שינוי שיטת הבחירות: עובדות
נמרוד נוי
7/9/2011
חוסר יציבות הממשל בישראל ופגיעה בטיב פעולתו וביכולת המשילות שלו הוא הדבר הראשון שמרבים לעסוק בו במדינה כשמדברים על חולשתה של המערכת הפוליטית. זה מקבל ביטוי בכך שהשיח הציבורי שלנו בנדון ממוקד ברעיון שינוי שיטת הבחירות והממשל בארץ. אף שאנו מרבים לדבר על כך עד היום לא הצלחנו, במשך 63 שנה, לשנות את השיטה הקיימת. כנראה שגלומים כאן סיבות וחסמים כבדי משקל שאי אפשר להתעלם מהם. דבר זה כשלעצמו מחייב אותנו להשקיע מאמצים גדולים בחיפוש אחר דרך חדשה לעשות את הדברים.
בספר צנום שכתבתי והוצאתי לאור לאחרונה על המערכת הפוליטית בשם "לקראת פרדיגמה חדשה", וניתן לקוראו באתר nimrodnoy.wordpress.com, אני עוסק בפיענוח צופן חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל. הממצאים שנאספו והתובנות שנרכשו מצביעים כולם, כי היסודות המזינים את התופעה הקשה הזו שאנו מכנים בשם חולשת המערכת הפוליטית, נושאים אופי תרבותי-חברתי-התנהלותי יותר מאשר הסדרי-מוסדי-חוקתי (קרי, שינוי השיטה). לפיכך אני סבור, שהמהלך לשינוי השיטה במדינה בעת הזאת איננו התשובה הנכונה. המשילות עוברת דרך המפלגות והמערכת הפוליטית. ללא מערכת פוליטית ראויה לשמה גם משילות טובה לא תהיה לנו. יציבות השלטון וטיב פעולתו יושגו רק דרך מערכת פוליטית איכותית ולא בניסיונות לעקפה, דוגמת היוזמות לשינוי שיטת הבחירות.
את הנושא של שינוי השיטה דוחפים שלוש יוזמות עיקריות: 1) המרכז לעצמת האזרח; 2) העמותה 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה' המייצגת את המכון הישראלי לדמוקרטיה; 3) ועתה, נעשים מאמצים להקים עמותה שתעמוד מאחורי הפעלתנות בנדון של פרופסור אוריאל רייכמן, נשיא ומיסד המרכז הבן תחומי בהרצליה. היוזמות כולן מתאפיינות בכך שמאחוריהן ניצבת קואליציה של פוליטיקאים בכירים, אנשי אקדמיה מתחומי המשפט ומדעי המדינה, ואנשי ההון הכבד ומנהליהם הבכירים. בקיצור, 'שמנה וסלתה' של החברה הישראלית. כולן ניזונות מתרומות של עשירי הארץ והתפוצה היהודית.
הניסיון, אם כן, לשינוי השיטה הוא פרי יוזמתה של הקבוצה השלטת במדינה, המורכבת מן הפוליטיקאים, התקשורת והאליטות תומכות הממסד. קבוצה זו איננה מוכנה לקבל על עצמה את האחריות למצב הקשה שנוצר בגין מעשיה ומחדליה, והיא מחפשת דרך, מחד להבטיח את יציבות השלטון שאכן זה דבר חשוב, ומאידך להשאיר בידיה את ההשפעה, הכוח והתגמולים בהם זכו חבריה. זהו כל מהותו של המהלך, שהוא בעיקרו, כאמור, עוקף פוליטיקה ומתעלם מחולשותיה של זו. הוא בחזקת תרופה לסימפטום ולא למחלה עצמה. ושבינו לבין 'פיתוח עוצמה של חיים דמוקרטיים' אין ולא כלום.
אנו תוהים איפוא, מדוע אנחנו כאנשים בוגרים צריכים להשית על עצמנו חוק חדש שיאלצנו להסתדר על פי שתי מפלגות גדולות. מה מונע מאתנו כבר מחר בבוקר לקום ולהתחיל בתהליך שיסדר אותנו עם הזמן בשתי משבצות גדולות. אנו מזהים כאן בהחלט מידה רבה של אינפנטיליזציה שמאפיינת כיום את המערכת הפוליטית שלנו, וחוסר מובהק הזועק לשמיים בחזון פוליטי חדש ובמנהיגות פוליטית מכוננת וראויה לשמה.
יותר מכך, עוד בטרם התקיים דיון ציבורי ראוי לשמו – רחב, פתוח ורב משתתפים - בנושא חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל, כאילו כבר מוסכם על כולם שהדרך להתמודד עם תופעה זו כרוכה בשינוי השיטה ואין כל מצב אחר. וה'בולדוזרים' כבר עובדים שעות נוספות בשטח. ומי יעז בכלל להסתייג מדעותיהם של מכובדי האקדמיה הישראלית ואצולת הממון ועושי דבריה המנהלים הבכירים. כאילו כל הידע והחוכמה מתרכזים בראשיהם בלבד. סוג חדש של מונופול על החוכמה והדעת הקמנו עלינו. ומעודף כבודה מתקיים בנו 'עקרון ההכבדה', שאיננו מאפשר דיון חופשי ויצירתי. במיוחד נעדרת משיח ציבורי חשוב זה הדיסיפלינה הניהולית על כל רבדיה וממדיה, כמו גם החשיבה מתחומי חיים וידע רלוונטיים נוספים ויסוד חזק של תעוזת הרוח. בהצעות שהתפרסמו לשינוי השיטה מצאתי גם מספר הנחות יסוד שלא נבדקו כלל ונראה שאין אינן עומדות במבחן המציאות. ומעל לכל בולטת התחושה החזקה, שמתקיימת בקבוצת 'בית הלורדים' הזאת - המובילה את תפיסת שינוי השיטה - רמה גבוהה של ניתוק ומרחק מן החיים הפוליטיים היום יומיים. ולנוכח גל המחאה הציבורית השוטף את ערינו היא כבר איננה רלוונטית לדבר.
לסיכום: אנו מאמינים שטובת המדינה לא יכולה לבוא על חורבותיה של המערכת הפוליטית, ולדידנו טובת המדינה היא טובת הפוליטיקה. ויציבות הממשל עוברת רק דרך הפרוזדור של המערכת הפוליטית ואי אפשר לפסוח עליו.
