סיפורו של שי זמיר – קולנוען, יליד 1971, נשוי ואב לבן ובת, הוא למעשה סיפורו של דור שלם. דור שגדל בשנות השבעים בין משחקי ג'ולות לסטיב אוסטין, התבגר בשנות השמונים, עם תספורת "אלי אוחנה", זיכרונות מאבא שחוזר עם דובדבנים מלבנון, ועם לד זפלין ופינק פלויד בסלון, בין אפלולית העשן לאדי האלכוהול. ואז, התנפצות של נעורים מבולבלים על סלעי ההתפכחות של נשק ומדים, האינתיפאדה הראשונה, קצת עבודה, ויאללה – לאמריקה.
לאחר מכן החזרה הבלתי נמנעת לארץ, והגלישה הנעימה על החיים כסטודנט. קרוב לוודאי שרבים מאיתנו היו שם כשרבין נרצח, וסביר להניח שגם בפיגועים, ובכלל... החיים מצטלבים. גם בשאר נפתולי החיים, עם השמחות והאושר של חתונה וילדים, והחיפוש הבלתי פוסק אחר משמעות ואמת, השאלות הגדולות והמציאות שמעבר לחיים הרגילים.
לגדול בקיבוץ של שנות השבעים, בשיא תפארתו, נחשבת ילדות מאושרת?
"ללא ספק. בתקופה שבה גדלתי זה עוד היה 'הקיבוץ הישן', גאוות המדינה. היית הולך לכאן או לשם, אומר אני מ'גבעת חיים מאוחד', וכל הדלתות היו נפתחות בפניך. הייתה הערכה עצומה לקיבוצניקים, לאידיאולוגיה של עבודה, מסירות, התנדבות, של לתת את עצמך".
מהי התחושה העיקרית שליוותה אותך בילדותך?
"ביטחון. כילד הרגשתי ביטחון גדול. לא הרגשתי שאני חייב משהו למישהו, הייתי חסר דאגות לחלוטין. חייתי ממש ב'חממה', כמו שאומרים; ובכלל לא הייתי מודע לזה שאני גדל בחממה כי לא ראיתי את השמש בחוץ, רק חשתי איזו חמימות נעימה...
לילד זה נראה חלום. אתה גדל יחף, חופשי, נוסע בטרקטורים לטיולים, לים, בין הפרדסים, בלי שום דאגה... טוב, רע, זה לא משנה, זה הרי מאוד אינדיבידואלי בסופו של דבר. בערך בגיל 9 ההורים שלי התגרשו, ואבא שלי עזב את הקיבוץ די מהר".
סביר להניח שזה הטביע את חותמו.
"בטח. בלי לגלוש לפסיכולוגיה בגרוש, אני חושב שמאז המסגרות סביבי התחילו להישבר. אחת אחרי השנייה. בכיתה י' בבית הספר המרחבי במעגן מיכאל כבר הפסקתי ללמוד. קלטתי שאני חי במציאות שלא בא לי עליה, במיוחד עם סיגריה על הדשא היפה והקצוץ, והדקלים, ואם אתה ממשיך קצת – יש לך את בריכות הדגים, ומאחוריהן את הים... אז התחלתי לעבוד במוסך. נהייתי מקצוען. טרקטורים, קטפות, מה שאתה רוצה. אני גם טוב בזה. יש לי את הידיים, וקלטתי מהר. כך שמצד אחד הייתי מופרע ועשיתי בלגן, אבל כשהייתי עובד הייתי מאוד יעיל וחרוץ".
נשמע שהצלחת לתמרן בין השניים, לשחק את המשחק.
"כן ולא. בעיקר לא. כי כל הזמן משהו מכרסם אותך מבפנים. מעין תחושה מתמשכת שאתה לא מבין בשביל מה אתה חי, וזאת לא הקלישאה המוכרת...
