ממנהיגות מקראית למנהיגות עצמית 

הקדמה-

במאמר הבא ננסה להפקיע את מאמרו של מ. בובר "מנהיגות שבמקרא" מעולם האקדמיה, להרחיב את הרעיון שהוא מציג ולהכיל אותו במציאות התרבותית חברתית שלנו. בתוך כך תעלנה אי אלו מסקנות מתחום הפילוסופיה הפרקטית אשר תיקחנה אותנו אל עבר הבנה שימושית ומעצבת מציאות.

כהרגלנו, לא נבוא במחוזות "הפילוסופיה הכבדה" ולא ניכנס לדבריהם של גדולי הפילוסופים לאורך ההיסטוריה, אלא נבקש לשמור על הגוון הפרקטי ולהמשיך ברצף התובנות אל עבר מסקנה מעשית. במקרה זה אף אדגיש ואומר כי על אף אופי הדברים, נמנע מלהיסחף גם אחר "חקר המקרא" על ענפיו הרבים, במילים אחרות – נדיר רגלנו גם מעולמה המתודולוגי של "האקדמיה" והמחקר המדעי.

מפאת קצר היריעה המאמר מחולק לשלושה חלקים:

בתחילה נבחן ברוח מאמרו של בובר את אופי המנהיגות של האנושות (וישראל בפרט) למן תחילת ההיסטוריה ועד חרבן הבית, כפי שמציג לנו הטקסט המקראי.

חלקו השני של המאמר ירחיב את "תפיסת המנהיגות שבמקרא" ויחיל אותה על המציאות ההיסטורית של ישראל לאורך שנות גלותו. בתוך כך נטען כי את מנהיגות המלוכה החליפה המנהיגות הדתית ולימים את זו החליפה המנהיגות הלאומית. בחלק האחרון נבחן את אופייה וטיבה של מנהיגות ישראל בימנו, ונבקש לבדוק האם וכיצד מגמת כישלון ההנהגה נמשכת אל תוך זמננו. ונסיים ברצון להקדים תרופה למכה, לזהות את ההנהגה הבאה האפשרית של ישראל, ולעמוד הן על טיבה והן על משמעותו של התהליך כולו ביחס למציאות האנושית.

המאמר - "מנהיגות שבמקרא" – מובא כחלק מאוסף כתבים תחת הכותרת- "דרכו של מקרא" (1978). טרם אציג את הרעיון והמהלך הפרשני שבובר שוזר, שומה עלינו להתייחס ולו במעט לעצם טיבו של הטקסט המקראי בתור "היסטוריוגרפיה" (או, לדידי, לכל הפחות כ"מיתוס מוצא משותף").

כך גם בובר פותח את מאמרו בהתייחסות לנושא זה, ואומר: "מיתוסים ואגדות עיקרם זיכרונות, זיכרונות של ממש, המסופרים כממש. מה טיבו של זיכרון זה הבא לידי ביטויו בסיפורים אלה? והרי אני חוזר ואומר: זיכרון, לא מעשה דמיון, אלא זיכרון. (...) כל מיתוס, ואפילו הדמיוני ביותר, הוא יצורו של גרעין שבזכר אורגאני וצר צורות."

מבלי להיכנס לדיון הנצחי בדבר "אמתות" סיפורי התנ"ך או תוקפו התאולוגי ("איש באמנותו יחיה") ,

אביא רק אחת מהטענות שמצליחות לשמור ולשמר את הקשר בין ישראל לתנ"ך – גם אם נבטל את מידת המהימנות של הטקסט ונסרב לראות בו היסטוריה (לאור הוכחות ארכאולוגיות או טקסטואליות סותרות), עדיין לא נוכל לבטל את העובדה שהטקסט המקראי תופס מקום מרכזי בזהותו של עם ישראל. במילים אחרות, אפשר לטעון שיציאת מצרים והנדודים במדבר לא היו ולא התרחשו מעולם, אך אי אפשר להוציא את הסיפור המיתי הזה מההיסטוריה של ישראל, ולא נחשוב לבטל את חג הפסח. לכן, כטענתי ביחס לדיון זה, יש לראות בסיפורי המקרא ובתכניו משום "מיתוס מוצא משותף" שמהווה רכיב עיקרי בהגדרת הזהות והמקורות.

חלק א – מנהיגות שבמקרא

אפשר לחלץ מאמרו של בובר מסקנה לפיה אחת "המטרות" של הטקסט המקראי היא לשקף לנו את טיב הקשר בין האל לאדם, קשר שהאל מנסה פעם אחר פעם (מראשית האנושות) להעמיד בצורות שונות של "מנהיגות האדם", ופעם אחר פעם – כושל. במילים אחרות, הסיפור המקראי מציג לנו רצף כישלונות של הנהגת האדם בניסיון לרצות את האל וליישם את הקשר והברית בינם.

למן האדם הראשון דרך נח, אברהם, משה, יהושוע והזקנים, השופטים וכלה במלכים, לאורך כל הדרך מציג לנו הטקסט את הניסיונות החוזרים ונשנים לגרום לאדם להכיר "בחוקיו" ולשמור  את בריתו. נסקור את ההיסטוריה האנושית בקצרה על רקע דברים אלה:

האדם הראשון היה אמור להיות גם האדם היחיד, זה שהאל מתנהל מולו ישירות, אדם זה לא יכול היה להכחיש את קיומו של האל או את חוקיו. בשביל לשמור על קשר ישיר, כרת האל עם האדם ברית והעמיד לו חוק, חוק אחד ויחיד – לא לאכול מעץ הדעת.

