שבות ושיבה - התיישבות וישיבה 2007. 10. 17
יש מי שימצא את המקבילה שבין השבות והשיבה. האם באמת אפשר לראות ולשפוט את שני אלה באותם הכלים , שפיטה שבסופה יהיו מי שיגיעו למסקנה כי דין ה"שבות" שווה ערך לדין ה"שיבה". מסקנה שבהכרח תעמיד את זכותם של היהודים היושבים בישראל והפזורים בכל ארצות העולם לשוב וליישב את הארץ עד כי ישבו בה לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו אינה שונה מזכותם של ערביי ארץ ישראל, אלה היושבים במדינת ישראל ואלה היושבים במחנות הפליטים הפזורים ברחבי העולם הערבי, ביחוד בארצות ערב הגובלות במדינת ישראל. לשוב ולשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו, שרבים מעצים אלה עודם חיים וגדלים בחצרות בתיהם מהם ברחו או גורשו רק לפני כמה עשרות שנים.
שנים רבות לפני היות ה"שבות" היתה ליהודים הכמיהה לשיבה, שיבה לארץ ישראל שכינויה בתנ"ך היה "שבות". השבות לא נולדה עם קומה של מדינת ישראל וחקיקת "חוק השבות" ב-1950. 7. 5 .דווקא הנביא ירמיהו שכונה "נביא החורבן" שניבא בשנים 626 עד 587 לפני הספירה, הוא שידע לתת לכמיהה זו את הביטויים העזים ביותר: "כי הנה ימים באים נאום יהוה ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה אמר יהוה והשבתים אל הארץ אשר נתתי לאבותם וירשוה" (ירמיהו 30 ג' ) או "והשיבותי את שבות יהודה ואת שבות ישראל ובניתים כבראשונה" (ירמיהו 33 ז' ).
יש כאן כמה אלמנטים הראויים להבלטה ולתשומת לב כשנבוא להשוות בין היהודים לערבים:
שנות נבואתו של ירמיהו היו בשנים שהעולם עוד לא ידע ולא שיער כי יקום עם, או לאום, או דת מוסלמית.
נבואותיו מתייחסות לישראל ויהודה שבימיו כבר עברו תהליך של חורבן לאחר קיום לאומי של מאות שנים.
השיבה, או השבות, מעצם מובנן של המילים, היא שאין ישראל ויהודה הולכים להתישב או להתנחל במקום חדש אלא הם חוזרים למקום שניתן להם על ידי יהוה עצמו.
יהוה לא רק נתן את הארץ לאבות האומה לשבת בה פסיווית, אלא הם גם מימשו את קבלת הארץ "ויר?שו?ה?" ובכך הבטיחו את זכותם על הארץ ואת זכותם להוריש אותה לדורות הבאים.
"ובניתים כבראשונה" המסקנה המתבקשת היא כי הבנייה הראשונה היתה ראויה לא רק בעיני האנשים, אלא גם בעיני יהוה.
לכאורה לא היו צריכים להיות הירהורים ועירעורים ביחס לחוק השבות. גם על סוגיית "מי הוא יהודי". הראש היהודי מצא דרכים לעקוף את השאלה הזו. לא לפתור אותה, כי היא מאוד מורכבת וקשה ואולי כלל אינה ניתנת לפיתרון, אלא רק לעקוף אותה על ידי הרחבת האוכלוסיה הזכאית להסתופף ב"חיק היהדות" לצורך חוק השבות, כי הרי החוק הזה חל רק על יהודים. אולם הסתבר כי לא כך הוא. אי לכך חוקק חוק האזרחות, שגם הוא לא עונה על בעית האפלייה בין היהודים והלא-יהודים בענין הזכות לשוב לארץ ישראל ואני מדגיש ארץ ישראל וזאת משום שבחוק נאמר במפורש "ארצה" ולא מוגדרים בחוק גבולות כל שהם.
בשנים האחרונות עולות תביעות ההולכות ומחמירות לשנות את חוק השבות, תביעות המועלות הן על ידי לא- יהודים והן על ידי יהודים ויותר מכך על ידי ישראלים.
קשה הרבה יותר היא סוגיית זכות השיבה.
גם כאן התייחסה, במשך מאות שנים, הזכות לשוב לארץ ישראל רק, או בעיקר, לבני העם היהודי וימיה כימי הגלות של העם לאורך כל ההיסטוריה שמאז גירוש העם ממולדתו ועד לימינו אלה.
לפחות בשני מקרים הוכרה, הכרה מדינית, זכות השיבה לארץ ישראל של העם היהודי.
"כה אמר כרש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי יהוה אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה: מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלם אשר ביהודה ויבן את בית יהוה אלהי ישראל הוא האלהים אשר בירושלם" [א. ח.] (עזרא נחמיה 1' ג'). ההיסטוריה היהודית זוכרת לטובה את מתן זכות השיבה הזו שזכתה להיקרא "הצהרת כרש". לפי הכתובים לא היתה עליית עזרא עלייה מוצלחת במיוחד ולא עברו שנים רבות ועלייה נוספת התבקשה והתבצעה: עליית נחמיה.
כמו כיום, כן היו הדברים כבר אז: "וישמע סנבלט החורוני וטוביה העבד העמוני וגשם הערבי וילעגו לנו ויבזו עלינו ויאמרו מה הדבר הזה אשר אתם עושים העל המלך אתם מורדים" (נחמיה 2' יט'). "ויהי כאשר שמע סנבלט וטוביה והערבים והעמונים והאשדודים כי עלתה ארוכה לחומות ירושלים כי החלו הפרצים להיסתם ויחר להם מאוד: ויקשרו כלם יחדיו לבוא להלחם בירושלים ולעשות לו תועה:" (שם 4' א'-ב').
אולי כדי להמחיש את מהות הדברים ולתת מעמד שווה ל"הצהרת כרש", ניתן התואר "הצהרה" גם למקרה השני בו ניתנה הצהרה מדינית המכירה בזכות השיבה של העם היהודי לארץ ישראל: "הצהרת בלפור".
הצהרת כרש והצהרת בלפור באו לאחר שהעם היהודי שהה שנים ארוכות בגלות. גם בזו וגם בזו היו אלה המעצמות האימפריאליות ששלטו בארץ שהכירו והעניקו את זכות השיבה. גם בזו וגם בזו היו העמים שישבו בארץ אלה שהתנגדו לשיבת העם היהודי לארץ ישראל בניגוד להחלטת המעצמות שלהן היתה הסמכות לאפשר או לא לאפשר את השיבה הזו. גם בזו וגם בזו לא היו המתנגדים גופים ריבוניים על השטח.
בהצהרת בלפור אין המילה "שיבה" מופיעה במפורש אך ברור כי אם הכוונה היא ריכוז העם היהודי, הגולה, בארץ ישראל אשר בה אמור להיבנות הבית הלאומי שלו, הרי שהוא "מוכרח" לשוב אליו.
כבימי עזרא ונחמיה עוררה השיבה התנגדות חריפה גם בימי ראשית התנועה הציונית. אולם המושג "זכות השיבה" הופיע בעולם הערבי רק לאחר מלחמת העצמאות והקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, הקמה שהיתה מלווה במלחמה כבדה של הישוב היהודי והישראלי בכל הגורמים הערביים בארץ ובכל המדינות הסובבות אותה.
מלחמת העצמאות הפכה באחת את היוצרות.
עד המלחמה לא היה בארץ ישראל אף גוף מדיני ריבוני. מי שהיו עד אז בארץ ישראל היו: "היישוב הערבי בארץ ישראל" ו -"היישוב היהודי בארץ ישראל".
עד המלחמה לא היה גבול מדיני מוסכם, אלא הגבול שנקבע על ידי בריטניה, שבידיה הופקד מנדט לנהל את החיים בארץ עד שיושבי הארץ יהיו מסוגלים לנהל את חייהם ואת עניני המדינה כיאות. תכנית החלוקה קבעה את חלוקת הארץ בין שתי הקבוצות האתניות שחיו בארץ?הערבי והיהודי?ואת הגבולות המדיניים שיגדירו את גבולות המדינות הריבוניות שיקומו. העולם הערבי ולא רק הערבים שחיו בארץ ישראל דחו, מכל וכל, את החלטת האומות המאוחדות, בעוד שהעולם היהודי ברובו ולא רק רוב היהודים שחיו בארץ ישראל הסכימו, אם כי תוך הסתייגויות, לקבל את ההחלטה.