אני אסביר: מצד אחד, תמיד הייתה לי את ה'זולה' שלי, נעשיתי מומחה גדול לעניין 'זולות' ובשלב מסוים הלכתי גם ללמוד סאונד והתחלתי לעבוד באולפן הקלטות במקביל לעבודה במוסך. מצד שני, הרגשתי שהמערכת מחייבת אותי למשחק שלא ידעתי את החוקים שלו, לא ידעתי איך לשחק אותו. אמרתי לאנשים דברים בצורה ישירה וסבלתי מאוד מהתגובה שלהם; עד שבסוף החלטתי לשתוק, לא להגיד כלום. ככה אתה לא פוגע באף אחד ואף אחד לא פוגע בך. התהום הכי גדולה נמצאת בקשר בין אנשים, וקשר בין אנשים הוא כולו משחק. ולא סבלתי את המשחק הזה, לא יכולתי לשחק אותו. ואם אתה לא יכול לשחק אותו, אז איך אתה יכול להסתדר? איך אתה יכול לחיות?
זאת נקודת הפיצול, כי מאז ומעולם אני זוכר את עצמי מפוצל לשניים. מצד אחד – חייתי בתחושה של קאנטרי קלאב, בריכה, מגרשים, פאב, מה שאתה רוצה, אלף חוויות לילד מתבגר, ומצד שני – גדלתי בלי שמץ של מושג מה קורה איתי, בתוך כל ה'ביחד' הזה. והימים עוברים, וכל מה שחשוב זה הכלל, הכל נבנה בשביל זה, ובמקביל גדל לו איזה פרט קטן שצועק מבפנים".
למה הוא צועק?
"בגלל דברים מאוד קטנים שקיימים אצל כל אדם. בכלל, מה זה אדם?
העמדה שלך ביחס לכלל. וזה מגיע לקיצוניות בקיבוץ כי זו חברה שכאילו פועלת למען הכלל, אבל אתה כפרט לא מרגיש שייך. שם נעשה הפיצול. עם המחשבות והרגשות 'האם אני משתלב או לא...' ובמקביל פתאום כל האידיאולוגיה והערכים קורסים לך מול העיניים, הכל מסביב מופרט: מפעלים, אנשים וערכים".
אחרי הצבא והטיול לארצות הברית התחיל תהליך של שינוי מהותי בחייו של שי, "עם חיפוש וקריאה של כל מיני ספרי ניו-אייג', שבהתחלה נראה שנותנים לך כיוון מחשבה חדש". הוא עובר דרך מגוון שיטות, מדיטציות – בודהיזם טיבטי ואחרות, "לא שקט, בודק, ומחפש כל הזמן את הדינמיקה של ה"אני" מול העולם שמחוץ לי – איך ה"חוץ" משפיע עליי ואיך אני מגיב אליו." ולמרות שהוא "קיבוצניק טיפוסי, הכי לא קשור לדת וליהדות", הוא התחבר לספר קהלת, וממש למד אותו בעל פה, מההתחלה ועד הסוף.
"הרגשתי שקהלת ממש מדבר עליי, על הרגשות שלי, על הסבל האנושי, ומדריך אותך מה לעשות ואיך".
ואיך פגשת את הקבלה?
"באיזשהו שלב התחילו הרצאות על קבלה בקיבוץ, אז הלכתי. בשיעור הראשון לא התחברתי. אלא שמהר מאוד הוקסמתי מהטקסטים של 'בעל הסולם'. יש שם קסם שלוקח אותך אל מעבר לשכל, ושם אתה מרגיש קיים, אתה רוצה להתחבר לשם, רק לשם.
מיד הזמנתי את כל הספרים הקיימים, קניתי את כל הדיסקים של המוזיקה של בעל הסולם ופשוט קראתי, כל יום, מאחר הצהריים ועד שהלכתי לישון. הייתי חייב להבין מה קורה שם.
