הכבוד האבוד של ארדואן 

דו"ח פאלמר אשר התפרסם  בימים  האחרונים, איננו מיטיב כל כך עם התורכים וזה היה החשש הגדול של ארדואן מלכתחילה. למעשה הדו"ח המלא על מאה עמודיו לא הגיע עדיין לידיעת הציבור הרחב, אך המסקנות בראשי פרקים התפרסמו ב"ניו יורק טיימס" וכל בר דעת הקורא אותם מבין, כי התורכים לא יצאו נקיים ובראשם ארדואן נושא מלחמת הג'יהד נגד מדינת ישראל.

כבודו נרמס, העץ הגבוה עליו טיפס גבוה מדי על מנת לרדת ממנו באלגנטיות והיום אין לו אפילו סולם עץ רעוע כדי להגיע לקרע ולשפיות. ישראל ניסתה כמה שניתן לשמור על כבוד התורכים והעומד בראשה. היא הסכימה לדחיה חוזרת ונשנית של פירסום הדו"ח וזאת על מנת להגיע לפשרה מכובדת ולסיים את הפרשה. ארדואן דרש הכל. התנצלות פומבית ופצויים. ישראל לא התנגדה להבעת צער על אובדן חיי אדם ולא התנגדה כי תוקם קרן פיצויים על חשבונה,לשיקול דעתה של ממשלת אנקרה על מנת לפצות את החללים והפצועים במשט האומלל. העם היהודי רגיש לאובדן חיי אדם גם באם אלו נקטפו שלא באשמתו. עצם המעורבות של כוחותינו בהשתלטות על "מרמרה" שהביאה לקורבנות היתה סיבה טובה להבעת צער בענין כאוב זה. גם באם לא אשמים אנחנו.

לארדואן בעיות קשות הן בפנים והן מבחוץ. ענין טבח הארמנים איננו מרפה וחוזר שוב ושוב במדיה.זה איננו מוסיף ליוקרת התורכים. המלחמה המתמשכת נגד העדה הכורדית גם איננה מוסיפה לו נקודות זכות רבות. המצב הכלכלי בתורכיה איננו מין המשובחים. אירופה איננה מוכנה לחבק את ארדואן ולצרפו לאיחוד. על שולחנו של ארדואן הונח ספר של אלף עמודים ובו דרישות מפורשות כלפי תורכיה על מנת שתמלא ואז מועמדותה של תורכיה  להצטרפות לאיחוד, תשקל. בין השאר נושא זכויות האדם ודמוקרטיה מהוה פרק נכבד בדרישות. הסיכוי שתורכיה תמלא אחר הדרישות שואף לאפס. והענין האחרון הוא הנושא הסורי. ארדואן כאחד הסולטנים באימפריה העותומנית, חשב כי פנייתו לסוריה להפסיק את טבח העם הסורי תתקבל מייד.

הוא טעה ובגדול וכבודו נפגע ומכאן האיומים מצידו כלפי סוריה ועל המתרחש בגבול המשותף. ולכן כל ההתנהלות הפוליטית בתורכיה במדיניות חוץ, מבוססת בסופו של דבר על אגו, יוקרה אישית וכבוד של ראש ממשלתה.

ונחזור בקצרה לענין "מרמרה".

מדינת ישראל טענה ותמשיך לטעון כי המצור הימי על עזה הוא חוקי ולגיטימי. כך קבעה גם ועדת פאלמר. מר ארדואן לא מסכים להחלטה זו למרות שהחלטה זו מבוססת באופן ברור על חוק בינלאומי.

הועדה קבעה בצורה ברורה וחד משמעית כי לאירגון IHH בסבירות מהגבוהות ביותר היו מטרות אלימות.

הועדה קבעה גם בצורה ברורה כי ממשלת תורכיה יכלה לעשות יותר כדי למנוע אלימות.

הועדה קבעה כי כוחות צהל נאלצו להגן על עצמם נוכח האלימות הפיזית הקשה שהפעילו נגדם "התיירים" על סיפון האוניה, שוחרי השלום ודוגלי אי האלימות, דוגמת גב זואבי חברה בכנסת ישראל.

הועדה קבעה עוד שני דברים המתיחסים ישירות למדינת ישראל.

1. הפעלת הכוח הישראלית היתה מוגזמת ובלתי סבירה.

2 . הועדה ממליצה כי מדינת ישראל תביע חרטה ותשלם פיצויים לנפגעים.

לגבי 2 למדינת ישראל לא היתה בעיה  בכלל כמעט מלכתחילה. ההבדל הסמנטי בין הבעת צער וחרטה הוא זניח. שמירת כבודה של תורכיה והרצון להמשיך ביחסים החשובים לשני הצדדים יכל לגבור על כל מחלוקת בענין זה, כולל הפיצויים. אך יש גבול כמה ניתן להתכופף בענין זה. ארדואן רצה הכל, כולל אופציה עתידית לתבוע את כולם, החל מראש ממשלתנו וכלה באחרון החיילים. וכעת לא יצא אף לא עם חצי תאוותו ביד.

ולגבי הפעלת כוח בלתי סביר ומוגזם בהם מואשמת מדינת ישראל. לכאורה נשמע משכנע מאד. הפעלנו יותר מדי כוח והיינו צריכים לרחם על התוקפים אשר היו מצויידים רק במוטות ברזל, סכינים, חומרי תבערה ומספר קטן של אקדחים. איך העזנו להפעיל את  כל כוחנו על מנת לסיים במהירות וביעילות את תקיפת החיילים ולמנוע קורבנות נפש משלנו. באמת חוצפה ישראלית. אדם אשר נמצא בסכנת חיים ממשית יעשה הכל על מנת להציל חייו ובודאי שיעשה זאת חייל מאומן. לכן השפיטה כי הופעל כוח מוגזם איננה ברורה כי לא נקבעו קריטריונים מהו באמת כוח מוגזם ומה זה כוח מתון. אין ספק כי חיילי צהל היו בסכנת חיים ברורה ומיידית ולכן הקם להורגך, השכם והרגהו ואל תהפוך חלילה לקדוש בבית הקברות.