עד המלחמה היו אלה בני העם היהודי, אלה שחיו בארץ ואלה שחיו ברחבי העולם, מי שנאבקו על זכות העם היהודי לשוב לארץ ישראל, שהיא ארצו. בעוד שכל העולם הערבי המעו?דד על ידי בריטניה והמעו?ד?ד את בריטניה להתנגד לכך בכל הכוח, כוח דיפלומטי וכוח פיסי.
מהלך המלחמה ידוע. תוצאותיה?לא ברורות ולא מוסכמות עד היום.
המלחמה הופסקה, ולא כאן המקום לנתח איך ולמה. במקומות בהם נעצרו הקרבות נקבעו קווי הפסקת האש שלימים נקבעו כ-"קווי שביתת הנשק" בין הצדדים הלוחמים ונחתמו הסכמים שהוגדרו "הסכמי שביתת הנשק". (לקביעת הגדרות אלה משמעות חשובה מאין כמוה). כבר בשלב זה לא היה כל דימיון ולא היה כל מקום להמשיך ולהתייחס למצב בפועל כאל המצב שהיה קיים לפני המלחמה.
הקווים לא היו גבולות וההסכמים לא היו הסכמי שלום. הגבולות וההסכמים היו אמורים להידון ולהקבע בעתיד, אך עד לרגע כתיבת דברים אלה הדברים עודם נתונים בוויכוח, גם וירטואלי וגם בין הצדדים המוכנים לדון בהם וגם בין הצדדים שאינם מוכנים לדון בהם.
כללית ייאמר כי בתום המלחמה היה המצב בארץ ישראל שונה מכל מצב שהיה קיים באיזור הזה מאז ומעולם. לראשונה בטריטוריה הנתונה קמה מדינה ריבונית, לא מדינת חסות, לא אוכלוסייה חסרת מסגרת מדינית, אלא מדינה ריבונית! אך מדינה חסרת גבולות מוסכמים בינה לבין שכנותיה. מדינה שזכתה להיות מוכרת על ידי מרבית מדינות העולם פרט לשכנותיה. מדינה לעם שבמרבית שנות קיומו נאבק והתאמץ לרכז בארץ ישראל את בני העם, ותמיד ללא הצלחה מלאה, ותמיד תוך מאבק עם כוחות חיצוניים שכאמור התנגדו לעצם הגדרתו כעם, לעצם זכותו לחיות בארץ ישראל ולקיים מדינה ריבונית, לא רק בארץ אלא גם בכל מקום אחר בעולם.
מייד עם הכרזת העצמאות ועם יציאת הצבא הבריטי מארץ ישראל החלה נהירה של יהודים לארץ ישראל. יש מי שיקרא לכך "הגירה" ויש מי שיקרא לכך "עלייה", כל אחד בהתאם להשקפתו הפוליטית. את הבסיס החוקי לכך חוקקה המדינה רק ב-1950 כ- "חוק השבות". לחוק נוספו במשך השנים תיקונים מספר, אולם החיזוק והתוספת העיקרית לחוק התקבלו עם חקיקת "חוק האזרחות" ב-1952 .
יחד עם חוק השבות שהגדיר את זכות השיבה בפועל של כל פרט ופרט רק מתוקף היותו יהודי, התעוררה בעית הפליטים הערבים שהיו יושבי ארץ ישראל, בעיה הדורשת פיתרון (שלא נמצא עד היום) ושהגדרתה המובהקת מתומצתת במילים "זכות השיבה".
חוק השבות קובע כי לכל יהודי יש זכות לעלות "ארצה". אולם נשאלת שאלה שברגע שתימצא לה תשובה, ייפתח פתח לפתרון הסיכסוך הישראלי-ערבי וכאן הכוונה היא לישוב היהודי היושב בארץ ישראל, קרי "ישראלים", וליישוב הערבי היושב בארץ ישראל ובארצות בהן יושבים צאצאיהם של ערביי ארץ ישראל, קריא "פלשתינים".
השאלה הנשאלת ואשר אין לה פיתרון היא?מה פירושו המעשי של המושג "ארצה" או מה יהיו הגבולות המוסכמים של טריטוריה זו? ומכאן לשאלה מקיפה יותר: מה פירושו המעשי של המושג "ארץ ישראל" או מה יהיו גבולותיו המוסכמים?
כדי לא להרחיב את הדיון עד כדי כיסוי כל האספקטים שיש להם נגיעה לנושא נצמצם את הדיון רק ליחסי ישראל, ירדן וערביי ארץ ישראל, אלה היושבים במדינת ישראל, אלה היושבים בשטחי יהודה ושומרון ואלה המוגדרים "פליטים" והיושבים במדינות העולם. (הדיון במעמדם של צאצאי הערבים שישבו בארץ ישראל, שההגדרה "פליטים" אינה הולמת אותם, מחייב דיון נפרד).
עם כל אי הנעימות שבדבר בשביל מדינת ישראל, חייבים לומר את האמת: המדינה הערבית היחידה שנגדה ישראל הפסידה במלחמת השחרור היא מדינת ירדן, או מי שהיתה הממלכה ההאשמית של עבר הירדן. (גם כאן אין זה המקום לנתח איך ולמה כך הסתיימה המלחמה).
כבר עם ההכרזה על תכנית החלוקה ביקש עבדאללה הראשון לספח את השטחים המיועדים לערבים לממלכת ירדן. בקשתו נדחתה על ידי המנהיגות הערבית של ארץ ישראל כמו גם על ידי המנהיגות היהודית. עם פרוץ המלחמה פלשו כוחות הליגיון הערבי - צבא עבר הירדן, שהיה בפיקוד בריטי?לארץ ישראל, כשהם חוצים את הגבול הבינלאומי שנקבע על ידי ממשלת בריטניה עצמה כאשר הפרידה את הטריטוריה שבעבר הירדן המזרחי מעל ארץ ישראל השלמה.
הליגיון הערבי השתלט על השטחים שלימים קיבלו את השם "הגדה המערבית", שקו התיחום שלה קיבל את השם "הקו הירוק" שהיה קו שביתת הנשק בין ישראל וירדן שהתקבל ב-1949 במסגרת ההסכם לשביתת נשק, כאשר הצבא המחזיק בשטחים הוא הליגיון הערבי. המלך עבדאללה הראשון נרצח בעת תפילה המסגד אל אקצה. יש חשד כי את הרצח יזמו בני משפחת חוסייני, ממנהיגי הישוב הערבי בארץ ישראל, שגם יזמו את דחיית הבקשה של עבדאללה לספח את השטחים שיועדו למדינה הערבית בתכנית החלוקה.
הביטוי המובהק ביותר של התנועה הציונית, בעיקר זו של תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית, הן לפני קום המדינה ובהיקפים הרבה יותר גדולים מיד עם קום המדינה ובשנים הראשונות לקיומה, היה ה"התיישבות". מקומות התיישבות היהודים בארץ ישראל לא היו מקריים. מלבד ההתיישבות בכל מקום בו ניתן היה לקנות קרקעות, דבר שאיפיין את ההתישבות בימים שלפני קום המדינה, כוונה ההתיישבות כך שבבוא היום יהוו הישובים את גבולות המדינה שתקום, גבולות שקיבלו חיזוק על ידי התישבות מאסיבית כמעט מיד עם סיום הקרבות.
לבד מההתיישבות הנזכרת, שלא יכלה לתת תשובה למספרים הגדולים של העולים לארץ?קרי: לתחומי מדינת ישראל, תחום שהוסכם עליו בהסכמי שביתת הנשק?יושבו עולים רבים בבתים הנטושים ובכפרי הערבים שעמדו ריקים לאחר שיושביהם ברחו או גורשו מהם. "ישיבה" בבתי הערבים היא, לדעתי, זו שהחמירה ומחמירה עד היום את בעית "זכות השיבה". הערבים עומדים על קיומה של זכות זו לא רק כבעייה של אבדן האדמות והרכוש, אלא גם כבעייה בעלת חשיבות עליונה, כי היא זו שיצרה ומקיימת עד היום את בעית הפליטים. ושתי בעיות אלה, בעיית הפליטים ובעיית זכות השיבה, הן בעיות שעד שלא יימצא להן פיתרון לא יימצא פיתרון לסיכסוך הישראלי - ערבי. אני מציין - ערבי ולא פלשתיני, כי כל העולם הערבי וכל העולם המוסלמי רואה את הסכסוך כעניינו ולא מוכן למצוא לו פיתרון, אלא בהעלמותה של מדינת ישראל, אשר כמדינה יהודית ריבונית פוגעת בתפיסת העולם המוסלמית.
כיום מנסה העולם המערבי, הן האמריקאי והן האירופי, למצוא פיתרון לסכסוך על ידי הקמת שתי מדינות ריבוניות שיחיו זו לצד זו בגבולות מוסכמים ובטוחים.
האם הדבר אפשרי?
