של עמוס אטינגר. אלא שהפעם זה היה נותן לנו את דמותה של המדינה במהלך השנים."חיים שכאלה" של שרייבר והמדינה.
* התמונות מתוך אוסף התשלילים של חיים שרייבר ובאדיבותו
.היכנסו לדף הפייסבוק שלנו תקומה
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