אבל, עד מהרה הסתבר לו לאל כי לצד שלטונו הטוב והמיטיב, קיים גם שלטון הרע והמסית בחיי האדם. החוק הופר והאדם הראשון גורש מגן העדן, האל מקווה ש"הדעת" שנטעה במחשבת האנשים תשמש כמנהיגה - לו רק ישמור האדם דרכו והתנהגותו, יזכה בהגנת האל ובברכתו.

אך גם הנהגה זו נכשלה, החל מקין וכלה בדור המבול, ההחלטה להביא את המבול ולמחוק את האנושות, הייתה למעשה החלטה "להתחיל מחדש", לנסות דרך חדשה. 

הבחירה בנח כממשיך יחיד של הקשר אל-אדם מתבקשת, שכן נח "התמים בדורותיו" שמר על קשר זה.  אך בחירה זו גם סללה את הדרך להחלטת האל לוותר על קשר עם כלל האנושות ולהעמיד במקומה קשר ישיר עם אדם אחד – אברהם.  בזכות הקשר והברית שיצור האל עם אברהם, יהפוך אדם זה לעם, ולימים מול עם זה יתקיים הקשר הישיר אל-ישראל.

בנקודה זו ראוי לציין כי "המציאות הקוסמית" עליה אחראי האל מצטמצמת להשגחה פרטית על אברהם. עבור האל כבר אין זה משנה שהעמים האחרים עובדי אלילים אחרים, היחיד (ולימים העם היחיד) שאמור לשמור על ברית אל-אדם הוא ישראל.

לנקודה זו חשיבות עצומה, שכן טמונה בה הבנה כי העם שאמון על הקשר אל-אדם למעשה מושפע ברמת המציאות והחוויה ממצב קשר זה. כך נטען למשל כי בהתאם לברית, אם ישמור ישראל דרכיו האל יטיב עמו, אך אם יבגוד בה יפנה לו האל את ערפו. טענה זו הושמעה כנגד ההנהגה הרבנית של יהדות הגולה בימי השואה- האל אמנם לא אחראי למלחמת העולם או לתהליכים הפולטים של ממשלות העולם, אך עצם העובדה שלא "הציל" את עמו ונתן לו לצעוד כצאן לטבח, מלמדת כי למעשה מדובר בהשלכות בדבר הברית והקשר אל-ישראל.

הקשר הישיר שנוצר בין האל לאדם תחת הנהגתם של "האבות" (אברהם, יצחק ויעקב) כשל גם הוא, שכן כיצד נסביר את שעבוד מצרים?  נצטרך להניח כי כישלון הנהגת האבות הוא שהוביל לעליית "מלך שלא ידע את יוסף", היעלמות האל, המאפשרת את שעבוד עמו, עומדת בחובה של חזרתו ולמעשה מסמלת את המעבר לצורת המנהיגות הבאה – משה.

צורת הנהגה זו שונה בכך שכעת האל מתקשר מול מנהיג יחיד, וכלל העם מושפע (ומשפיע) מקשר זה. למעשה הקשר הישיר כאן הוא  אלוהים-משה אך המציאות הקוסמית נשארה אל-ישראל.

גם צורת הנהגה זו נכשלה, משה מתריס בפני האל כי אין הוא יכול לשאת את העם כולו לבדו, וכי יש צורך לשנות שוב את צורת ההנהגה, כך נולדה הנהגת השופטים.

כישלונה של הנהגת "משה" (כנהגת יחיד) צורמת מזה דורות רבים, את צורתה היא לבשה בעונש האבסורד שהטיל האל על משה (שלא נכנס לכנען), אך יתרה מזו העם לא הצליח להעמיד מנהיג יחיד כמשה.

יהושע בן נון, יורשו, חלק את סמכות הנהגת העם יחד עם השופטים והזקנים, ולימים נשארו הם (השופטים) כצורת ההנהגה החדשה של ישראל.

תקופת הנהגת השופטים מתאפיינת בביטוי "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", כתנועת המטוטלת בין הקיצונים. עם ישראל תלוי במנהיגיו וגיבוריו, חטאיו של עם ישראל מביא עליהם פרעות, השופטים לא מצליחים לשמור על הקשר ועל הברית עם האל, כך משבר אחר משבר עולה גיבור רגעי אחרי גיבור רגעי ניצל בעור שיניו מעט הקשר הישיר שנותר בין ישראל לאלוהיו. האל, שכמובן ער למתרחש בשלב זה מעמיד צורה חדשה של התקשרות מולו – נביאי ישראל. אלה ילוו את מנהיגותם האזרחית של השופטים ויאפשרו לו לישראל להכיר את חוק האל וטיב הברית שעליהם לשמור.

אך חוסר היציבות הכלכלית ביטחונית של שבטי ישראל בארצם, זו שמבטאת את המציאות הקוסמית המושפעת מטיב הקשר בין ישראל לאלוהיו, הובילה את העם לדרוש משופטיו ונביאיו צורת הנהגה חדשה – מלך.

בקשת העם להעמיד הנהגה מלוכנית צרמה באזני האל – מדוע זה צריכים הם מלך בשר ודם כשאר הגויים, והלא הם עמי ואני הוא מלכם. חוקי ומצוותי אשר בפי הנביאים הם הם החוקים אותם הם צריכים על מנת לשמור על "הסדר הטוב" וכן על מנת להצליח ולשרוד מול עמי הסביבה.

