פרשת כי תצא: חמלה ושוויון בני אדם 

פרשת כי תצא: חמלה ושוויון בני אדם / מוטי לקסמן, תשע"א

אומר איש: "אנו מברכין שלא עשני אשה. שהאשה סימן קללה. אלא שאי-אפשר לעולם בלא הם. [...] והבנות אין בהם ברכה. לפי שאין אדם רוצה שתהיה נקביו בבניו." [1]

וקהלת אף מחריף: "ומוצא אני מר ממות את האשה [...] טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה". [2]

לכתובים אלה קיים חיזוק במעשה הבריאה: "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם" [3]; "אל האשה אמר [...] ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך". [4]

ובכל זאת הממשל אופטימי יותר: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'". [5]

וגם לכתוב זה יש שורש איתן במעשה הבריאה: "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם". [6]

שתי תפיסות, שתי השקפות עולם לגבי מעמד האישה: האישה משנית וכפופה לאיש מול האיש והאישה שווים.

האישה אינה רק כפופה לאיש, אלא היא מתוארת באפיונים לא מחמיאים.

למה נדרשנו לפתיח זה?

פרשת השבוע, פרשת "כי תצא" מזמנת לנו אפשרות לסקור מספר תכנים ל"חושך" התיאורים הלא מחמיאים של האישה; וגם לראות את חלות השניות בתפיסה הכפולה של יחסי איש ואישה.

פרשת "כי תצא" מאופיינת בריבוי מצוות. יש האומרים שזו הפרשה העשירה בנושאים  ובמצוות (רמב"ם מונה 72, ספר החינוך מונה 74) הנושאים דנים בהיבטים רבים ומגוונים שבתחום חיי החברה.

נתמקד במספר מצוות וכללים המתייחסים לאישה.

הפרשה נפתחת במצב של מלחמה: כי תצא למלחמה על איביך [...] וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה". [7]

ניצחון על האויב ושביית אישה יפה אינו מצדיק התנהגות קפריזית, הקשר עם האישה השבויה כפוף לכללים ברורים: א. יש לאפשר לה להתאבל על משפחתה שאבדה במלחמה. [8]

ב. והיה וחינה סר מלב האיש גם במקרה זה אסור לו להתעמר בה. האיש חייב לשחרר אותה ולא ולפגוע בה או להזיק לה. [9]

כלומר, מתוארת כאן התחשבות רבה ברגשות השבויה, וגם כאשר סר חינה אין לעולל לה רע.

אמנם אפשר לטעון שהיוזמה היא כל הזמן בידי האיש, זה נכון. אבל בכל-אופן, שבויה, אישה לא מעם ישראל, היא בעלת זכויות מסוימות כאדם וכאזרח.

אל נשכח, הכתוב הופיע אלפי שנים לפני מגילת זכויות האדם!

זכויות ירושה

איש נשוי לשתי נשים, ומשום-מה, יחסו הרגשי אליהן אינו זהה: "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשניאה". [10]

נתמקד בסיומת "והיה הבן הבכור לשניאה", הבכור, בתקופה ההיא הוא בעל זכויות מיוחדות. האם בשל כך שהוא בנה של האישה השנואה זכויותיו ניטלות ממנו?

לא ולא: "והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר. כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה". [11]

וכך, לאיש השליט יש מגבלות חוקיות מה מותר ומה אסור, גם לאישה השנואה יש מעט נחת.

החשוב לדיוננו, האיש חייב לנהוג על-פי כללים אף אם יחסו משתנה.

קורה ולאחר הנישואין מתעוררים באיש רגשות דחייה ושנאה כלפי אשתו. אחת הדרכים "להשתחרר" ממנה היא להאשימה בהעדר בתולים (איני בטוח שגם היום זה שם רע כל-כך...): "כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה: ושם לה עלילת דברים והוצא עליה שם רע ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים". [12]

והיה והורי האישה מוכיחים שאכן בתולה הייתה בעת נישואיה, [13] כלומר דברי האיש הם עלילת שווא!

במקרה זה מוענש האיש המעליל "ולקחו זקני העיר ההוא את האיש ויסרו אתו. וענשו אתו". [14]

אכן ראוי האיש לעונש!

האישה מוגנת, האיש אינו יכול לעשות בה כל העולה על רוחו.

עם-זאת, מהו העונש?

"וענשו אתו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו". [15]

העונש משנה את התמונה.

האיש המעליל משלם פיצויים, התשלום הוא להורי האישה.

עונש נוסף, האיש מנוע מלגרשה ממנו כל חייו.

כלומר, מוקד העניין הוא האיש ולא האישה, לא עמדתה ולא רגשותיה. האישה אינה זוכה בפיצוי כלשהי. להיפך, ייתכן מאוד ולפי כלל זה היא הופכת בעצם לאסירת-עולם של האיש!

