מתוסכל וממורמר, מאי קבלתו למשפחת המערב. מאוכזב מדו"ח פלמר של נציגות האו"ם שלא הצדיק את טענותיו השחצניות, מוציא את הכעס והזעם על ישראל.
לא להיבהל, לא להיכנע ללחצים ולא להתכופף.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
ארדואן לא משלים עם דו"ח האו"ם – שהודיע כי הסגר על עזה הוא חוקי, על פי המשפט הבינלאומי, ובא להגן על האינטרסים הביטחוניים והחיוניים של מדינת ישראל, תוך הדגשה שיש לישראל בסיס משפטי להגנה עצמית.
באותה הזדמנות חגיגית – כדאי גם לכל הפרשנים, המומחים לרגע והפוליטיקאים, שטענו כל העת שהסגר על עזה, לא חוקי, לא הומני, לא כדאי, לא רצוי וכו', לעשות חושבים פעם נוספת או להצטרף למחאה של ארדואן.
השוללים ומתנגדים "להתנצלות" הישראלית לתורכיה, טוענים, במידה רבה של צדק והבנת ממשלת טורקיה הנוכחית, כי צעד מעין זה – לא יספק את תאוותם.
פירוש הדבר – אחרי ההתנצלות, יבואו דרישות נוספות, תוך נפנוף עם קלף "ההתנצלות", כהוכחה לטעות ובקשת סליחה.
אם ההתנצלות היתה סוגרת ומחסלת את הפרשה, בליווי פיצוי הולם לנפגעים, ניתן היה ללכת על כיוון זה. אבל המציאות כנראה אחרת ולכן צריך לנקוט בקו יותר נוקשה, יותר קשוח ולשחק את "שמשון הגיבור" ולא את היהודי המסכן הנכנע והמתכופף כנגד זעם הפריץ.
במצבים מעין אלה לפעמים צריכים עמים ומדינות קטנות להפגין כוח ויהירות ולנפח שרירים מול בריון פוליטי, אנטי ישראלי, פונדמנטליסט תומך חמאס וחזבאללה.
הטענה שניתוק היחסים והאווירה העכורה שנוצרה, יזיקו לישראל וישפיעו לרעה, היא נכונה. אך יש ומצבים מחייבים, להתייצב איתן, הגם שאתה יודע שתספוג מכות, כדי לשמור על מעמדך וכבודך, גם אם תצא עם פנס כחול בעין.
חולשתו של אובמה, במדיניות החוץ שלו, שהחלה מיד עם כניסתו לתפקיד, במיוחד בכל הנוגע לעולם הערבי האסלאמי הקיצוני, שבא לידי ביטוי בולט ביחסו לאיראן, נותנת את אותותיה באיזור.
ברגע שאחמדינז'אד צפצף על איומי הסרק של אובמה והבין שהוא רק מדבר ולא יכול להזיז או לאיים ברצינות, החלה ההידרדרות הדיפלומטית באיזור, וטורקיה ניצלה זאת, כדי לנסות ולתפוס פיקוד.
נפילתו של מובארק – שהיה המנהיג הבולט במזרח התיכון, המהומות בסוריה כאשר חביבו של ארדואן אכזב אותו, נפילתו של קדאפי, המהפך בתוניסיה, יצרו עבור ארדואן הזדמנות "לתפוס פיקוד".
חלומו של ארדואן – שמנסה להפוך את טורקיה ממדינה חילונית, למדינה מוסלמית פונדמנטליסטית קיצונית, עלולה להצליח אם הצבא הטורקי לא יתעורר במהירות.
טורקיה נחשפה מאז מהפכת "הטורקים הצעירים" לכיוון מדינה חילונית, תוך הפרדת הדת מהשלטון.
בתקופת אטאטורק - ובכל תקופת שלטונו וגם אלה שבאו אחריו, ניסו לשמר את השלטון הטורקי כשלטון חילוני עם נטייה ברורה למערב, תוך אימוץ של החוק הפלילי האיטלקי (1926) והחוק האזרחי השוויצרי, ליד שרידים של חוק המג'לה העותומני, שהיה אנכרוניסטי ולא סיפק מענה לצרכי השעה והמדינה המתפתחת.
המנהיג הגדול אטאטורק – הפך את טורקיה למדינה מודרנית חזקה בעלת השפעה במזרח התיכון. עם מותו ב-1938 נקבעו למעשה גבולות טורקיה, עד ימינו.
בזמן מלחמת עולם השניה – ניסו גרמניה וארצות הציר, לצרף את טורקיה, אך זו סירבה, נשארה ניטרלית, ובתחילת שנת 1945 הצטרפה אל בעלות הברית דווקא.
חלומו הנסתר ואולי הרטוב של ארדואן – להיות "סולימאן המפואר" השני, שהגדיל והנהיג את האימפריה העותומנית בתחילת המאה ה-16 - לא נראה שתצא לפועל.
הוא לא מתאים, הוא לא מספיק גדול וחזק והעת החדשה משחקת נגדו.
על ישראל בשלב זה – לבלוע את הצפרדע של ארדואן, על איומיו וכעסיו ולחכות עד יעבור זעם או שיקרה נס והציבור הטורקי, שלא מזדהה רובו עם הפוליטיקה של ארדואן, יעשה מעשה או הצבא שוב יאמר את דברו.
ואז שוב נוכל לנסוע לקלאבים של טורקיה.
ובינתיים גישתו של נתניהו – השומר על הכבוד הלאומי, בדגש גם על כבודו של צה"ל וחיילי שייטת 13, היא המובילה ונקווה שגם תצליח לטווח ארוך.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.