לצערי, אני חושב כי הדבר אינו מעשי ואפילו לא אפשרי וגם אם יהיה רצון טוב, רצון שאיננו! וגם אם כמעשה ניסים הדבר יתממש, הוא לא יחזיק מעמד, כי הוא פשוט לא יכול להתקיים!
כל מי שממשיך לדבר על "תכנית החלוקה", כל מי שממשיך לדבר על גבולות 1948, כל מי שממשיך לדבר על גבולות 1967, כל מי שממשיך לדבר על "זכות השיבה", כל מי שממשיך לדבר על "הקו הירוק", או "הקו הסגול", כל מי שממשיך להזכיר את "הסכמי אוסלו", כל מי שממשיך לחשוב על "הבנות ז'נבה" ועוד, סובל מקיבעון ריגשי וחוסר יציבות נפשי הגורמים לחוסר הבנה מוחלט של המצב ולבטח לא יוכל למצוא או "להמציא" פיתרון למצב. אני יודע כי זו אמירה קשה. אנסה להסביר.
"תכנית החלוקה" לא התקבלה על ידי אף אחד מהגורמים המעורבים והמתערבים במלחמת העצמאות. למען הסובייקטיביות אקרא לה מלחמת 1948 . לעומת הפלישה המזערית של כוחות ישראלים לדרום לבנון, פלשו כל המדינות הערביות הגובלות לשטחי ארץ ישראל תוך שהן חוצות את הגבולות המדיניים המוכרים שנקבעו לשטחים אלה כשטחים המיועדים לשתי המדינות: הערבית והיהודית.
שלוש מדינות ערביות היו אלה ששלחו את הכוחות עיקריים להילחם על עתיד שטח ארץ ישראל שממערב לירדן, אליהן הצטרפו כוחות נוספים קטנים יותר. מצרים, ירדן וסוריה לא יצאו למלחמה על מנת לייצג ולהבטיח את עתידם של ערביי ארץ ישראל כאזרחים של מדינה עצמאית וריבונית. אני מניח כי ההיפך מזה היה המצב, ומטרת המלחמה של מדינות אלה היתה לכבוש את השטח ולספחו, תוך חלוקתו, לשטחיהן של כל אחת מהן. מעל לכל אפשר לומר בוודאות כי זה היה האינטרס של ממלכת ירדן.
עם הפסקת הקרבות הוכרזה שביתת נשק שקבעה כי הקרבות ייפסקו במקומות ולאורך הקוים בהם ניצבו הכוחות הלוחמים ביום הפסקת הקרבות. בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב-1949 נקבעו קווים אלה, בתיקונים קטנים. קווי שביתת הנשק עם מצרים, סוריה ולבנון היו קרובים לקו הגבולות המדיניים שקדמו למלחמה. הקווים סומנו בצבע ירוק ומכאן המושג: "הקו הירוק".
לא כך ורחוק מכך היה המצב בגבול המזרחי. הגבול המדיני שהיה קיים בין ארץ ישראל לבין הממלכה האשמית למעשה נזנח, והקו הירוק שסומן כלל בתוכו את כל השטח שנכבש על ידי הליגיון הערבי ממערב לירדן, ובכך הוכר למעשה סיפוח השטח הזה לממלכת ירדן. גם בעניין זה לא כאן המקום לנתח את הסיבות והגורמים שהביאו להפסקת הקרבות במקום שהופסקו, ביחוד לאור הערכות של גורמים מסוימים כי לא היה צורך ביותר ממספר ימים להדוף את הליגיון הערבי חזרה אל מעבר לנהר הירדן.
הסכמי שביתת הנשק, שנערכו והוסכמו על ידי מרבית מדינות העולם, העמידו את המציאות כמציאות שברבות הימים נתפסה על ידי העולם כמציאות העתידית וברת-קיימא ואת הקו הירוק כגבול המפריד בין ישראל למדינות ערב. השטח שכונה לימים "הגדה המערבית" נכלל למעשה בגבול המוכר של ירדן, שאכן לקחה על עצמה את השלטון בשטח הזה, ואף נתנה לכך ביטוי במתן מקום לנציגים מהשטח בפרלמנט הירדני.
(חיזוק נוסף לכך אפשר לראות בקיום המנהג שהיה נהוג במונרכיות הישנות, לפיו נשא המלך חוסיין לאישה את עאליה טוקאן, בת למשפחה מיוחסת ובעלת מעמד פוליטי מהעיר שכם.)
הסכמים אלה וההכרה הרחבה בהם גרמו לכל ההחלטות הקודמות כתכנית החלוקה והגבולות המדיניים להיות לא רלוונטים שתוקפם פג והם עברו מן העולם.
חובה לציין כי ההסכמים נעשו ונחתמו בין מדינת ישראל וממלכת ירדן ועד למלחמת ששת הימים ב-1967 קוימו ונשמרו על-ידי צה"ל, צבאה הרישמי של מדינת ישראל, ועל-ידי "הליגיון הערבי", צבאה הרישמי של ממלכת/מדינת ירדן, כאשר לערביי ארץ ישראל אין כל מעמד רישמי.
רמת השמירה על קיום ההסכמים ושמירת הגבולות (הקו הירוק) הייתה כמקובל במזרח התיכון. אין ספור הפרות קטנות של ההסכמים ארעו כמעט מעשה יום ביומו וללא הבדל מי ניצב מצידו השני של הגבול. רק הפרה בוטה אחת ארעה בשנת 1956, עם פריצת מבצע קדש או בשם אחר: מלחמת סיני.
אין להפריד את המלחמה עצמה מהאירועים שקדמו לה, אולם שני דברים רבי משמעות איפיינו אותה: המלחמה הייתה, כביכול, רק בין ישראל ומצרים שההסכמים היו ביניהן. אולם עוד רב מכך היה השתתפותן של בריטניה וצרפת שהיו אמורות להביא לסיפוק האינטרסים שלהן באיזור מבלי שיהיה להם קשר לסיכסוך הישראלי ערבי. סופו של המשבר היה חזרה למצב שהיה לפני המלחמה המוגבלת הזו תוך הצטרפות המעצמות (ארצות הברית וברית המועצות) כרקע לסיכסוך ולפיתרונו וכהגדרת יתר של עומק ההשפעה של המעצמות, ארה"ב על ישראל וברה"מ על מצרים.
מלחמת ששת הימים שוב טרפה את כל הקלפים. הקו הירוק שהיה אמור, אולי, להוות בעתיד את מסגרת גבולות הקבע בין ישראל ושכנותיה נמחק באחת. תוך שישה ימים הפך כל המצב בין ישראל, מצרים, סוריה וירדן ללא רלוונטי, ללא קיים. המזרח התיכון על כל המדינות המרכיבות אותו השתנה, ללא יכולת ריאלית להחזיר אותו למצב שהיה קיים לפני המלחמה. הלגיון הערבי גורש מכול שטחי ארץ ישראל שממערב לנהר הירדן ובכך, לדעת רבים, שוחררו חבלי יהודה ושומרון מהכיבוש הירדני ומדינת ישראל יכולה היתה, בפעם הראשונה מאז קומה, לשלוט על מה שבמשך שנים רבות היה חלומם וחזונם של חלקים בעם הישראלי, להיות הריבון על "ארץ ישראל השלמה".
ברור היה, או צריך היה להיות ברור, כי נוצר מצב חדש וכל מה שהיה לפניו חלף עבר ללא שוב ומה שהיה לא יחזור לעולם להיות מה שהיה. ואכן מיד עם תום הקרבות שוב חזרה מהות הציונות להיות חיה וערה. תנופת התישבות אדירה הציפה את השטחים "המשוחררים"/"הכבושים". רמת הגולן יושבה במהירות. בקעת הירדן יושבה במהירות. גב ההר יושב לאט יותר. איזור גוש עציון שנכבש על ידי הליגיון הערבי ב-1948 יושב. הרובע היהודי בעיר העתיקה נוקה מחורבותיו והחלה בו תנועת בניין חסרת תקדים. רחבה אדירת ממדים נפרצה בחזית הכותל המערבי והמוני בני העם היהודי הציפו אותה יום ולילה בתפילות ובביקורים שנמנעו ממנו במשך תשע עשרה השנים בהם היתה העיר העתיקה כבושה בידי הליגיון הערבי.
פחות משמעותי מבחינת ישראל אך הרבה יותר משמעותי מבחינת מצרים היה המצב בו כל שטח סיני נכבש ונלקח (זמנית לכול הדעות) ממנה. כמו כן היה המצב ביחס לסוריה, שקבלה מכה שממנה לא התאוששה יותר ושוב לא היתה יכולה לאיים על ישראל כפי שהיה המצב עד המלחמה.
