כאילו התחתנו 

כולנו מכירים את התופעה החברתית שרווחת בעשר השנים האחרונות: זוגות מאוהבים לא נשואים, עוברים להתגורר ביחד.
חלקם מתוך כוונה להגיע לנישואין זה לזו וחלקם בלי הכוונה הזו. פשוט להתגורר עם האדם האהוב, בלי תכנון לטווח הארוך.
הצורך לחלוק דירה אחת ולדלג על התנאים הבלתי נוחים - לפחות בעיניהם: שכל אחד מתגורר במקום אחר: העובדה שצריך להיפרד בלילה ולחזור למקומות הנפרדים הללו, או לחילופין להישאר בבית האהוב/ה אולם בלי כל החפצים האישיים, דבר שמכריח כל פעם לקחת את הדברים והחפצים להם אזדקק למס' ימים, ואולי בכלל זה בבית ההורים.
ישנם הרבה זוגות שחפצים לדלג על המשוכות הללו ופשוט לעבור להתגורר ביחד: "לחסוך" את אי הנוחות הנ"ל.

הדרך לקראת המגורים המשותפים היא מלאת רגשות חיוביים, שמחה והתרגשות: מעין יצירה משותפת לשני בני הזוג. החיפוש אחר מקום מתאים, תהליך הריהוט של מקום כזה שנמצא.
הדברים נעשים מתוך אהבה והתחשבות, רצון הדדי להגיע למקום הזה.
זוהי מטרה משותפת לשני האוהבים.
אוקיי,החלום, השאיפה להיות ביחד "כל הזמן" התגשמו, הנה אתם באותה דירת אוהבים.
מה קורה עכשיו? בואו נראה.
האהבה הרומנטית בעיצומה, הנכונות לויתורים הדדיים קיימת הלכה למעשה, אין תלונות.

אולם אט אט, מתחילים הרגלי החיים הכי קטנים של כל אחד מבני הזוג להרים ראש ולהיות נוכחים, ולא נותנים מנוח:
- אני רגילה שהכוסות תהיינה הפוכות
- אני רגיל שנייר הטואלט יהיה בתוך הארון ולא בחוץ
- אני רוצה שהצלחות תהיינה בארון העליון
- ואני רוצה שתסדרי את הבגדים שלך כל יום כי אני לא יכול לסבול בגדים זרוקים

ובקיצור, אנו רוצים להמשיך ולחיות לפי ההרגלים הישנים והמוכרים שלנו, ואופס....משהו השתנה. יש עוד אדם מולי, עם צרכים/העדפות/הרגלים אחרים משלי, וגם להם יש דומיננטיות בחייו. אז מה לעשות?

ייתכן ותוותרו כל אחד על כמה מההרגלים למען השני אולם יהיו דברים של "ייהרג ובל יעבור".
ואז מתחילים מאבקי הכוח שפירושם התרגזויות ומריבות. מוכר לכם?
כן, מוכר ואף מבהיל: הרי אנחנו ה אוהבים, מה קורה לנו? איך אנחנו מצליחים לריב על השטויות הללו?

מה שקורה לכם, זהו בדיוק התהליך שהייתם עוברים בתחילת הנישואין, אם לא הייתם מקדימים לנישואין מגורים משותפים.
כלומר, מגורים משותפים פירושם מאבקי כוחות בעוצמות אלו או אחרות (תלוי בכל זוג).
מגורים משותפים אינם מתחשבים אם קיימת תעודת נישואין או אין.

השלב הראשון של הנישואין, כמוהם גם המגורים המשותפים ללא נישואין, מאופיין על ידי האהבה הרומנטית. בשלב הזה כל אחד מבני הזוג מצהיר ש"מוכן לעשות הכל" למען בן/בת הזוג, כל אחד מוכן לוותר בקלות על כל דבר. הזוגיות נמצאת במקום ראשון ובסולם העדיפויות, שום דבר אינו נמצא אחריה.
הזוגיות ורק הזוגיות נמצאות שם.
עם חלוף שלב זה (בין 9 חודשים לשנתיים) מתחיל המאבק. מאבק בין האינטימיות/ההתמזגות לבין הנפרדות/האינדיבידואליות. מאבק זה קיים בשלבי נישואין שונים, אם כי בעוצמות שונות ומשתנות, תלוי בנסיבות, תלוי בבגרותם של בני הזוג, בהשקפת עולמם, תלוי בצרכים האחרים של המשפחה וכיו"ב.
המאבק הזה, בין התמזגות לאינדיבידואליות טומן בחובו, לעיתים, מאבק בין שני מוקדים חשובים נוספים: קירבה - מרחק בין בני הזוג.
דוגמא מחיי היומיום: אם אני מפוזרת ובן זוגי מאוד מסודר, סביר שיהיו מאבקים סביב נושאים אלו בחיינו המשותפים (בין אם אנו נשואים ובין אם לא). הוא ישאף לכך שלא יהיו כלים בכיור ("מה הבעיה לרחוץ כלים בתום הארוחה? אני מוכן לעשות זאת אולם רוצה שאת תתחלקי אתי בזה"), ואילו לי לא תהיה שום בעיה עם העובדה שכלים מכל השבוע מצטברים בכיור. ("כשייגמרו הצלחות הנקיות, נרחץ את אלו שבכיור").
אם אף אחד מאיתנו לא מוכן לוותר בכלל וחייב שהדברים יהיו בדיוק כמו שהוא רגיל/ה/רוצה, סביר להניח שבהמשך תתלקח מריבה על העניין. הדילמה היא - האם לוותר על מה שחשוב לי ונכון בעיני ולרצות את בן/בל הזוג, (התמזגות) או להתעקש על זה (אינדיבידואליות). אם המריבה מסתיימת בניחוח נעים הרי יש התקרבות, אם לא מגיעים לעמק השווה, יש התרחקות.
אולם לא תמיד המימדים קירבה - מרחק והתמזגות - אינדיבידואליות כרוכים זה בזה.
אם אני לומדת ומפתחת את הקריירה שלי ובן זוגי תומך בי, למרות שזה על חשבון הזמן הזוגי הפנוי שלנו, הרי האינדיבידואליות עומדת כרגע לפני הזוגיות, והדבר לא גורם להתרחקות בינינו אלא להיפך, להתקרבות.

על כן, חשוב לזכור ולדעת: גם אם אינכם נשואים, במגורים משותפים אתם מכניסים לחייכם אספקטים, ריטואלים ודפוסים שקיימים בזוגיות כאילו אתם נשואים.