מה עוד שאם אכן מסתבר שלהאשמת האישה יש בסיס, אחת דינה להיסקל. [16]

בתקנה זו, אפוא, בולטת מרכזיות האיש מול חולשת האישה, אבל זכויות האישה המגיעות לה על-פי כללי החברה אינם ניטלים ממנה.

שילוח ציפור

במקום אחר בפרשה מתואר דין שלכאורה אין לו קשר לדיון שלנו.

מופיע הסיפור על שילוח הציפור: "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים: שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים". [17]

מה משמעות תקנה זו?

רשב"ם מציע : "דומה לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד". [18]  הרמב"ן מעלה נימוק נוסף: "לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא". [19]

בהמשך הסברו מצטט הרמב"ן את הרמב"ם, וכך הוא אומר: "וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן [...], כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם [...] בעבור שלא נתאכזר." [20].

מוקד ההסברים לשילוח הציפור-האם הוא חמלה! [21]

מוקד זה יכול להחזיר אותנו לדיון על איש ואישה.

הכתוב אינו משקף שוויון מלא בין איש לאישה, כמו שאפשר להבין מבריאת האדם בבראשית א. עם-זאת, אין הכתוב מתאר שלטון מוחלט של האיש באישה, כמו שמצוי בבראשית ב, ג.

וודאי לא כפי שמופיע במדרש: "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה". [22]

שוויון בין איש לאישה, בתקופת המקרא עדיין אין, [23] אבל זכויות לאישה יש ויש.

הבסיס המשותף לכל התקנות שדנו בהן הוא החמלה.

זכויות האישה, בתקופת המקרא מקורן בחמלה.

חמלה שיש בה אמפתיה, התכוונות שמונחית על-ידי הבנה לצרכים של האחר. [24]

חמלה במובן זה היא בסיס מניע ליתר שוויון בין איש ואישה וגם בין כל בני אנוש.

זה אחד הנתיבים החשובים שהצועד בו פועל בעולם ברצון כן לתרום לקטנים, לצעירים, לבוגרים וגם לקשישים מכל מין וצבע.

כי כולנו בני ובנות אדם וחווה...

הבהרות ומראה מקום

[1] צרור המור, בראשית פרק ז.

[2] קהלת ז, כו.

[3] בראשית ב, כב.

[4] בראשית ג, טז.

[5] משלי יח, כב.

[6] בראשית א, כז.

[7] דברים כא, י?יא.

[8] "והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה" (דברים כא, יב?יג).

[9] "והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה" (דברים כא, יד).

[10] דברים כא, טו.

[11] דברים כא, טז?יז.

[12] דברים כב, יג?יד.

[13] אכן, באותם ימים אפשר היה להוכיח, גם לאחר זמן, את בתוליה של האישה ביום נישואיה: "ולקח אבי הנער ואמה והוציאו את בתולי הנער אל זקני העיר השערה. ואמר אבי הנער אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וישנאה. והנה הוא שם עלילת דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים ואלה בתולי בתי ופרשו השמלה לפני זקני העיר" (דברים כב, טו?יז).

[14] דברים כב, יח?יט.

[15] דברים כב, יט.

[16] "ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנער. והוציאו את הנער אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה ובערת הרע מקרבך" (דברים כב, כ?כא).

[17] דברים כב, ו?ז.

[18] רשב"ם, דברים כב, ו. כך גם ראב"ע.

[19] רמב"ן, דברים כב, ו.

[20] שם, שם.

[21] אמנם במילונים יש כמעט זהות בין רחמים לחמלה, אבל נראה לנו שראוי להבחין, למשל: "חמלה היא רגש המבטא תחושת השתתפות בסבל, המלווה לרוב ברצון להקל או להפחית מן הסבל של האחר ולהפגין נדיבות מיוחדת כלפי הסובל. חמלה נובעת מתוך אמפתיה ומאופיינת בדרך כלל במעשים בהם האדם החש רגשי חמלה מנסה לסייע לאלה אשר כלפיהם הוא חש רגש זה" (אתר ויקיפדיה).

[22] ילקוט שמעוני, שופטים רמז מב, אגב, בסיפור המקראי יש לא מעט סיפורים בהם האישה היא כשרה ומעמדה איתן למרות שאינה עושה כרצון בעלה למשל שרה, רבקה, תמר ועוד.

[23], וגם שנים רבות לאחר המקרא ואפילו כיום אין שוויון מלא בין איש לאישה.

[24] האם למובן זה כיוונה דפני ריף בעצרת במוצאי שבת (03/09/2011) בהצהירה: "החלפנו את המילה רחמים במילה חמלה"?