התייחסות העולם כולו השתנתה גם היא. השינוי המשמעותי ביותר, מבחינה גלובלית, שנבע מהמלחמה היה תחילת השינוי במאזן הכוחות העולמי שמרכזו היה המאבק בין ארצות הברית ובנות בריתה בנאט"ו לבין ברית המועצות ובנות בריתה בברית וארשה, מאבק שאחת הזירות החשובות בו היה המזרח התיכון והסיכסוך הישראלי/ערבי.
שוב נוצר מצב נזיל שברור היה כי לא יתקבל על דעת אף אחד מהצדדים, הקרובים והרחוקים. ואכן ביום כיפור 1973 שוב פרצה מלחמה והפעם רק בין מצרים, סוריה וישראל. היוזמה במלחמה הזו היתה של מצרים וסוריה, שלא יכלו לשאת את המצב בו ישראל שולטת בשטחים שהיו בגבולותיהן. מהלך המלחמה היה הפעם שונה מבעבר. היוזמה המצרית-סורית העניקה להן, לזמן קצר, יתרון שנוצל לחדירת כוחותיהן הצבאיים במרחק-מה מהקו הירוק במצרים והקו הסגול בסוריה. תוך ימים מספר ותוך אבדות כבדות שינה צה"ל את המצב. בלחץ המעצמות עצרו הכוחות במרחק מאיים על דמשק בסוריה ועל קהיר במצרים.
משמעות כל המלחמות והמבצעים, ההסכמים וההסכמות שמאז 1948 ועד היום (אלה שפורטו ואלה שלא הזכרו כאן) שהסתיימו כפי שהסתיימו החזירו למעשה את המצב למצב שהיה קיים עם קום המדינה. ישנו גבול מוסכם עם מצרים, גבול שנפרץ בכל יום. יש חוזה שלום עם מצרים, חוזה שמופר בכל יום.
יש הסכם הפסקת אש עם לבנון, הסכם שבפועל לא מחייב אף אחד, כי מאז שנחתם, אפילו לבנון לא תכיר את עצמה, כי שוב אין היא המדינה שהיתה ושחתמה על הסכמים אלה. וישראל מתייחסת אליו בהתאם ואינה מכבדת אותו ועושה בלבנון כל שנראה לה נכון ונחוץ. כשמנגד לא עומד צבא לבנון אלא אירגון החיזבאללה המוגדר כאירגון טרור שבפועל הוא השולט בדרום לבנון.
ישנו הסכם להפסקת אש עם סוריה, הסכם שאף אחד מהצדדים לא יכול לשנות אותו. סוריה, על אף שלאחרונה מגמגמת על רצונה בהסכם שלום, יודעת כי בתנאים שהיא מציגה ישראל לא תחתום איתה על הסכם כל שהוא. לישראל, לדעתי, אין כל אינטרס לחתום על הסכם שלום והיא יודעת כי מהעבר השני, סוריה לא יכולה לקבל את התנאים שישראל מציבה. בתנאים הקיימים אפשר לומר כי המצב בגבול הסורי ללא הסכם שלום, טוב עשרת מונים מהמצב בגבול מצרים שאיתה יש לישראל חוזה שלום.
שוב, כבימים שלפני קום המדינה, עומדים זה מול זה, הישראלים?קרי, "הישוב היהודי הארץ ישראל"?והערבים?קרי, "ערביי ארץ ישראל": אלה היושבים בגבולות מדינת ישראל, אלה היושבים בשטחי "הגדה המערבית" או "יהודה ושומרון", והפליטים שברחו או גורשו מבתיהם ב-1948 .
שוב אנו עומדים בימים הראשונים של קיומה של מדינת ישראל.
שוב אנו עומדים בפני שטח המוגדר כארץ ישראל ושאמור להיות בית לשני עמים או לשתי זהויות אתניות ואין בו גבולות לתחום את קוי ישיבתם זה לצד זה בשטח הנתון ושכאמור מוגדר "ארץ ישראל".
שוב אנו עומדים בפני "חוק השבות" לעומת "זכות השיבה".
שוב אנו עומדים בפני הזכות של היהודים ושל הערבים להתיישב בכל מקום בארץ ישראל.
שוב אנו עומדים בפני הבעייה מי ישב איפה. מי ישב בביתו של מי. ישנה הבעייה: למי הזכות, ועל מה מבוססת הזכות הזו, והאם הזכות הזו בכלל קיימת, והאם היא זו שבזכותה אפשר יהיה אי-פעם להביא לסיום הסיכסוך?
עד היום, במשך מאה שנות הסיכסוך לא נמצא הפיתרון. כל הדברים שפורטו מוקדם יותר לא הביאו לפיתרון ואפילו לא לתחילת הדרך למציאת הפיתרון. אי לכך צריך להיות ברור כי המשך הזכרת הדברים האלה, המשך הדיבורים עליהם, לא יביאו לעולם לסיום הסיכסוך.
צריך להיות ברור כי גבולות ארבעים ושמונה לא קיימים ולא יוכלו לשמש בסיס להסדר כל שהוא.
צריך שיהיה ברור ש"זכות השיבה " לא תוכל להתקיים, לא בפועל ולא בתיאוריה כפי שיש מי שמציע.(לאחרונה הציע זאת כתב הארץ דני רובינשטיין. לא שיש לדבריו משקל כל שהוא).
צריך שיהיה ברור כי מדינת ישראל לא תוכל להרשות שיבה מסיבית של ערבים לתחומי המדינה כי ברור לה, כפי שצריך להיות ברור לכל אדם חושב, כי פירושה של שיבה שכזו היא חיסול או התחסלות של מדינת ישראל.
צריך להיות ברור כי חזרה של ה"פליטים" לגבולות מדינת ישראל לא יתקבל בשום תנאי וצריך להיות ברור כי חזרתם לגבולות המדינה הפלשתינית, אם תקום וכאשר תקום, יהיה אסון לאזרחי המדינה הוירטואלית הזו, הן מבחינת צפיפות האוכלוסיה והן מבחינה כלכלית. מדינה בסדר הגודל האפשרי לא תוכל לקיים אוכלוסיה שכזו.
צריך שיהיה ברור כי ראייה דמוגרפית (אמיתית או לא) של ישראל לא תוכל לאפשר לאוכלוסיה ערבית, פרט לבודדים, להתיישב בכל מקום בארץ ישראל.
צריך שיהיה ברור כי רעיונות כ"הסכמי אוסלו" לא פתרו כל בעייה אלא רק החמירו את הבעיות הקיימות והוסיפו להן. לכן סביר להניח כי לא יתקבלו על ידי אזרחי ישראל, ורק יעמיקו את הפילוג והפירוד בתוך עם ישראל. אני אפילו חושש לומר זאת, אך אני מפחד כי אם הדבר הביא פעם אחת לרצח ראש ממשלה מי יערוב לי כי הדבר לא עלול לקרות פעם נוספת.
צריך שיהיה ברור כי רעיונות ומגעים של מי שלא הוסמך לכך אסור שיהיו (הבנות ז'נבה) ויש למצוא דרך להעניש בצורה החמורה ביותר את מי שיעשה זאת.
צריך שיהיה ברור כי מי שמעלה כתנאים ראשוניים את מה שמכנים כסוגיות "ליבה"?זכות השיבה, הפליטים, בעיית ירושלים?כלל אינו מתכוון להגיע לסיום הסיכסוך, לא בדרכי שלום ולא בדרכים דיפלומטיות אחרות.
לכן: צריך לזנוח ולשכוח את כל הרעיונות שעלו בעבר ושלא קרבו את הצדדים, ולדעתי רק הרחיקו אותם האחד מהשני. ומהכרת דבריהם של כל הנוגעים בדבר אני לומד כי לדעתם ולכן גם לדעתי, הסיכסוך הישראלי/ערבי לעולם לא ימצא את פיתרונו בדרכי שלום. וכמו שהיו הדברים לאורך כל ההיסטוריה, הבעיות ייושבו רק בכוח. אינני יודע אם הדבר יביא בהכרח לחיסול של ישות אחת את הישות השניה, אבל ייתכן כי אם יפיקו שני הצדדים את הלקח ויבינו כי הדרך היחידה להמשך קיומם הוא בהיפרדות מוחלטת עד שיפוגו המתחים בין שני הצדדים. הדבר יכול להמשך עוד דורות, ומחייב בשלב זה להפסיק ולחשוב על סיום הסיכסוך, אלא לקבל את תפיסת העולם הערבית ולהכריז על "הודנה" ובכך להרוויח זמן עד שאולי יווצרו תנאים שיאפשרו, באם הדבר אפשרי, פתרון אחר.
