למה קהילות נקהלות 

קהילת קרקוב 13
בילדותי, ביליתי הרבה בבית דודתי בהדר-יוסף. הנסיעה עם אמא לבית הדודה היא זיכרון ילדות קסום שלי. הדודה גרה בשכונה כפרית בלב תל-אביב של אז. אני זוכר היטב את הבית הישן שמסביבו עצי פרי, גינה קטנה וציוץ ציפורים. אני גם זוכר את הכתובת: קהילת קרקוב 13. שכאמא ואני היינו צועדים ברגל מהכביש הראשי אל בית דודתי היינו עוברים בדרך רחובות עם שמות דומים: היינו פוסעים בקהילת יאסי, חוצים את קהילת בודפשט וממשיכים ישר עד קהילת ורשה, אחר כך היינו צריכים לעשות סיבוב גדול עד לקהילת לבוב ואז - הנה אנחנו אצל הדודה. שאלתי פעם את אמא: "מה זה קהילה?" ואמא הסבירה כי היהודים שגרו באירופה הבינו שכדי להמשיך ולטפח את המסורת היהודית, את ההשכלה והחינוך, את הבריאות ומנהגי הדת היהודית - הם חייבים להתארגן יחד כקבוצה. "אבל מה זאת קהילה" התעקשתי. ואמא הסבירה שקהילה באה מהמלה קהל, ציבור שהחליט להתארגן יחד, חבר אנשים שיש להם עניין משותף. "מה, וככה הם חיו כל הזמן?". אמא אמרה: "היהודים הבינו שכדי לשמור על הייחוד שלהם, על כך שמה שהם יודעים ואיך שהם חיים יוכל להמשיך ולהתקיים חשוב שיפעלו יחד". זה לא הניח מספיק את דעתי, כנראה. "אבל, איך הם חיו בתוך הקהילה?". ואמא אמרה: "יחד, הייתה להם אחריות אחד לשני, כשמישהו היה חולה - היו באים לטפל בו, כשאישה ילדה תינוק - היו חברותיה באות לסייע לה בעבודות הבית, כשהעסק של הנגר נשרף - באו חבריו לבנות מחדש, כשמישהו לא הבין או לא ידע משהו - היו תמיד מוצאים מישהו שיודע. הם הרגישו שזו הדרך היחידה שהם יכולים להמשיך לחיות ולצמוח." אני תמיד נזכר בסיפור הזה, שכמדברים על קהילות. ואני תמיד שואל: למה קהילות נקהלות? האם הקהילות בעולם ניהול הידע בארגונים יש מחויבות הדדית? יש ערבות הדדית? האם יש שם את אותה הבנה בסיסית פשוטה ואמיתית של "יחד"?
למה קהילות נקהלות?

באחת הרשימות שהעליתי כאן, התחבטתי בסוגיה "למה קהילות נקהלות?".

קהילה - או במונחי עולם ניהול הידע, Community of Practice, הוא הדבר הראשון שעולה כשמדברים בארגונים על ניהול ידע. "יש לנו עשרות קהילות" - זה אחד 'המדדים' אותו מציגים לקיום ולעתים גם להצגת הצלחה של תכנית ניהול ידע ארגונית. קהילה היא המנגנון אותו 'מפעילים' כדי לאפשר סביבה תומכת שיתוף ידע ויצירת ידע חדש. במקרים רבים בהם מתחילים מהקמת הקהילה הוירטואלית, אתר באינטרנט או באינטרה-נט הארגוני, האתר נותר יפה, קוסמטי, פירוטכניקי, אבל ריק מתוכן. שכמבררים מה הסיבה לכך שהאתר (כלים) נותר ריק, מתברר כי אין תהליכים התומכים את שתוף הידע ואת יצירת הידע החדש. כשבודקים את נושא התהליכים ואף יוצרים תהליכים מובנים התומכים בליבת העיסוק של הארגון, גם אז לא תמיד יש סיכויי הצלחה גדולים. ואז מגיעים לסיבה האמיתית: אין שום מניע לשתף או ליצור ידע חדש ביחד. אין תרבות מתאימה התומכת בכל המהלך הזה ועל כן לא יעזור אתר יפהפה ככל שיהיה....

מסתבר כי בקהילות רבות לא קיימת כלל הבנה בסיסית שכזו לגבי מחויבות הדדית, ערבות הדדית, נכונות וצורך בפתוח ידע חדש במשותף. בהרבה קהילות רואים דגם מאוד פשטני: אני צריך משהו - אני שואל. תמיד יהיה מי שיענה. אני? לתרום מעצמי? לא, אני עסוק. אין לי זמן.
אולי אנחנו מפספסים פה משהו חשוב?

בתקופה בה חיו היהודית בקהילות בערי מוצאם, הטכנולוגיה הייתה עדיין בחיתוליה..ה 'קהילתיות' הייתה נוצרת ממפגשים בין אנשים. משיחות, מלימוד משותף, מפעולות חינוך, כינוסים. הדואר המהיר לא היה אז אלקטרוני. מספיק הודעה בכתב יד על קיר בית הכנסת, בית הספר או בית ועד הקהילה. הרשת הבין-קהילתית גם היא הייתה מפותחת אז מאוד. אמנם לא כמו בימינו, אך לא פחות ביעילות. לא תמיד במכתבים שיצאו בין הקהילות. לעתים, השליח עצמו הוא המסר: בעלי הידע - רבנים, אנשי חינוך, בעלי מקצוע שעברו מעיר לעיר מקהילה לקהילה ודאגו שכולם יידעו הכול. כך צמחה תרבות מפוארת, ידע חדש וחיוני. היתה ידיעה ברורה, אמון ובטחון גמור כי זו חובה הדדית.

התפרסמו שתי רשימות של הסופרת Amy Gahran, בעלת אחד הבלוגים המעניינים בנושא בניהול ידע. רשימה אחת שואלת: מה פועל ומה אינו פועל בקהילות וירטואליות?". רשימה זו באה אחרי רשימה קודמת העוסקת בשאלה: "איך קהילות מעשה יכולות לפספס את הפואנטה?"..

ואולי, אנחנו מפספסים משהו?