בפעם הראשונה היה לי ברור ומוחלט שיש אמת ואני הולך אחריה. ומאז, בערך שש שנים, אני פה ב'בני ברוך', לומד קבלה".
גם בקבלה מדברים הרבה על "ביחד".
"בוודאי, אבל ההבדלים הם כמובן רבים ומהותיים. בקבלה מדובר על 'ביחד' פנימי, לא חיצוני.
אין פה איזה כלל, שאומר לך 'אתה פרט, ואתה חלק ממני, ואתה עושה כך ובתמורה מקבל כך וכך'. ממש לא.
חכמת הקבלה מלמדת את הפרט על עצמו, ומביאה אותו לרצות להתחבר אל הכלל. ולא מתוך כפייה חס וחלילה, או מתוך כדאיות, אלא מתוך בחירה חופשית, אותנטית.
אתה פשוט מבין את הזיקה בינך לבין הסביבה, ומתפתחת בך ההכרה וההרגשה שאתה אכן חלק ממערכת גדולה, חלק ממשהו מופלא ואדיר".
מה זאת עצמאות עבורך?
"עצמאות זה כל מה שהאדם מחפש, רק את הנקודה הזו, את הנקודה העצמאית שלו, שהיא 'הוא'. אדם חי בתוך מגוון מערכות יחסים: 'אני והחברה', 'אני והמדינה', 'אני והמשפחה', 'אני וההורים', אז מי זה באמת 'אני'?".
קיבלת הגדרה חדשה למושג "עצמאות"?
"לא, ואני חושב שזה גם מה שיפה בחכמת הקבלה, שזו האמת. אמת זה לא כשמישהו מספק לך תשובות, משכנע אותך ואתה חי איתן או לפיהן, ממש לא.
כל העניין בדרך שהיא דרך אמת, שהיא פותחת בפניך נתיב אינסופי של התקדמות, היא מובילה אותך ואתה הולך בה. אתה לא יודע מי זה בדיוק זה שהולך בדרך, אבל יש שם מישהו שהולך ומישהו שאתה רוצה להתחבר איתו, אתה העצמאי. זו העצמאות, שם נמצא האדם".
מה החלום שלך?
"שהסבל ייגמר. אצל כל אחד ואחד. אם אני סוף סוף הכרתי את הדרך איך למנוע את כל הייסורים האלו, אז כל אדם חייב לגלות את הדבר הזה. אני חייב לספר לו שיש דרך אחרת. זו מטרת החיים שלי, לגלות את האדם שבי. אנחנו נמצאים בעולם חשוך שכולו משחק, עולם שנמאס כבר על כולם, כולל על 'השחקנים הגדולים' ביותר בינינו.
העניין הוא שכולם צריכים לדעת על זה. ואני מאחל לכולם שידעו. שידעו שיש מקום שאליו אפשר וצריך ללכת, אבל אי אפשר ללכת לבד. וזה הקושי שבזמננו – כולם, כל המדינה צריכה ללכת לשם. זה לא שכולם צריכים להצטרף לאיזה ארגון, אלא פשוט צריכים להבין שקיים עולם טוב יותר ולרצות להגיע אליו, להרגיש שהוא נמצא ומחכה לנו ואנחנו צריכים להגיע לשם. ורק אם נתאחד ונלך לשם יחד, זה יקרה. שיהיה חג שמח לעם היקר שלנו".
"קבלה לעם" מטעם קבוצת המקובלים "בני ברוך" הוא עיתון הכתוב "בגובה העיניים" ושואף להעביר את חכמת הקבלה האותנטית בשפה פשוטה, קלה ומדעית. "קבלה לעם" הוא עיתון א-פוליטי, לא מסחרי ומטרתו היא להפיץ בצורה חופשית וללא תשלום את הידע העצום הטמון בחכמת הקבלה. אנו, בני ברוך, מקווים שעיתון "קבלה לעם", יוסיף לכולנו מימד נוסף ויתרום לאחדות ואהבה בקרב עמנו.