יש מי שימצא את המקבילה שבין השבות והשיבה. האם באמת אפשר לראות ולשפוט את שני אלה באותם הכלים , שפיטה שבסופה יהיו מי שיגיעו למסקנה כי דין ה"שבות" שווה ערך לדין ה"שיבה". מסקנה שבהכרח תעמיד את זכותם של היהודים היושבים בישראל והפזורים בכל ארצות העולם לשוב וליישב את הארץ עד כי ישבו בה לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו אינה שונה מזכותם של ערביי ארץ ישראל, אלה היושבים במדינת ישראל ואלה היושבים במחנות הפליטים הפזורים ברחבי העולם הערבי, ביחוד בארצות ערב הגובלות במדינת ישראל. לשוב ולשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו, שרבים מעצים אלה עודם חיים וגדלים בחצרות בתיהם מהם ברחו או גורשו רק לפני כמה עשרות שנים.
שנים רבות לפני היות ה"שבות" היתה ליהודים הכמיהה לשיבה, שיבה לארץ ישראל שכינויה בתנ"ך היה "שבות". השבות לא נולדה עם קומה של מדינת ישראל וחקיקת "חוק השבות" ב-1950. 7. 5 .דווקא הנביא ירמיהו שכונה "נביא החורבן" שניבא בשנים 626 עד 587 לפני הספירה, הוא שידע לתת לכמיהה זו את הביטויים העזים ביותר: "כי הנה ימים באים נאום יהוה ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה אמר יהוה והשבתים אל הארץ אשר נתתי לאבותם וירשוה" (ירמיהו 30 ג' ) או "והשיבותי את שבות יהודה ואת שבות ישראל ובניתים כבראשונה" (ירמיהו 33 ז' ).
יש כאן כמה אלמנטים הראויים להבלטה ולתשומת לב כשנבוא להשוות בין היהודים לערבים:
שנות נבואתו של ירמיהו היו בשנים שהעולם עוד לא ידע ולא שיער כי יקום עם, או לאום, או דת מוסלמית.
נבואותיו מתייחסות לישראל ויהודה שבימיו כבר עברו תהליך של חורבן לאחר קיום לאומי של מאות שנים.
השיבה, או השבות, מעצם מובנן של המילים, היא שאין ישראל ויהודה הולכים להתישב או להתנחל במקום חדש אלא הם חוזרים למקום שניתן להם על ידי יהוה עצמו.
יהוה לא רק נתן את הארץ לאבות האומה לשבת בה פסיווית, אלא הם גם מימשו את קבלת הארץ "ויר?שו?ה?" ובכך הבטיחו את זכותם על הארץ ואת זכותם להוריש אותה לדורות הבאים.
"ובניתים כבראשונה" המסקנה המתבקשת היא כי הבנייה הראשונה היתה ראויה לא רק בעיני האנשים, אלא גם בעיני יהוה.
לכאורה לא היו צריכים להיות הירהורים ועירעורים ביחס לחוק השבות. גם על סוגיית "מי הוא יהודי". הראש היהודי מצא דרכים לעקוף את השאלה הזו. לא לפתור אותה, כי היא מאוד מורכבת וקשה ואולי כלל אינה ניתנת לפיתרון, אלא רק לעקוף אותה על ידי הרחבת האוכלוסיה הזכאית להסתופף ב"חיק היהדות" לצורך חוק השבות, כי הרי החוק הזה חל רק על יהודים. אולם הסתבר כי לא כך הוא. אי לכך חוקק חוק האזרחות, שגם הוא לא עונה על בעית האפלייה בין היהודים והלא-יהודים בענין הזכות לשוב לארץ ישראל ואני מדגיש ארץ ישראל וזאת משום שבחוק נאמר במפורש "ארצה" ולא מוגדרים בחוק גבולות כל שהם.
בשנים האחרונות עולות תביעות ההולכות ומחמירות לשנות את חוק השבות, תביעות המועלות הן על ידי לא- יהודים והן על ידי יהודים ויותר מכך על ידי ישראלים.
קשה הרבה יותר היא סוגיית זכות השיבה.
גם כאן התייחסה, במשך מאות שנים, הזכות לשוב לארץ ישראל רק, או בעיקר, לבני העם היהודי וימיה כימי הגלות של העם לאורך כל ההיסטוריה שמאז גירוש העם ממולדתו ועד לימינו אלה.
לפחות בשני מקרים הוכרה, הכרה מדינית, זכות השיבה לארץ ישראל של העם היהודי.
"כה אמר כרש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי יהוה אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה: מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלם אשר ביהודה ויבן את בית יהוה אלהי ישראל הוא האלהים אשר בירושלם" [א. ח.] (עזרא נחמיה 1' ג'). ההיסטוריה היהודית זוכרת לטובה את מתן זכות השיבה הזו שזכתה להיקרא "הצהרת כרש". לפי הכתובים לא היתה עליית עזרא עלייה מוצלחת במיוחד ולא עברו שנים רבות ועלייה נוספת התבקשה והתבצעה: עליית נחמיה.
כמו כיום, כן היו הדברים כבר אז: "וישמע סנבלט החורוני וטוביה העבד העמוני וגשם הערבי וילעגו לנו ויבזו עלינו ויאמרו מה הדבר הזה אשר אתם עושים העל המלך אתם מורדים" (נחמיה 2' יט'). "ויהי כאשר שמע סנבלט וטוביה והערבים והעמונים והאשדודים כי עלתה ארוכה לחומות ירושלים כי החלו הפרצים להיסתם ויחר להם מאוד: ויקשרו כלם יחדיו לבוא להלחם בירושלים ולעשות לו תועה:" (שם 4' א'-ב').
אולי כדי להמחיש את מהות הדברים ולתת מעמד שווה ל"הצהרת כרש", ניתן התואר "הצהרה" גם למקרה השני בו ניתנה הצהרה מדינית המכירה בזכות השיבה של העם היהודי לארץ ישראל: "הצהרת בלפור".
הצהרת כרש והצהרת בלפור באו לאחר שהעם היהודי שהה שנים ארוכות בגלות. גם בזו וגם בזו היו אלה המעצמות האימפריאליות ששלטו בארץ שהכירו והעניקו את זכות השיבה. גם בזו וגם בזו היו העמים שישבו בארץ אלה שהתנגדו לשיבת העם היהודי לארץ ישראל בניגוד להחלטת המעצמות שלהן היתה הסמכות לאפשר או לא לאפשר את השיבה הזו. גם בזו וגם בזו לא היו המתנגדים גופים ריבוניים על השטח.
בהצהרת בלפור אין המילה "שיבה" מופיעה במפורש אך ברור כי אם הכוונה היא ריכוז העם היהודי, הגולה, בארץ ישראל אשר בה אמור להיבנות הבית הלאומי שלו, הרי שהוא "מוכרח" לשוב אליו.
כבימי עזרא ונחמיה עוררה השיבה התנגדות חריפה גם בימי ראשית התנועה הציונית. אולם המושג "זכות השיבה" הופיע בעולם הערבי רק לאחר מלחמת העצמאות והקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, הקמה שהיתה מלווה במלחמה כבדה של הישוב היהודי והישראלי בכל הגורמים הערביים בארץ ובכל המדינות הסובבות אותה.
מלחמת העצמאות הפכה באחת את היוצרות.
עד המלחמה לא היה בארץ ישראל אף גוף מדיני ריבוני. מי שהיו עד אז בארץ ישראל היו: "היישוב הערבי בארץ ישראל" ו -"היישוב היהודי בארץ ישראל".
עד המלחמה לא היה גבול מדיני מוסכם, אלא הגבול שנקבע על ידי בריטניה, שבידיה הופקד מנדט לנהל את החיים בארץ עד שיושבי הארץ יהיו מסוגלים לנהל את חייהם ואת עניני המדינה כיאות. תכנית החלוקה קבעה את חלוקת הארץ בין שתי הקבוצות האתניות שחיו בארץ?הערבי והיהודי?ואת הגבולות המדיניים שיגדירו את גבולות המדינות הריבוניות שיקומו. העולם הערבי ולא רק הערבים שחיו בארץ ישראל דחו, מכל וכל, את החלטת האומות המאוחדות, בעוד שהעולם היהודי ברובו ולא רק רוב היהודים שחיו בארץ ישראל הסכימו, אם כי תוך הסתייגויות, לקבל את ההחלטה.
עד המלחמה היו אלה בני העם היהודי, אלה שחיו בארץ ואלה שחיו ברחבי העולם, מי שנאבקו על זכות העם היהודי לשוב לארץ ישראל, שהיא ארצו. בעוד שכל העולם הערבי המעו?דד על ידי בריטניה והמעו?ד?ד את בריטניה להתנגד לכך בכל הכוח, כוח דיפלומטי וכוח פיסי.