ישראל לא מכיר במלכותו של האל, ולכן נתלה בגיבורים ארעיים שיצל אותו פעם אחר פעם, אך מובן הוא שבשל כך יבקש לו "מלך" כשאר הגויים לנהל את ענייני המדינה והעם.

עם זאת, האל לא יכול להאשים את האדם ב "חוסר הבנה", ולא מעוניין לנתק את הקשר היחיד שנותר לו עם בני האדם, לכן מאפשר להם האל להעמיד שלטון מלוכני ולהחליף את שיטת ההנהגה.

בתוך כך עברו היחסים בין האל לישראל צמצום נוסף, שוב אין זה כלל העם ודרכיו שמכתיבים ומשפיעים על טיב הברית עם האל, אלא מעתה יהיה זה המלך בעצמו.

"מלך ישראל" אחראי לשמור על הברית עם האל, ולמעשה אחראי לשמור גם על החוק והצדק האלוהי. באם מעניש אלוהים את עם ישראל, אין זה אלא בגלל שמלכם חטא, ובאם המציאות הקוסמית של ישראל עשירה ושופעת כל טוב הרי שדרכו ופועלו של המלך הם שזכו בה.

שלא כמו בימי הנהגת היחיד של משה, בה דרכי העם והתנהגותו היו שעיצבו את הקשר עם האל. כאן הנהגתו של המלך היחיד באה לידי ביטוי בכך שהתנהגותו ומידת הצדק שלו משפיעים על המציאות הקוסמית של כלל העם. (נדגיש כי חרבן הבית הראשון והגלות מתוארים כנקמתו של האל שזימן את צבאות המעצמות השכנות להפיל את המלוכה ולהחריב את בית המקדש. לעומת חרבן הבית השני שמתאפיין ב"שתיקתו" של האל המאפשר למציאות להתרחש, ישראל הביא על עצמו את חרבן הבית השני, האל רק הפנה ערפו ונתן לדברים לקרות.)  

את ההנהגה המלוכנית מלווה הנהגה נוספת – הנהגה כוהנית. זו אחראית על התנהלותו התקנית של בית המקדש ושל פולחן האל, כביטוי לקשר הישיר אל האל.

הגלות הגדולה (השנייה) וחרבן בית המקדש השני, מסמלים את קיצה, כמו גם את כישלונה, של ההנהגה המלוכנית של ישראל. האל צופה בשתיקה בעוד שביתו חרב ועמו מוגלה מארצו, הוא חייב לשתוק שכן רק כך יתאפשר מעבר לצורת הנהגה חדשה של ישראל – ניסיון חדש ליצור הנהגה שתשמור על הקשר הישיר ועל "החוק והברית" בין האל לבני האדם.

בחלק השני נזהה את ההנהגה החדשה של ישראל, עם סופה של ההנהגה המלוכנית עומד "הספר" כמנהיג המובהק של ישראל בתפוצות, נעמוד על טיבה ואופייה של הנהגה זו כמו גם על התהליכים אליהם היא הובילה.

*

חלק ב – מנהיגות ישראל בגולה

בנקודה הזו בובר עוצר את רצף ההיסטוריה וטוען כי ההנהגה הבאה שנולדה אחרי "מלוכה" היא זו שעוד לא הגיעה, זו שהמקרא לא יכול לתאר  – הנהגה משיחית. המתאפיינת כדברו: "..בקיום אמת של דו השיח כך, שאכזבותיו של אלוהים כביכול הגיעו לקיצן."

מעברו של בובר למנהיגות המשיחית מאפשרת לו לטעון שהמנהיגות המשיחית לא הועלתה על  הכתב ולא הוצגה במסגרת המקרא כי היא זו שאמורה להצליח. במקרא, שמציג רצף כישלונות, אין מקום לתיאור ההנהגה המשיחית שכן או שאינה הגיעה עדיין, או שכישלון הוא לא מהיבטיה.

גדולתו של בובר בתור חוקר מקרא, היא בכך שאין הוא רק פילולוג, היסטוריון וסוציולוג אלא מעל הכול גדולתו כחוקר טמונה בעובדה שהוא פילוסוף. כזה שנותן דעתו על הקשים שבספקות, כמו גם על מרב ההיקשים שעולים מדבריו.

בקודקס "דרכו של מקרא", בו מובא המאמר המדובר- "מנהיגות שבמקרא", בוחן בובר את הטקסט המקראי ואת משמעויותיו העמוקות ביותר מתוך המציאות וההיגיון של המקרא עצמו. כך מבחין בובר בין המציאות ( ב 'ה' הידיעה) לזו שמוצגת במקרא, "המציאות" היא המציאות החילונית וההגות הפילוסופית שלה, בעוד שמציאות המקרא היא זו שנולדת מהניסיון להציג את ההגות המקראית.

בתוך כך, מגביל עצמו בובר אך ורק לטקסט המקראי (בנוסח המוכר לנו היום), את תפיסת המנהיגות של ישראל חייב הוא לעצור בסוף התנ"ך, שכן נגמר לו (לבובר) החומר לעבוד אתו.

אך שלא כמו בובר, אנו נבקש לטעון – אם לראות במקרא משום "מיתוס מוצא משותף", הרי שיש לראות בו ממאפייני הזהות ואולי אף מאפייני התנהגות של ישראל.

לכן, האם צריך (וראוי) להניח, כמו שעושה בובר, שהמציאות ותמונת המצב של המנהיגות של ישראל מסתיימת עם כישלונה של מנהיגות המלוכה ?

