החלום על פי המקרא - מאמר א 

החלום על פי המקרא (מאמר א) 

        על החלום ומשמעותו ניתן לקרוא בהרחבה בספרים פרי עטו של מחבר "תורת החלום ביהדות, כרכים א-ב"

מאז ומעולם עורר החלום אצל עמים שונים, לסירוגין עניין, שמחה, תימהון, פחד, חרדה, סלידה ואי הבנה, ובמשך כל הדורות נטו לייחס לו משמעות. אלא שהדעות נחלקו על משמעות זו גופה ועל הדרך להגיע אליה. בתקופות קדומות ראה האדם בחלום מציאות ריאלית המדריכה אותו בדרכי החיים. במשך הדורות נעה הערכת החלום והשתנתה מקצה אחד למשנהו. השינויים לגבי משמעות החלום התפתחו במקומות שלא היה ביניהם שום קשר גיאוגרפי, מנטלי, תרבותי או לשוני, וניתנו משמעויות שונות מן הקצה לקצה לגבי מעמעות החלום. אנשי הקצה האחד ראו בחלום מתת אל, שכן באמצעות החלום מקבל האדם בשורות טובות ואזהרות מפני גזירות רעות. כך אצל עמים שונים כפי שמביא הומרוס היווני, וכך אצל היהודים כפי שרואים בפתרוני החלומות שבמקרא. אנשי הקצה השני ראו בחלום תגובה לגירויים פיסיולוגיים כגון עייפות, רעב, צמא וחרדה. המקרא רואה בחלום אחת הדרכים בהם האל מתגלה לברואיו והיא אחת מדרכי הנבואה. מקורות שונים בתנ"ך מלמדים אותנו על כך: "ויאמר שמעו נא דברי, אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו" (במדבר יב, ו). בדרך כלל התייחס חולם החלום או שומעיו לחלום כאל חידה שיש לפתרה. אין במקרא שיטה מיוחדת שעל ידה ניתן לפתור חלומות, ובעם ישראל בניגוד לשאר אומות העולם לא התפתחה בתקופת המקרא שיטה מסודרת לפתרון חלומות, דבר שמנע התפתחות של מעמד פותרי חלומות מקצועיים כמו בשאר אומות העולם. פתרון חלומות כמקצוע החל בתקופת בית שני, והגיע לשיאו בתקופת המשנה והתלמוד ועל כל אעמוד במאמר אחר. 

לדוגמה, התלמוד הבבלי, מסכת ברכות נה, ע"א מספרת על רבי בנאה: כ''ד (24) פותרי חלומות היו בירושלים. פעם אחת חלמתי חלום, והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה, לא פתר לי זה, וכלום נתקיימו בי, לקיים מה שנאמר: ''כל החלומות הולכים אחר הפה'' שנאמר (בראשית מא): ''ויהי כאשר פתר לנו, כן היה''. דברים אלה הסביר רבא שהיה אמורא וחברו של האמורא אביי: "והוא שפתר לו מעין חלומו, שנאמר (שם): ''איש כחלומו פתר''. כלומר, שביאור החלום מתקבל על ליבו של החולם, רק באופן שיש קשר נראה ומובן בין החלום לבין פתרונו.

 מכאן רואים שבתקופת המשנה והתלמוד כבר התפתח המקצוע של פותרי חלומות, אבל בתקופת המקרא טרם התפתח תחום זה, ורק נביאים עמדו על משמעות החלום. 

נביאי ישראל קיבלו בדרך כלל את פתרון נבואתם וחזיונותיהם בחלום עצמו, כגון הנביא זכריה (זכריה ד) ודניאל (דניאל ז) שנחשב לרואה וגם חוזה. אותם ראשונים מקדמוני ישראל שידעו לפתור חלומות גם בעצמם, הטעימו שאין זו ידיעה או חכמה שרכשו, אלא מתת אל. מתקופת בית שני ואילך, החלו להופיע קמעא קמעא פותרי חלומות שסיפקו את שאלות וצרכי העם הכמהים לפתרון חלומותיהם. ואמנם, החלו חוגים שונים להתנגד למגמה זו וכרכו את החלום עם הבלים לצד חוגים שטענו שהחלום הוא מסר מן השמים ודרך מדרכי הנבואה.