מהלך המלחמה ידוע. תוצאותיה?לא ברורות ולא מוסכמות עד היום.
המלחמה הופסקה, ולא כאן המקום לנתח איך ולמה. במקומות בהם נעצרו הקרבות נקבעו קווי הפסקת האש שלימים נקבעו כ-"קווי שביתת הנשק" בין הצדדים הלוחמים ונחתמו הסכמים שהוגדרו "הסכמי שביתת הנשק". (לקביעת הגדרות אלה משמעות חשובה מאין כמוה). כבר בשלב זה לא היה כל דימיון ולא היה כל מקום להמשיך ולהתייחס למצב בפועל כאל המצב שהיה קיים לפני המלחמה.
הקווים לא היו גבולות וההסכמים לא היו הסכמי שלום. הגבולות וההסכמים היו אמורים להידון ולהקבע בעתיד, אך עד לרגע כתיבת דברים אלה הדברים עודם נתונים בוויכוח, גם וירטואלי וגם בין הצדדים המוכנים לדון בהם וגם בין הצדדים שאינם מוכנים לדון בהם.
כללית ייאמר כי בתום המלחמה היה המצב בארץ ישראל שונה מכל מצב שהיה קיים באיזור הזה מאז ומעולם. לראשונה בטריטוריה הנתונה קמה מדינה ריבונית, לא מדינת חסות, לא אוכלוסייה חסרת מסגרת מדינית, אלא מדינה ריבונית! אך מדינה חסרת גבולות מוסכמים בינה לבין שכנותיה. מדינה שזכתה להיות מוכרת על ידי מרבית מדינות העולם פרט לשכנותיה. מדינה לעם שבמרבית שנות קיומו נאבק והתאמץ לרכז בארץ ישראל את בני העם, ותמיד ללא הצלחה מלאה, ותמיד תוך מאבק עם כוחות חיצוניים שכאמור התנגדו לעצם הגדרתו כעם, לעצם זכותו לחיות בארץ ישראל ולקיים מדינה ריבונית, לא רק בארץ אלא גם בכל מקום אחר בעולם.
מייד עם הכרזת העצמאות ועם יציאת הצבא הבריטי מארץ ישראל החלה נהירה של יהודים לארץ ישראל. יש מי שיקרא לכך "הגירה" ויש מי שיקרא לכך "עלייה", כל אחד בהתאם להשקפתו הפוליטית. את הבסיס החוקי לכך חוקקה המדינה רק ב-1950 כ- "חוק השבות". לחוק נוספו במשך השנים תיקונים מספר, אולם החיזוק והתוספת העיקרית לחוק התקבלו עם חקיקת "חוק האזרחות" ב-1952 .
יחד עם חוק השבות שהגדיר את זכות השיבה בפועל של כל פרט ופרט רק מתוקף היותו יהודי, התעוררה בעית הפליטים הערבים שהיו יושבי ארץ ישראל, בעיה הדורשת פיתרון (שלא נמצא עד היום) ושהגדרתה המובהקת מתומצתת במילים "זכות השיבה".
חוק השבות קובע כי לכל יהודי יש זכות לעלות "ארצה". אולם נשאלת שאלה שברגע שתימצא לה תשובה, ייפתח פתח לפתרון הסיכסוך הישראלי-ערבי וכאן הכוונה היא לישוב היהודי היושב בארץ ישראל, קרי "ישראלים", וליישוב הערבי היושב בארץ ישראל ובארצות בהן יושבים צאצאיהם של ערביי ארץ ישראל, קריא "פלשתינים".
השאלה הנשאלת ואשר אין לה פיתרון היא?מה פירושו המעשי של המושג "ארצה" או מה יהיו הגבולות המוסכמים של טריטוריה זו? ומכאן לשאלה מקיפה יותר: מה פירושו המעשי של המושג "ארץ ישראל" או מה יהיו גבולותיו המוסכמים?
כדי לא להרחיב את הדיון עד כדי כיסוי כל האספקטים שיש להם נגיעה לנושא נצמצם את הדיון רק ליחסי ישראל, ירדן וערביי ארץ ישראל, אלה היושבים במדינת ישראל, אלה היושבים בשטחי יהודה ושומרון ואלה המוגדרים "פליטים" והיושבים במדינות העולם. (הדיון במעמדם של צאצאי הערבים שישבו בארץ ישראל, שההגדרה "פליטים" אינה הולמת אותם, מחייב דיון נפרד).
עם כל אי הנעימות שבדבר בשביל מדינת ישראל, חייבים לומר את האמת: המדינה הערבית היחידה שנגדה ישראל הפסידה במלחמת השחרור היא מדינת ירדן, או מי שהיתה הממלכה ההאשמית של עבר הירדן. (גם כאן אין זה המקום לנתח איך ולמה כך הסתיימה המלחמה).
כבר עם ההכרזה על תכנית החלוקה ביקש עבדאללה הראשון לספח את השטחים המיועדים לערבים לממלכת ירדן. בקשתו נדחתה על ידי המנהיגות הערבית של ארץ ישראל כמו גם על ידי המנהיגות היהודית. עם פרוץ המלחמה פלשו כוחות הליגיון הערבי - צבא עבר הירדן, שהיה בפיקוד בריטי?לארץ ישראל, כשהם חוצים את הגבול הבינלאומי שנקבע על ידי ממשלת בריטניה עצמה כאשר הפרידה את הטריטוריה שבעבר הירדן המזרחי מעל ארץ ישראל השלמה.
הליגיון הערבי השתלט על השטחים שלימים קיבלו את השם "הגדה המערבית", שקו התיחום שלה קיבל את השם "הקו הירוק" שהיה קו שביתת הנשק בין ישראל וירדן שהתקבל ב-1949 במסגרת ההסכם לשביתת נשק, כאשר הצבא המחזיק בשטחים הוא הליגיון הערבי. המלך עבדאללה הראשון נרצח בעת תפילה המסגד אל אקצה. יש חשד כי את הרצח יזמו בני משפחת חוסייני, ממנהיגי הישוב הערבי בארץ ישראל, שגם יזמו את דחיית הבקשה של עבדאללה לספח את השטחים שיועדו למדינה הערבית בתכנית החלוקה.
הביטוי המובהק ביותר של התנועה הציונית, בעיקר זו של תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית, הן לפני קום המדינה ובהיקפים הרבה יותר גדולים מיד עם קום המדינה ובשנים הראשונות לקיומה, היה ה"התיישבות". מקומות התיישבות היהודים בארץ ישראל לא היו מקריים. מלבד ההתיישבות בכל מקום בו ניתן היה לקנות קרקעות, דבר שאיפיין את ההתישבות בימים שלפני קום המדינה, כוונה ההתיישבות כך שבבוא היום יהוו הישובים את גבולות המדינה שתקום, גבולות שקיבלו חיזוק על ידי התישבות מאסיבית כמעט מיד עם סיום הקרבות.
לבד מההתיישבות הנזכרת, שלא יכלה לתת תשובה למספרים הגדולים של העולים לארץ?קרי: לתחומי מדינת ישראל, תחום שהוסכם עליו בהסכמי שביתת הנשק?יושבו עולים רבים בבתים הנטושים ובכפרי הערבים שעמדו ריקים לאחר שיושביהם ברחו או גורשו מהם. "ישיבה" בבתי הערבים היא, לדעתי, זו שהחמירה ומחמירה עד היום את בעית "זכות השיבה". הערבים עומדים על קיומה של זכות זו לא רק כבעייה של אבדן האדמות והרכוש, אלא גם כבעייה בעלת חשיבות עליונה, כי היא זו שיצרה ומקיימת עד היום את בעית הפליטים. ושתי בעיות אלה, בעיית הפליטים ובעיית זכות השיבה, הן בעיות שעד שלא יימצא להן פיתרון לא יימצא פיתרון לסיכסוך הישראלי - ערבי. אני מציין - ערבי ולא פלשתיני, כי כל העולם הערבי וכל העולם המוסלמי רואה את הסכסוך כעניינו ולא מוכן למצוא לו פיתרון, אלא בהעלמותה של מדינת ישראל, אשר כמדינה יהודית ריבונית פוגעת בתפיסת העולם המוסלמית.
כיום מנסה העולם המערבי, הן האמריקאי והן האירופי, למצוא פיתרון לסכסוך על ידי הקמת שתי מדינות ריבוניות שיחיו זו לצד זו בגבולות מוסכמים ובטוחים.
האם הדבר אפשרי?
