כל מה שיבוא בהמשך, יוצא לי מן החלק העליון של הקרביים, אולם אם לא ייצלח, ייצא בכל מקרה מן התחת של כולנו.
***
למה אין למחאה הזאת מטרות מוגדרות?
כי קשה להכיל את כל הקלקולים של המדינה והעם הזה במשפט או שניים.
כי שום מדיום שאפשר לכתוב עליו או בו, לא יישא את המסר שבבסיס המחאה, לא בהיקף ולא בעוצמת התיעוב, אלא עם נקים לתחייה את הנביא יחזקאל ונעמיד אותו לנאום בכיכר המדינה הלילה, במקומו של אייל גולן נניח, מול מיליון טלפונים סלולאריים, כי אין עוד ספירה של ראשי בני אדם, אלא ספירה של רובוטים קטנים בכיס של כולנו, ששולטים בחיינו ומתפשטים כמו וירוס קטלני יותר מווירוס האבולה.
***
כי עדיין יש במקום הזה יותר ממיליון "שרון גל"-ים.
וגם הרבה יותר ממיליון מרגולים.
וכלי התקשורת נשלטים על ידי בעלי הממון, ואלה שלא, יהיו עוד מעט כך.
כי זו הדרך היחידה להתנהלות של חמור בחנות של כלי קרמיקה, (הגרסה הלוונטינית לאימרה של הפיל בחנות חרסינה, אנחנו נצטרך הרבה תיקוני חצות ותיקוני ליל שבועות, כדי להיות ראויים לה, לחרסינה כמובן ולפיל, שיש לו תבונה ורגישות, ולחרסינה איכויות, כל מה שאנחנו החמורים איבדנו).
***
למה אין למחאה הזאת הנהגה?
זה שקר שטוקבקיסטים מרושעים שממומנים על ידי לשכתו של נתניהו מנסים להפיץ בקרבנו.
ההנהגה של המחאה הזאת הם מוביליה.
בגלל שבעת הזאת הם מסרבים ללבוש גלימה ולקבל שרביט ליד, ובעיקר מסרבים לכתר שעיתונאים מצומקי שכל מנסים להניח על ראשם, אז מנהיגות המחאה הם את, אתה, משה והנכדים שלו ואני גם.
אנחנו הולכים אחרי דפי ליף והחברים שלה מתוך רצון ואמונה כנה שהיא, הם ואנחנו מייצגים אינטרס של עם עתיק שרוצה לשרוד למרות הקללות שהגורל ואו אולי אלוהי היהודים, הטילו עלינו.
ואם המחאה המתורבתת הזאת לא תצליח, תמיד אפשר להתפרע.
***
שתי הערות נוסטלגיות:
אתמול בדרך לקפה השכונתי, ברוטשילד, באה מולי קבוצה של נערים ונערות עם חולצות כחולות ושרוך אדום, הם נראו לי קורנים וגאים במשהו, נער אחד חייך אלי, (שמא אני חייכתי בלי ששמתי לב, כלומר איבדתי שליטה לרגע), מה שבטוח שחייכתי אליו חזרה, והרגשה חמימה של אופטימיות הציפה אותי מלמעלה למטה.
רגע אחרי, עדיין בשדרה, צעירה שקדה על הכנת שלטים למחאה היום, הבטתי בה, (וכנראה עוד פעם ברח לי חיוך), היא יישרה אלי מבט וחייכה גם.
שנים אני הולך בשדרה הזאת, הלוך וחזור, ולעולם זה לא קרה לי.
כותב, מבקר ומייחל.
