אני תוהה לעתים בסבך אסוציטיבי בלתי אחראי לגמרי.
על שום מה רוב בני האדם מקשים על חיי יילודם, זמן קצר כל כך אחרי הלידה, כאילו זו אינה טראומטית דיה וכאילו העולם אליו הבאנו אותם, בעל כורחם, אינו יותר מקצת TRICKY.
אין לי מושג מי הדוד טוב הלב שהצמיד אותי לחיקו בכוח, בעת שאיש בלתי מתפשר קיצץ לי, בהעדר מוחלט של הדר או חן את הזין, אחרי שסימם אותי, או לפחות כך חשב, בקורטוב של יין זול, חמצמץ על גבול החומץ, אגב מלמול פסוקים שברגע ההוא, בשפת ילודים שנולדו אך לפני שבוע, התפרשו כמו פסוקי השטן, גרועים בהרבה מאלה של המוקצה והאפיקורס סלמאן רושדי.
אולם אין לי ספק ולו הקל שבקלים שהחוויה הזאת, באופן הכי טראומטי שיש, מוטבעת בכל ילדיו של אברהם, סוג של נוירוזה, שקרוב לוודאי תלקח אלי קבר ואפשר שיש בה כדי לבסס הסבר חלקי לפחות, מדוע מרביתנו דפוקים בשכל*.
================================================================
"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום"**, הוא ג'ינגל שטבע איש חכם ממוצא צ'כי, מילן קונדרה.
בעיקרו זה סיפורן של כמה דמויות, שאמנם האקטואליה זימנה להם סיטואציה בלתי אטרקטיבית, אולם למרות שניתן היה להעביר את חייהם באופן לא רע לגמרי, כולם דופקים אותו במודע, כלומר את חייהם שלהם, ולא נחים לסבול ולו רגע.
במידה מסוימת זה סיפורנו שלנו, בתחילתו של העשור השני למאה העשרים ואחד.
אולם לא רק שלנו.
זו הנטייה האנושית שמסתמנת הכי דומיננטית בעת שכדור הארץ, אמנם באיטיות, אך בהתמדה, חוזר להיות שטוח.
אולי זה בגלל שכולנו חיים בכפר גלובאלי שקוף, שבו אם מאן דהו יפליץ בסין, הסרחון יגיע לאפו של האמריקאי מדרום דקוטה.
אולי בגלל שאנחנו מאמינים לסיפור הגירוש מגן עדן, וחיינו ביום יום אינם אלא הגשמה של WISHFULL THINKING, כתוצאה מנטייה להרס עצמי שמייחדת אותנו, בני האדם, גם בעת שבה הלכה למעשה, יש לנו סוף סוף אלטרנטיבה.
איני מחדש דבר.
התבגרתי לתוך ה"כפר הגלובלי", עוד ג'ינגל ששייך לפרופסור חכם מאוניברסיטת טורונטו, מרשל מק-לוהן.
לתוך עולם שבו כולנו בניו של וולט דיסני וחבריו של רוברט דה נירו והמסר יכול להיות שם תואר שהומצא אד-הוק, לצורך אחר לגמרי. (נניח תרבות הסלבס, אבל בכיתוב הזה, במדמנה המזמינה הזאת, אני ממש לא רוצה לדשדש ולו רגע).
זה עולם שבו כל אזרחי העיר עירומים ורק המלך לבוש, אבל אוי ללבוש כמו שאוי למלך, וגם כהערת אגב, אין בו ילדים שיגידו את שעל לליבם, מחשש לתקינות הפוליטית.
===============================================================
אתמול, במהלך מפגש בבית הקפה השכונתי, הגיש לי ידידי שיר מפרי עטו, שירו של סיזיפוס.
טיפוס רע ומרושע שמצא את פרנסתו בהטעיה של אנשים שנקראו לו בדרך.
על כל אלה סלחו לו, רק לא על גילוי סודותיו של בכיר האלים, זאוס.
בגין הגילוי הזה נידון לעולם המתים של האדס, שם הוטל עליו לגלגל סלע אל ראש ההר משם התדרדר לצידו השני למטה, וכך חוזר חלילה, לתוך הנצח.