האם לא נוכל (ונרצה) לטעון כי עם כישלונה של המנהיגות המלוכנית והיציאה לגלות נולדה צורת מנהיגות חדשה לישראל– "הספר" ?  קשה לקבל את ההנחה שאופי המציאות של ישראל ואופי הקשר שלו עם אלוהיו "נעצר" בסוף התיאור המקראי.

אלא מאי, הנהגה המבוססת על טקסט קנוני ו"קדוש" לא מאפשרת התפתחות ודינאמיות בקשר בין ישראל לאלוהיו, שהרי הטקסט עצמו קבוע וסגור וכל שאפשר הוא לחלץ ממנו פרשנות. כך, על מנת לבסס את ההנהגה על פי "הספר" קמה לו לישראל הנהגה חדשה – ההנהגה הרבנית.

ההנהגה הרבנית של ישראל בגלות מתגלה באוטונומיה השיפוטית שיש לכל קהילה יהודית דתית, כמו גם במדיניות הבדלנות של היהודים עצמם.

למן המאה הראשונה לספירת הנוצרים ועד ראשית העת החדשה, ההנהגה הרבנית הדתית הייתה זו שקובעת ליהודי הפרטי נורמות ודרכי התנהגות והלכה, והיא שהייתה אמונה על הקשר והברית בין האל לישראל.

כישלונה של הנהגה זו הוא הכישלון הכאוב ביותר, שכן מחירו היה חייהם של שישה מיליון בני קהילה. שוב נזכיר, עצם העובדה שהאל "שתק" מלמדת כי זו המציאות הקוסמית שישראל הביא על עצמו, זו החוויה שנולדה כתוצאה מדרכם של ישראל וטיב הקשר בינם לבין האל, זה המעבר לצורת הנהגה חדשה.

לא בכדי הופנו האצבעות המאשימות כלפי ההנהגה הרבנית, השואה ופרעות הנאצים הובילו להבנה כי דרך הנהגה זו אינה 'מרצה את האל', ואינה אחראית מספיק כדי לשמור על שלומו של ישראל כעם. זה הוא המשכו של רצף הכישלונות, זה שתפיסת המנהיגות שבמקרא הכירה לנו.

כך, עם תום מלחמת העולם השנייה תפסה תנועת ההשכלה והיהדות החילונית את מושכות ההנהגה ויצאה בדרך חדשה לקיום הקשר והברית. דרך שאת טיבה ואופייה מכתיבה ההנהגה החדשה – ההנהגה הלאומית.

ההנהגה הלאומית, שנולדה בחסות תנועת ההשכלה והציונות, שמה במרכז הקשר בין ישראל לאלוהיו את עניין הלאומיות, על פני ההלכה והדת. השינוי וההכרה שמחשבה זו היא שמה שמאחד את ישראל כעם ומה שמגדיר את זהותו (ומאידך את הקשר עם האל) היא לא הדת והפרקטיקה הדתית אלא עצם התחושה של העם כי הוא לאום.

תפיסת לאומיות זו הולידה את מדינת ישראל המודרנית, ואפשרה את שיבתם של יהודי התפוצות לארצם גם מבלי שהעניין יחייב גאולה דתית משיחית.

ההנהגה הלאומית היא זו שמובילה את ישראל כעם ואת היהודי כפרט מזה כמעט מאה שנה, זו שמסומלת על ידי כנסת מדינת ישראל והמציאות המדינית של ישראל בארצו.

גם ראשי הקהילה הדתית, והזרמים הדתיים השונים מכירים בהנהגה הלאומית של ישראל, שהרי גם המפלגות הדתיות פועלות במסגרת המציאות והחוק החילוני. אדם דתי רואה ברבו מנהיג רוחני, אך חייו מוכתבים בעיקר בהתאם להוראת הממשלה (למעט כמובן קבוצות המיעוט הקיצוניות שמכחישות מכל את עצם קיומה של מדינת ישראל).

נזכיר כי ההנהגה של ישראל היא דרכו של האל לשמור על קשר ישיר עם בני האדם, וכי ההנהגה אמורה לשמור על הברית עם אל זה כדי לשמר את הקשר ולהבטיח מציאות קוסמית שופעת וחוויה טובה.

טרם נפנה למבט אקטואלי בדבר טיבה ואופייה של מנהיגות לאומית זה (כפי שמשתקפת במציאות חיינו),

ניקח רגע לסכם את הדברים עד כה: הצגנו את רצונו של האל ליצור קשר ישיר עם בני אדם המבוסס על שלטון חוק וברית, ראינו כיצד ההנהגה של האדם (ושל ישראל בפרט) אמונה על קשר זה ולמעשה מייצגת אותו. סקרנו את כל סוגי ההנהגה האנושית שהמקרא מציג לנו (מוסרית > אבות > משה > שופטים ונביאים > מלוכה > רבנות > לאומיות), והבחנו כי מה שעובר כחוט השני בין הסיפורים כולם הוא כישלון חוזר ונשנה לשמור על הקשר והברית בין האל לאדם.עמדנו גם על העובדה שטיב הקשר והקרבה בין האל לישראל, כמו גם מידת הריצוי של אל, משפיעות על המציאות הקוסמית ועל החוויה של ישראל כעם וכפרטים. זמנים בהם הקשר בשיא תפארתו ישראל יודע שפע ונחמה, ובתקופות בו הקשר רופף באות על ישראל פרעות – הא בהא תליה.