לצערי, אני חושב כי הדבר אינו מעשי ואפילו לא אפשרי וגם אם יהיה רצון טוב, רצון שאיננו! וגם אם כמעשה ניסים הדבר יתממש, הוא לא יחזיק מעמד, כי הוא פשוט לא יכול להתקיים!
כל מי שממשיך לדבר על "תכנית החלוקה", כל מי שממשיך לדבר על גבולות 1948, כל מי שממשיך לדבר על גבולות 1967, כל מי שממשיך לדבר על "זכות השיבה", כל מי שממשיך לדבר על "הקו הירוק", או "הקו הסגול", כל מי שממשיך להזכיר את "הסכמי אוסלו", כל מי שממשיך לחשוב על "הבנות ז'נבה" ועוד, סובל מקיבעון ריגשי וחוסר יציבות נפשי הגורמים לחוסר הבנה מוחלט של המצב ולבטח לא יוכל למצוא או "להמציא" פיתרון למצב. אני יודע כי זו אמירה קשה. אנסה להסביר.
"תכנית החלוקה" לא התקבלה על ידי אף אחד מהגורמים המעורבים והמתערבים במלחמת העצמאות. למען הסובייקטיביות אקרא לה מלחמת 1948 . לעומת הפלישה המזערית של כוחות ישראלים לדרום לבנון, פלשו כל המדינות הערביות הגובלות לשטחי ארץ ישראל תוך שהן חוצות את הגבולות המדיניים המוכרים שנקבעו לשטחים אלה כשטחים המיועדים לשתי המדינות: הערבית והיהודית.
שלוש מדינות ערביות היו אלה ששלחו את הכוחות עיקריים להילחם על עתיד שטח ארץ ישראל שממערב לירדן, אליהן הצטרפו כוחות נוספים קטנים יותר. מצרים, ירדן וסוריה לא יצאו למלחמה על מנת לייצג ולהבטיח את עתידם של ערביי ארץ ישראל כאזרחים של מדינה עצמאית וריבונית. אני מניח כי ההיפך מזה היה המצב, ומטרת המלחמה של מדינות אלה היתה לכבוש את השטח ולספחו, תוך חלוקתו, לשטחיהן של כל אחת מהן. מעל לכל אפשר לומר בוודאות כי זה היה האינטרס של ממלכת ירדן.
עם הפסקת הקרבות הוכרזה שביתת נשק שקבעה כי הקרבות ייפסקו במקומות ולאורך הקוים בהם ניצבו הכוחות הלוחמים ביום הפסקת הקרבות. בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב-1949 נקבעו קווים אלה, בתיקונים קטנים. קווי שביתת הנשק עם מצרים, סוריה ולבנון היו קרובים לקו הגבולות המדיניים שקדמו למלחמה. הקווים סומנו בצבע ירוק ומכאן המושג: "הקו הירוק".
לא כך ורחוק מכך היה המצב בגבול המזרחי. הגבול המדיני שהיה קיים בין ארץ ישראל לבין הממלכה האשמית למעשה נזנח, והקו הירוק שסומן כלל בתוכו את כל השטח שנכבש על ידי הליגיון הערבי ממערב לירדן, ובכך הוכר למעשה סיפוח השטח הזה לממלכת ירדן. גם בעניין זה לא כאן המקום לנתח את הסיבות והגורמים שהביאו להפסקת הקרבות במקום שהופסקו, ביחוד לאור הערכות של גורמים מסוימים כי לא היה צורך ביותר ממספר ימים להדוף את הליגיון הערבי חזרה אל מעבר לנהר הירדן.
הסכמי שביתת הנשק, שנערכו והוסכמו על ידי מרבית מדינות העולם, העמידו את המציאות כמציאות שברבות הימים נתפסה על ידי העולם כמציאות העתידית וברת-קיימא ואת הקו הירוק כגבול המפריד בין ישראל למדינות ערב. השטח שכונה לימים "הגדה המערבית" נכלל למעשה בגבול המוכר של ירדן, שאכן לקחה על עצמה את השלטון בשטח הזה, ואף נתנה לכך ביטוי במתן מקום לנציגים מהשטח בפרלמנט הירדני.
(חיזוק נוסף לכך אפשר לראות בקיום המנהג שהיה נהוג במונרכיות הישנות, לפיו נשא המלך חוסיין לאישה את עאליה טוקאן, בת למשפחה מיוחסת ובעלת מעמד פוליטי מהעיר שכם.)
הסכמים אלה וההכרה הרחבה בהם גרמו לכל ההחלטות הקודמות כתכנית החלוקה והגבולות המדיניים להיות לא רלוונטים שתוקפם פג והם עברו מן העולם.
חובה לציין כי ההסכמים נעשו ונחתמו בין מדינת ישראל וממלכת ירדן ועד למלחמת ששת הימים ב-1967 קוימו ונשמרו על-ידי צה"ל, צבאה הרישמי של מדינת ישראל, ועל-ידי "הליגיון הערבי", צבאה הרישמי של ממלכת/מדינת ירדן, כאשר לערביי ארץ ישראל אין כל מעמד רישמי.
רמת השמירה על קיום ההסכמים ושמירת הגבולות (הקו הירוק) הייתה כמקובל במזרח התיכון. אין ספור הפרות קטנות של ההסכמים ארעו כמעט מעשה יום ביומו וללא הבדל מי ניצב מצידו השני של הגבול. רק הפרה בוטה אחת ארעה בשנת 1956, עם פריצת מבצע קדש או בשם אחר: מלחמת סיני.
אין להפריד את המלחמה עצמה מהאירועים שקדמו לה, אולם שני דברים רבי משמעות איפיינו אותה: המלחמה הייתה, כביכול, רק בין ישראל ומצרים שההסכמים היו ביניהן. אולם עוד רב מכך היה השתתפותן של בריטניה וצרפת שהיו אמורות להביא לסיפוק האינטרסים שלהן באיזור מבלי שיהיה להם קשר לסיכסוך הישראלי ערבי. סופו של המשבר היה חזרה למצב שהיה לפני המלחמה המוגבלת הזו תוך הצטרפות המעצמות (ארצות הברית וברית המועצות) כרקע לסיכסוך ולפיתרונו וכהגדרת יתר של עומק ההשפעה של המעצמות, ארה"ב על ישראל וברה"מ על מצרים.
מלחמת ששת הימים שוב טרפה את כל הקלפים. הקו הירוק שהיה אמור, אולי, להוות בעתיד את מסגרת גבולות הקבע בין ישראל ושכנותיה נמחק באחת. תוך שישה ימים הפך כל המצב בין ישראל, מצרים, סוריה וירדן ללא רלוונטי, ללא קיים. המזרח התיכון על כל המדינות המרכיבות אותו השתנה, ללא יכולת ריאלית להחזיר אותו למצב שהיה קיים לפני המלחמה. הלגיון הערבי גורש מכול שטחי ארץ ישראל שממערב לנהר הירדן ובכך, לדעת רבים, שוחררו חבלי יהודה ושומרון מהכיבוש הירדני ומדינת ישראל יכולה היתה, בפעם הראשונה מאז קומה, לשלוט על מה שבמשך שנים רבות היה חלומם וחזונם של חלקים בעם הישראלי, להיות הריבון על "ארץ ישראל השלמה".
ברור היה, או צריך היה להיות ברור, כי נוצר מצב חדש וכל מה שהיה לפניו חלף עבר ללא שוב ומה שהיה לא יחזור לעולם להיות מה שהיה. ואכן מיד עם תום הקרבות שוב חזרה מהות הציונות להיות חיה וערה. תנופת התישבות אדירה הציפה את השטחים "המשוחררים"/"הכבושים". רמת הגולן יושבה במהירות. בקעת הירדן יושבה במהירות. גב ההר יושב לאט יותר. איזור גוש עציון שנכבש על ידי הליגיון הערבי ב-1948 יושב. הרובע היהודי בעיר העתיקה נוקה מחורבותיו והחלה בו תנועת בניין חסרת תקדים. רחבה אדירת ממדים נפרצה בחזית הכותל המערבי והמוני בני העם היהודי הציפו אותה יום ולילה בתפילות ובביקורים שנמנעו ממנו במשך תשע עשרה השנים בהם היתה העיר העתיקה כבושה בידי הליגיון הערבי.
פחות משמעותי מבחינת ישראל אך הרבה יותר משמעותי מבחינת מצרים היה המצב בו כל שטח סיני נכבש ונלקח (זמנית לכול הדעות) ממנה. כמו כן היה המצב ביחס לסוריה, שקבלה מכה שממנה לא התאוששה יותר ושוב לא היתה יכולה לאיים על ישראל כפי שהיה המצב עד המלחמה.
