העפרוני 

על פי גסטון בשלארד, אם יש כנפיים לאדם, אלה אינם כנפי הרמס הקטנות, הצמודות לקסדה או לקרסוליים. הכנפיים שאינן נראות הן אלה שעפות הכי רחוק.

אין כמעט אפשרות לצרף כנפי-ציפור לגוף האדם. הקשיים בהצגת המעוף האנושי באמצעותן מתבררים באמצעות התבוננות בפסלים והציורים הרבים, אך המסורבלים, שיש בהם כנפיים מחוברות לכתפיים לצורך המחשת תנועת המעוף.

השרעף אינו חש חיבה פתאומית לציפור המעופפת או השוחה, או לראיית מגוון ציפורים גדול בשמיים או על המים. תנועת המעוף היא שיוצרת הפשטה מידית ומהממת, דימוי דינאמי מושלם, מלא ומוחלט. הסיבה למהירות ושלמות אלה היא יפי הדימוי הדינאמי.

בשלארד מביא את ציפור העפרוני כדוגמא למעוף המושלם. העפרוני הוא ציפור מופשטת שהלכה לאיבוד בגבהים ואור השמש. הוא אינו קיים אפילו לעיני הצייר. הוא קטן מכדי להיות באותו קנה-מידה של הנוף. בהיותו בצבע השדות החרושים, הוא אינו מוסיף אף פרח לאדמת הסתיו. כך שלעפרוני, הממלא תפקיד כה גדול בנופים הספרותיים, אין כל מקום באלה שיוצרים הציירים.

הציפור שמלבושה כה עלוב אך היא עשירה כל כך בליבה ושיריה, נעשית מיד לתיאור אופי מוסרי. העפרוני הינו ויהיה תמיד נפש-האדם. העפרוני לובש מעיל אפור, בגדי-העבודה הדהויים שלובשים לעבודת השדה, האצילה והחשובה ביותר, המשולמת והמוערכת פחות מכל עבודה. העפרוני יהיה תמיד בן-לוויתו של עובד-האדמה. הוא בן התלמים והשדות.

תיאור העפרוני משמעו נטישת משימת התיאור. פירושה למצוא יופי שאינו בר-תיאור. המשוררים מציגים את העפרוני תוך סירוב לתארו. זה אינו העפרוני ששר, זאת ציפור בצבע האינסוף. הוא קל ובלתי נראה. הוא ניקרע בהצלחה מידית מהאדמה בה ניפגש. בקריאתו אין מאומה. היא אינה גואלת; היא חירות מתחילתה. יש צליל על-טיבעי בכל תו משיריו. ניתן לומר לגביו: אתה שר, לפיכך אתה עף. עוצמת שיר העפרוני נראית גוברת ככל שהציפור מגביהה.

השיר מלא חיים ומסתורי בעת ובעונה אחת. כאשר הוא בגובה כמטר מעל הקרקע, באור השמש, העפרוני יוצר תעלות אבק. דמותו רוטטת כסלסולי קולו; אנו רואים אותו נעלם אל האור. כדי לתת צורה לבלתי נראה מדהים זה, האם לא ניתן להביא אל השירה את סינתזת המחשבה המדעית הגדולה לפיה, בחלל השירי, העפרוני הוא גופיף בלתי נראה המלווה בגל שמחה.

הוא סינתזת ישות והתהוות טהורה, מעוף ושיר. העולם הנופח רוח חיים בעפרוני הוא המאוחד מכל העולמות, הוא עולם העמקים הרחבים והמישורים באוקטובר, בהם השמש הזורחת מתמזגת לחלוטין בערפל אינסופי. עולם זה הוא, מבלי שיתפאר, עשיר בעומק, גובה ונפח. העפרוני הבלתי נראה שר לעולם חסר צורה זה בדיוק. שירו העליז, הקל, חסר המאמץ, נדמה כשמחת נפש בלתי נראית הרוצה לנחם את העולם.

זאת רינה קוסמית, רינה חסרת גוף, רינה שתמיד חדשה בהתגלותה.

באמצעות הכללת התקווה בשירה, העפרוני יוצר אותה. העפרוני הוא גם נביא וגם רופא.

המשורר האידי איציק מאנגר, שפעל בוורשה לפני מלחמת העולם השנייה, כתב על ציפור התקווה המופשטת, הצנועה והאפרורית, אך העקשנית, שבנפש כל אדם.

על הדרך עץ עומד, צמרתו תשוח,
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח.
אל דרום ומערב ואולי מזרחה,
רק הרוח תלטף צמרתו ששחה.

אל אמי אני אומר: "נא הקשיבי, אימא!
אף אני צפור אהיה וכנף ארימה.
אל העץ אעופה לי, לא אנוד ממנו,
אצייץ לו שיר עליז ואנחמהו".

אז אמי מוחה דמעה: "בן יקיר, הבן לי,
אל תעוף לבד בקור שמא תצטנן לי."
"אל תבכי אמי, חבל על אור עיניך,
כך וכך אהיה צפור, ואפרוש כנפיים!"

...