בחלקו האחרון של המאמר נבקש לבחון את המנהיגות הלאומית על רקע תפיסת המנהיגות הכושלת של ישראל, נשאל האם עלינו לצפות לכישלונה של מנהיגות זו ?

ההנהגה הקודמת (זו הרבנית) שלטה במשך יותר מאלף ותשע מאות שנים, אף כי קשה "לשפוט" את ההנהגה הלאומית שבנמצא משך כשבעים שנה. על מנת להקל ננסה לאתר רמזים מטרימים בדבר כישלון צפוי, נגדיר תחילה מה הם רמזים מטרימים אלה ואחר נשאל – האם לראות במציאות החברתית תרבותית שלנו כעם ישראל, משום מאפייני כישלונה של המנהיגות הלאומית, או האם עלינו להמתין ולהיווכח בה רק אם יבוא חרבן -  אם קיימים מאפייני הכישלון, מה הם - ומאידך מה היא צורת ההנהגה הבאה של ישראל ?

**

חלק ג – אופיה ועתידה של המנהיגות הלאומית

המנהיגות הלאומית של ישראל אמנם צעירה בשנים ונמצאת בתהליכי עיצוב, אך הדיו של המעבר מהנהגה רבנית להנהגה לאומית עדיין בוערים ומאירים את דרכנו. ואט אט אפשר גם להתחיל ולסמן את המגמה והדרך בה פוסעת הנהגה לאומית זו.

לאחר שעמדנו על כישלונן של כל ההנהגות הקודמות, צל הכישלון מרחף ומאיים גם על הנהגה זו. שכן אם מדובר באופי המציאות של ישראל וטיב הקשר עם אלוהיו, הרי שנצטרך סימן ברור וגדול מאוד כדי להגיד כי הנהגה זו היא הנהגה המוצלחת שתשבור את רצף הכישלונות.

אם נביט על נקודות השבירה של ההנהגות הקודמות, נקודות המעבר בין הנהגה להנהגה, נבחין כי מדובר בתהליך אלים וקשה - בין הנהגת האבות להנהגת משה סבל העם מאות שנות שעבוד, מותו של משה ומעבר ההנהגה לשופטים ולנביאים הסתמנה באבסורד הנורא וברגשות העצב שלנו כלפי משה שלא זכה לבוא אל הארץ המובטחת. כישלונו של שלטון המלוכה התאפיין בהרס, חרבן וגלות כלל העם מארצו, והמעבר מהנהגה רבנית להנהגה לאומית התאפשרה רק בגלל זוועות הנאצים.

אמנם מוקדם מדי לחפש את נקודת השבירה של ההנהגה הלאומית (בגלל גילה הצעיר), אך נוכל להניח על סמך תפיסת כישלון ההנהגה של ישראל כי כישלונה של הנהגה לאומית זו בא יבוא.

קל להיתפס לנקודות הקיצון, נקודת השבירה, ולנסות לדמיין מה ייקרה באחרית תקופת מנהיגות לאומית זו. אך אף אחד לא אוהב לשמוע נבואות חרבן, ויתרה על כך בימנו אף אדם (שפוי) לא ירצה להיות זה שמנבא חרבן.

לכן, לא נציג את "סופה העתידי" של ההנהגה הלאומית, אלא נחפש בתנאי המציאות שלנו את הרמזים המטרימים שיעידו על כך כי דרכה של ההנהגה קלוקלת וכי כישלונה אך צפוי.

במילים אחרות נתור אחר הרמזים שילמדו כי המציאות הקוסמית שלנו אינה בשיאה, זו תעיד כי האל הפנה עורפו כסימן לקשר רופף וברית שהופרה.

ראשית נעמוד על טיבם של הרמזים המטרימים - בכל אחת מתקופות ההנהגה נרמז במהלך סיפור על הסוף הקרב והשינוי שבחובו. נוכל לראות בהרג שביצע קין משום רמז לכישלונה של ההנהגה המוסרית ובדברי הנביאים המוכיחים את המלך את הרמז לסופה של תקופה זו.

גם ההיסטוריה היהודית בגולה מרובה ברמזים, כך למן האינקוויזיציה דרך פרעות ספרד וגילויי האנטישמיות המודרנית, העם היהודי בגולה קיבל רמזים לכך שדרכה של המנהיגות הרבנית כושלת, וכי קיצה יבוא.אופי הפרעות (מוות ועינויים) אף מרמז על האופן בו תבוא סופה של תקופה זו, ואכן כישלונה וסופה של ההנהגה הרבנית היה סוף מר בעל צחנת מוות נוראית.

שוב, לא נעז להקצין ולדמיין איך ייראה כישלונה הסופי של ההנהגה הלאומית שלנו, אך נרצה גם נרצה לתהות לגבי טיבה ולחפש את הרמזים, וכן, גם להעז ולחשוב שמנהיגות זו לא תתקיים לעד ואחת אחרת עוד תחליף אותה.

אחד הרמזים המטרימים הבולטים בדבר טיבה ואיכותה של המנהיגות הלאומית, הוא הפער העצום שנפתח בין ישראל הדתי-אמוני לישראל החילוני-לאומי. לא קשה להבחין בכישלונה זה של המנהיגות הלאומית, השלכותיו של פער זה ביחס לקשר בין ישראל לאלוהיו באים לידי ביטוי ברפיון תחושת הקשר היהודי של האדם החילוני – גלותו הרוחנית של הישראלי החילוני. וכן בשיח הקלוקל והכמעט בלתי אפשרי בין צדי המתרס.