התייחסות העולם כולו השתנתה גם היא. השינוי המשמעותי ביותר, מבחינה גלובלית, שנבע מהמלחמה היה תחילת השינוי במאזן הכוחות העולמי שמרכזו היה המאבק בין ארצות הברית ובנות בריתה בנאט"ו לבין ברית המועצות ובנות בריתה בברית וארשה, מאבק שאחת הזירות החשובות בו היה המזרח התיכון והסיכסוך הישראלי/ערבי.
שוב נוצר מצב נזיל שברור היה כי לא יתקבל על דעת אף אחד מהצדדים, הקרובים והרחוקים. ואכן ביום כיפור 1973 שוב פרצה מלחמה והפעם רק בין מצרים, סוריה וישראל. היוזמה במלחמה הזו היתה של מצרים וסוריה, שלא יכלו לשאת את המצב בו ישראל שולטת בשטחים שהיו בגבולותיהן. מהלך המלחמה היה הפעם שונה מבעבר. היוזמה המצרית-סורית העניקה להן, לזמן קצר, יתרון שנוצל לחדירת כוחותיהן הצבאיים במרחק-מה מהקו הירוק במצרים והקו הסגול בסוריה. תוך ימים מספר ותוך אבדות כבדות שינה צה"ל את המצב. בלחץ המעצמות עצרו הכוחות במרחק מאיים על דמשק בסוריה ועל קהיר במצרים.
משמעות כל המלחמות והמבצעים, ההסכמים וההסכמות שמאז 1948 ועד היום (אלה שפורטו ואלה שלא הזכרו כאן) שהסתיימו כפי שהסתיימו החזירו למעשה את המצב למצב שהיה קיים עם קום המדינה. ישנו גבול מוסכם עם מצרים, גבול שנפרץ בכל יום. יש חוזה שלום עם מצרים, חוזה שמופר בכל יום.
יש הסכם הפסקת אש עם לבנון, הסכם שבפועל לא מחייב אף אחד, כי מאז שנחתם, אפילו לבנון לא תכיר את עצמה, כי שוב אין היא המדינה שהיתה ושחתמה על הסכמים אלה. וישראל מתייחסת אליו בהתאם ואינה מכבדת אותו ועושה בלבנון כל שנראה לה נכון ונחוץ. כשמנגד לא עומד צבא לבנון אלא אירגון החיזבאללה המוגדר כאירגון טרור שבפועל הוא השולט בדרום לבנון.
ישנו הסכם להפסקת אש עם סוריה, הסכם שאף אחד מהצדדים לא יכול לשנות אותו. סוריה, על אף שלאחרונה מגמגמת על רצונה בהסכם שלום, יודעת כי בתנאים שהיא מציגה ישראל לא תחתום איתה על הסכם כל שהוא. לישראל, לדעתי, אין כל אינטרס לחתום על הסכם שלום והיא יודעת כי מהעבר השני, סוריה לא יכולה לקבל את התנאים שישראל מציבה. בתנאים הקיימים אפשר לומר כי המצב בגבול הסורי ללא הסכם שלום, טוב עשרת מונים מהמצב בגבול מצרים שאיתה יש לישראל חוזה שלום.
שוב, כבימים שלפני קום המדינה, עומדים זה מול זה, הישראלים?קרי, "הישוב היהודי הארץ ישראל"?והערבים?קרי, "ערביי ארץ ישראל": אלה היושבים בגבולות מדינת ישראל, אלה היושבים בשטחי "הגדה המערבית" או "יהודה ושומרון", והפליטים שברחו או גורשו מבתיהם ב-1948 .
שוב אנו עומדים בימים הראשונים של קיומה של מדינת ישראל.
שוב אנו עומדים בפני שטח המוגדר כארץ ישראל ושאמור להיות בית לשני עמים או לשתי זהויות אתניות ואין בו גבולות לתחום את קוי ישיבתם זה לצד זה בשטח הנתון ושכאמור מוגדר "ארץ ישראל".
שוב אנו עומדים בפני "חוק השבות" לעומת "זכות השיבה".
שוב אנו עומדים בפני הזכות של היהודים ושל הערבים להתיישב בכל מקום בארץ ישראל.
שוב אנו עומדים בפני הבעייה מי ישב איפה. מי ישב בביתו של מי. ישנה הבעייה: למי הזכות, ועל מה מבוססת הזכות הזו, והאם הזכות הזו בכלל קיימת, והאם היא זו שבזכותה אפשר יהיה אי-פעם להביא לסיום הסיכסוך?
עד היום, במשך מאה שנות הסיכסוך לא נמצא הפיתרון. כל הדברים שפורטו מוקדם יותר לא הביאו לפיתרון ואפילו לא לתחילת הדרך למציאת הפיתרון. אי לכך צריך להיות ברור כי המשך הזכרת הדברים האלה, המשך הדיבורים עליהם, לא יביאו לעולם לסיום הסיכסוך.
צריך להיות ברור כי גבולות ארבעים ושמונה לא קיימים ולא יוכלו לשמש בסיס להסדר כל שהוא.
צריך שיהיה ברור ש"זכות השיבה " לא תוכל להתקיים, לא בפועל ולא בתיאוריה כפי שיש מי שמציע.(לאחרונה הציע זאת כתב הארץ דני רובינשטיין. לא שיש לדבריו משקל כל שהוא).
צריך שיהיה ברור כי מדינת ישראל לא תוכל להרשות שיבה מסיבית של ערבים לתחומי המדינה כי ברור לה, כפי שצריך להיות ברור לכל אדם חושב, כי פירושה של שיבה שכזו היא חיסול או התחסלות של מדינת ישראל.
צריך להיות ברור כי חזרה של ה"פליטים" לגבולות מדינת ישראל לא יתקבל בשום תנאי וצריך להיות ברור כי חזרתם לגבולות המדינה הפלשתינית, אם תקום וכאשר תקום, יהיה אסון לאזרחי המדינה הוירטואלית הזו, הן מבחינת צפיפות האוכלוסיה והן מבחינה כלכלית. מדינה בסדר הגודל האפשרי לא תוכל לקיים אוכלוסיה שכזו.
צריך שיהיה ברור כי ראייה דמוגרפית (אמיתית או לא) של ישראל לא תוכל לאפשר לאוכלוסיה ערבית, פרט לבודדים, להתיישב בכל מקום בארץ ישראל.
צריך שיהיה ברור כי רעיונות כ"הסכמי אוסלו" לא פתרו כל בעייה אלא רק החמירו את הבעיות הקיימות והוסיפו להן. לכן סביר להניח כי לא יתקבלו על ידי אזרחי ישראל, ורק יעמיקו את הפילוג והפירוד בתוך עם ישראל. אני אפילו חושש לומר זאת, אך אני מפחד כי אם הדבר הביא פעם אחת לרצח ראש ממשלה מי יערוב לי כי הדבר לא עלול לקרות פעם נוספת.
צריך שיהיה ברור כי רעיונות ומגעים של מי שלא הוסמך לכך אסור שיהיו (הבנות ז'נבה) ויש למצוא דרך להעניש בצורה החמורה ביותר את מי שיעשה זאת.
צריך שיהיה ברור כי מי שמעלה כתנאים ראשוניים את מה שמכנים כסוגיות "ליבה"?זכות השיבה, הפליטים, בעיית ירושלים?כלל אינו מתכוון להגיע לסיום הסיכסוך, לא בדרכי שלום ולא בדרכים דיפלומטיות אחרות.
לכן: צריך לזנוח ולשכוח את כל הרעיונות שעלו בעבר ושלא קרבו את הצדדים, ולדעתי רק הרחיקו אותם האחד מהשני. ומהכרת דבריהם של כל הנוגעים בדבר אני לומד כי לדעתם ולכן גם לדעתי, הסיכסוך הישראלי/ערבי לעולם לא ימצא את פיתרונו בדרכי שלום. וכמו שהיו הדברים לאורך כל ההיסטוריה, הבעיות ייושבו רק בכוח. אינני יודע אם הדבר יביא בהכרח לחיסול של ישות אחת את הישות השניה, אבל ייתכן כי אם יפיקו שני הצדדים את הלקח ויבינו כי הדרך היחידה להמשך קיומם הוא בהיפרדות מוחלטת עד שיפוגו המתחים בין שני הצדדים. הדבר יכול להמשך עוד דורות, ומחייב בשלב זה להפסיק ולחשוב על סיום הסיכסוך, אלא לקבל את תפיסת העולם הערבית ולהכריז על "הודנה" ובכך להרוויח זמן עד שאולי יווצרו תנאים שיאפשרו, באם הדבר אפשרי, פתרון אחר.