ידידי, לא רק משורר אלא גם פרופסור לפיזיקה, העיר כי הגלגול הממושך שוחק הן את ההר והן את הסלע, עד שמתפוררים לכדי אבק והופכים לכלום.
ההר נעשה שטוח והסלע הופך לחצץ חביב נניח.
והלך על הנצח.
בעת שדיברתי על אלטרנטיבה, בעצם כוונתי להעדר מוחלט של אבסולוטיות על כל השלכותיה, כמו גם קונספט הנצח או עתיד טוב יותר שהוא מעשה ידי האל ולא שלנו, של כל אחד ואחד מאתנו.
אם האל לא מספיק חכם כדי לדעת את חוקי הפיזיקה הכי אלמנטאריים, למה אנחנו יכולים לצפות מבשר ודם שלכאורה נבחר על ידנו.
בזכות הכפר הגלובאלי והצ'ופרים שהוא מעניק לנו ביום יום, אין לאיש יותר שליטה מוחלטת בידע ובמידע ואלה הפכו נגישים לכולנו. כל מה שנחוץ, זה חשבון אינטרנט, מחשב וסקרנות מולדת.
השליטה במידע ובידע, היו מעולם הכלים שבאמצעותם נשלטנו, אלה שתפקידם להיות בבסיס הפירמידה האנושית או באמצע.
בסיטואציה שמתהווה בכפר הגלובלי, אלה בראש הפירמידה, מנהיגנו הדגולים, לא מרוויחים כלום מן הגובה היחסי שלהם, אלא מפסידים את האפשרות להיות חלק בחיים האמיתיים שמתנהלים מתחתם.
כמו גם זרועם שהתקצרה באופן יחסי ל"נחת" שיכלו פעם להעניק לאלה שלמטה.
לחיים באולימפוס יש יתרונות, אולם לא מעט חסרונות גם.
האלגוריה הזאת, של הפירמידה, יכולה להסביר למוברק למה הוא בכלוב ולקדאפי, מדוע החבר האחרון שנותר לו, הוא המיקרופון וגם באורח זהה, למנהיגינו הדגולים, למה הם בעוד זמן לא רב יהפכו לבלתי רלוונטיים.
יש אפשרות סבירה שאחרי הכל יש כמה יתרונות בכפר הגלובאלי ובביזור של הידע והמידע.
הדבר משול לאוטובוס שבו אולי הנהג אוחז בהגה, אולם, המאיץ והמעצור בידיו ורגליו של כל נוסע ונוסע.
במצב כזה, תפקידו של הנהג משתנה. הוא קובע רק את הכיוון, אולם היכולת לקבוע את המהירות והיכן לעצור, אינו נתון לשליטתו יותר.
גם האינטנסיביות של הקשר יוצרת תלות, שמחייבת את הנהג להתחשב בדעת הנוסעים בכל רגע ורגע. (ראו את המצב במצרים).
זה העולם שלתוכו אנחנו גולשים, במזרח התיכון.
שם התחילה המגמה וגם בלא מעט מדינות אירופה.
גם שם, לרחוב יש אמירה בשוטף, שלא הייתה לו אף פעם לפני כן.
האם אנחנו צועדים לתוך דמוקרטיה שוויונית יותר או לתוך אנארכיה דסטרוקטיבית שבסופה אפוקליפסה?
אין לי שמץ של מושג.
שתי האפשרויות הגיוניות באותה מידה בעיני, כאשר לגמרי ברור שליבי נתונה לראשונה.
ומה לכל זה ולברית המילה, שבה פתחתי?
ובכן, קוראי היקרים, באוטובוס הזה, שבו אנחנו אחראים על איפה לעצור ולמה, הגיע הזמן להיפרד מכל הנבלות שבגלל הפחד שהטילו בנו דורות, אנחנו עושים דברים איומים ליקר לנו מכל, לילדינו ולעתידם.
נ.ב. - אלוהים פחות מפיקציה.
*יהודים וערבים יחד.
**NESNESITANA LEKHOST BYTI – MILAN KUNDERA 19884, מהדורה עברית ראשונה 1985
כותב, מבקר ומייחל.