רמז מטרים נוסף ביחס למציאות הקוסמית שמביאה ההנהגה הלאומית על עם ישראל, הוא המצב החברתי-תרבותי-כלכלי של אזרחי המדינה, זה שהוליד את מחאת העם הגדולה ביותר בהיסטוריה (הידועה לנו).

מחאה שבה חלק הארי של העם מפנה אצבע מאשימה כלפי ההנהגה ודורש כי יתבצע אי אילו שינויים וסדרים חדשים.מחאת קיץ  תשע"א עוד תדובר רבות, מעמדה כציון דרך בהיסטוריה הקצרה של ההנהגה הלאומית מדגיש את גוון הכישלון ומרמז על מגמתה של המנהיגות הלאומית לפסוע במסלול הכישלון כשאר ההנהגות שקדמו לה.

מעצם טבעה (הלאומי) של ההנהגה היא שמה דגש לא על ייחודו של הקשר הישיר אל-ישראל, אלא דווקא על מעמדו של ישראל ביחס לשאר הלאומים והמדינות. גישה זו אמנם מורידה את חומות הבדלנות הדתיתתרבותית אך באותה מידה מבטלת (ובצורה מסוימת- מתכחשת) לקשר האחרון בין האל לאדם, קשר שכרת הוא עם אב האומה – אברהם, ורק אתו.

בעוד שהקשר בין כלל האנושות לאיזשהו גורם אלוקי הולך ונעלם מכורח התגליות והידיעה הלוגית,  הקשר הישיר והייחודי של ישראל עם אלוקיו לא יכול להינתק ולמעשה ההנהגה הלאומית שאחראית עם עליו בעצמה כבר לא מצליחה לזהות אותו.

 היעלמותו של האל מזירת המציאות של ישראל באה לידי ביטוי הן בעובדה שהחוויה של עם ישראל "קשה ומכבידה", והן בתחושה ש"הלכנו לאיבוד". קולות המחאה החברתית כמו צימאונם הגובר של החילוניים למעט מהות יהודית רוחנית, מלמדים כי אלו חסרים תרבותיים שההנהגה הלאומית ממאנת לאפשר ולהעצים בנו.

כמו בתקופת השופטים עם ישראל מטלטל בין תחושת השפע לתחושת החוסר, אך בשונה מתקופת השופטים האל מסתיר פניו ולא שם דברו במחשבת ההנהגה ולא מעמיד "גיבורים" שיצילו את עמו.

כמו בתקופת המלוכה קיימת אוטונומיה מדינית של עם ישראל, אך בשונה ממנה לא קיים מוסד נבואי שיזהיר ויתריע – אין צועק או מטיף בשער כי אין לו מקום בתרבותנו.

האל נותן לעמו לבחור בדרכי ההנהגה שהם רוצים, אם טיב התנהגותם לא יאה בעניו הוא מעלים פניו. כך גם היום, האל נותן לישראל להיות כאחד הלאומים ומפקיר אותם לשאת בתוצאות ההתכתשות בזירה העולמית. עד אשר יבינו בעצמם  כי דרכה של ההנהגה הלאומית כושלת ומחטיאה את המטרה - או אז תקום ותעלה הנהגה חדשה.

לא נבקש לקרב את הקץ או חלילה לזרזו, כולנו תקווה שההנהגה הלאומית שלנו תלמד מטעויות העבר ותדע להביט נכוחה על עצמה ולמצוא את דרך הישר. אך אם מסתמן כי מגמת "כישלונה של המנהיגות הישראליתיהודית" חלה גם על ההנהגה שלנו, הרי שאולי כדאי להקדים תרופה למכה ולנסות לזהות את זו שתוכל להיות ההנהגה שתשמור על הקשר הישיר אל-ישראל גם בעתיד. זיהוי מוקדם זה יאפשר לנו להתנחם ואף להעצים שוב את הברית והקשר ולהיטיב עם מציאותנו העגומה.

כדי לנסות ולדמיין איך תראה ההנהגה החדשה של ישראל - זו שלימים אולי תתפוס את מקומה של ההנהגה הלאומית כמובילה ומעצבת את הקשר בין ישראל לאלוהיו – נצא מתוך נקודת ההנחה כי אם מדובר בתהליך ארוך של ניסוי וטעיה, הרי שאין סיכוי שהנהגה שכשלה בעבר תשנה שוב. לא נצפה שיקום מלך חדש על ישראל, כשם שאין אנו מחפשים אחר נביאים שינהיגו אותנו ויאירו לנו את הדרך.

כלומר ההנהגה החדשה, שתחליף את ההנהגה הלאומית, תהייה כזו שעוד לא הכרנו, או לכל הפחות עוד לא זיהינו את הפוטנציאל שלה להוות הנהגה ומימוש הקשר הישיר אל-ישראל.

כאן נחשוף כי לצד רמזים מטרימים המעידים על אופייה הקלוקל של ההנהגה, קיימים גם רמזים שמעידים על צורת ההנהגה הבאה – הבחירה בנח רומזת על הבחירה באברהם, עצתו של יתרו חמו של משה מרמזת על מנהיגות השופטים שתבוא אחריו. שמואל הנביא והשופט נושא על גבו (לבדו) את העם ורומז בכך למנהיגות המלוכה העתידית, וכן הלאה.

כך גם עתה, עלינו לתור אחר רמזים שילמדו אותנו כיצד תראה המנהיגות הבאה.

הרמז הבולט הראשון נולד מתוך חוסר הוודאות והבלבול שנוצר כתוצאה מהפער בין הדתי לחילוני- הקושי של יהודי להגדיר את זהותו ומקורותיו מעמיד עבורו את האפשרות להכיר כי "משהו בתוכו" עושה אותו יהודי ויוצר קשר מיוחד עם האל המקראי, גם אם אינו יכול או רוצה להסביר את טיבו.

רמז נוסף מתגלה בקרב ישראלים חילוניים שנוסעים לחו"ל ולפתע מזהים ומזדהים עם המקורות היהודיים שלהם, תהליך המתרחש בנפשו ומחשבתו של האדם הפרטי.

גם ריבוי הזרמים היהודיים המבקשים להוציא את הגדרת הזהות היהודית מידי הרבנות האורתודוקסית רומז על טיבו של הגדרת הזהות ומאידך הגדרת הקשר הישיר בין ישראל לאלוהיו.

דומה כי אלוהי ישראל כבר לא מעוניין בקשר ישיר אל עם שלם ומאוחד, התמונה המצטיירת היא שהאל אט משתכנע כי הוא מוכן להסתפק גם בתחושה אישית ופרטית של כל אחד מאתנו כי קיים איזשהו קשר שמחבר בינו לבין אלוהי אבותיו.

אם כן ההנהגה הבאה שיכולה (או יותר נכון עלולה) להחליף את ההנהגה הלאומית היא – הנהגה עצמית.

הנהגה עצמית מסתמנת ביכולת של כל אחד מאתנו, המכיר בישראליותו ובשיוכו למיתוס המוצא המשפחתי, לזהות בעצמו איזשהו  גרעין או גחלת של אמונה שיש בו משהו שעושה אותו "יהודי", משהו שיוצר סוג של קשר ישיר בינו לבין אלוהי ישראל המקראי.

שוב אין זו ההגדרה התאולוגית של ההנהגה הרבנית מה רוצה אל זה, ואין זו ההגדרה הלאומית מה מאחד אותנו כעם, אלא הגדרה אישית ופרטית המושתתת בעיקר על תחושותיו ולבו של כל אחד מאתנו המגדיר בפני עצמו מה הוא טיב הקשר שלו עם אלוהי אבותיו.

הנהגה עצמית זו שמגדירה עבור כל פרט מה הוא הקשר הישיר אל-אדם, שונה בעליל מההנהגה הקדומה (והכושלת) המבוססת על הדעת ועל מוסריות אנושית. האל כבר לא דורש פולחן דתי, ולא שופט את מידת הערכיות המוסרית של האדם (שתי מתודות אלו כבר הראו את כישלונן), במקום זה עומד המצפון והתחושה האישית של האדם ביחס לעצמו.

במילים אחרות – חשבון נפש שאנו עושים עם עצמנו הוא הקשר הישיר עם האל כפי שמבטאת ההנהגה העצמית. ותחושת הבטן הלא מוגדרת המשייכת ומתקפת את יהדותנו ממשיכה ומקיימת את הקשר הייחודי  אל-ישראל.

***

לאחר שסקרנו את כישלונותיה החוזרים ונשנים של ההנהגה האנושית (והיהודית בפרט) לבסס ולשמור על הקשר עם האל,נפנה מבטנו אל עבר הפילוסופיה הפרקטית ונציג את השאלות:

האם לראות בכישלון המנהיגות ובתהליך הניסוי והטעיה משום כישלונו של האל להעמיד את הקשר היחיד שנותר לו עם האנושות -  

באם כך, האם זו דרכו של האל או של ישראל שמכשילה את הברית ?

וכיצד זה שהאל לא מצליח לעלות על הנוסחה ולהצליח אחת ולתמיד?

אכן שאלות, ובהחלט מתבקשות. נזכיר כי אנו משתדלים להדיר רגלנו ממחוזות הפילוסופיה הכבדה, ובתוך נעמיד טענה שטחית אך מספקת שתיתן מענה הולם לקושיות אלו.

ראשית נעלה את האפשרות שעצם ההגדרה – קשר ישיר בין האל לאדם המבוסס על חוק וברית – היא הגדרה בעייתית. שכן מה שעומד בעכרה של כל מנהיגות היא חוסר היכולת לדעת מה הוא בדיוק החוק ומה היא הברית, מה בדיוק מצפה מאתנו האל.

את אפשרות זו (אי הידיעה מה רוצה האל) פותרת צורת ההנהגה האחרונה, ההנהגה העצמית, שכן הנהגה זו לא מחפשת אחר הגדרת החוק וסעיפיי הברית, אלא מאפשרת ברית המבוססת על שיפוטו של המצפון האנושי והתחושות האישיות של האדם. כלומר, אם אתה מרגיש טוב עם עצמך, ומצליח לזהות את הקשר עם אלוהי אבותיך , מבחנת האל אתה בסדר גמור – אתה מקיים את הברית.

כבר אין עניין של שיפוט מוסרי (כדוגמת החוק המקראי לא לנאוף), ואין עניין של שיפוט דתי (כדוגמת אי קיום מצוות עשה) – במקומם עומד איתן השיפוט שבחובו של חשבון הנפש שאדם עושה עם עצמו.

אך אפשרות זו לא עונה על שאר השאלות, שהרי אין היא עונה מדוע לא מצליח (הצליח) האל לעלות על הנוסחה המוצלחת.

לכן נפנה אל אפשרות נוספת, שלטון הרע שבעולם (זה שהסית את אדם הראשון) זה שאפילו האל מכיר כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", הוא שגורם לכך שפעם אחר פעם תופר הברית בין ישראל לאלוהיו. אפשרות זו אמנם מסבירה מדוע האל לא מצליח להעמיד קשר בר קיימא, שכן כוח שלטונו של הרע על העולם ועל המציאות לא נופל מכוחו של האל להיטיב עם ברואיו.

אך עם זו היא אינה עונה מדוע גם האדם וגם האל לא מצליחים לשמור על הקשר בינם, שהרי בתקופת המנהיגות הרבנית דומה שהעם דווקא כן ביקש להיות קרוב לאלוהיו, ובכל זאת כשל.

האפשרות האחרונה שיכולה להסביר ולענות על שאלות אלה נשענת על המנהיגות האחרונה שהצגנו קודם (המנהיגות העצמית), כמוה מבקשת היא למצוא בתוך נבכי נפש האדם ומעמקיו את הגרעין שמצד אחד מאפשר קשר ישיר עם האל אך מצד שני מבטל אותו כל פעם מחדש -  

טבע האדם ואופיו כיצור תבוני בעל דעת וזהות עצמית, הם שישובים בבסיס המחשבה האנושית, כמו גם בבסיס התחושות, הרגשות ומאווי הלב.

זהותנו האינדיווידואלית ומקומנו כאנשים פרטיים בעלי תפיסת עולם פרטית היא שמפרה פעם אחר פעם את הברית עם האל, ולמעשה היא שמלכתחילה גם לא מאפשרת אותו.

האדם תמיד רצה להרגיש שהוא אחראי לגורלו, שהוא יכול לבד, לכן אכל מעץ הדעת (היה צריך לבדוק בעצמו האם יש אמת בדברי הנחש או בדברי האל), לכן הקים את מגדל בבל, לכן חטא והיכה בסלע במקום לדבר אליו ולכן גאה ליבו להגיד "אני ועוצם ידי".

הכרה במלכותו של האל ובקשר הישיר אליו תגרור אחריה בהכרח הכרה בביטול העצמי ומאידך גם רצון להיעלם ולהתמזג עם המרכז האלוהי שנמצא באדם כמו בשאר התופעות. זה טבע האדם והתנהלותו (הלא בהכרח מודעת) שלא מרשה לו להגיע למצב של ביטול עצמי אל מול הקשר הישיר עם האל.

הכישלון הוא אינו כישלון של האל, אלא ניסיון חוזר ונשנה לאפשר לו לאדם למצוא את הדרך להתגבר על תחושות אלה ולמצוא את הדרך להכיר בקשר הישיר עם האל מבלי לוותר על זהותו האישית.

זו לא דרכו של האל ולא דרכו של ישראל שמחטיאות את המטרה ומאבדות את הקשר אל-ישראל, אלא טבע האדם עצמו והעובדה שבכלל יש "אני".

האל לא כושל במציאת הנוסחה המתאימה, אלא מתמודד כמונו עם חופש הבחירה של האדם להתנהג בעולמו כרצונו. וכמונו (או יותר נכון- יחד עמנו) היה צריך הוא לעבור סך ניסיונות ומרב אפשרויות של הנהגה אנושית שתאפשר כינון חברה, קיום אלוקות ואף פרט ואישיות.

ההנהגה העצמית מאפשרת את כל ההיבטים האלה ונותנת מענה לכל הצרכים והאילוצים שהעלנו לעיל, שכן היא מבססת את הקשר הישיר אל-ישראל על הגדרה פרטית ותחושה אישית של האדם מול אלוהיו. כך יכולים להתקיים גם אישיותו העצמית של האדם וגם הברית שרוצה האל לכרות עם בני עמו המכירים בקשר שיצר עם אבותיהם.

****

המנהיגות המקראית, על אופניה וכישלונותיה מלווה את ישראל למן הבחירה באברהם ועד הבחירה בראש הממשלה הראשון. תפקידה לשמור על טיב הקשר אל-ישראל ובתוך כך, בהתאם לברית, להטיב עם המציאות הקוסמית של עם ישראל.

ההנהגות השונות של העם לאורך ההיסטוריה התאפיינו בעיקר בכישלונן, אלה מובילים למסקנה כי דווקא הנהגה שלא מתבססת על זהות קולקטיבית של עם, היא שתצליח לשמור על הקשר בין האל לבני עמו.

האל לא מבקש שעם ישראל יזרח בתפארתו ובגדולתו, אלא שלבני הקהילה הפרטיים של ישראל תהייה חווית חיים נעימה וקלה. כאן כבר זוהרת ועולה ההכרה כי דווקא הנהגה עצמית, ותפיסת זהות פרטית, הן שיצליחו לשמור ולהעמיד את הקשר ישיר של כל אחד מפרטי העם עם אלוהיו.

המנהיגות המקראית, על אופניה וכישלונותיה הנמשכים אל תוך ההיסטוריה הריאלית ועד ימנו, תוביל אל הניסיון האחרון להקים מנהיגות אנושית שתשמור על קשר ישיר עם האל המקראי – מנהיגות עצמית.

(הערת המחבר: הדברים האמורים לעיל מוצגים כחלק מכתיבה לקהל הרחב ומופנית לכל בר דעת ולכל בן תרבות. מטבע הדברים כתיבה זו מתנסחת אחרת, ממצה, ומציגה רק את קווי המסגרת הכלליים של המחשבה ההגותית בנושא. 

כפי שציינתי בתחילה, לא היה בכוונתנו להציג את הדברים על גוונם האקדמי וניסוחם המדעי, הדבר ראוי שייעשה במסגרת ובזמן המתאימים.)