רוחניות 

כשאנו באים לבחון את המושג רוחניות, מה שמצטרף בדרך כלל לבחינה זו הם רעיונות הקשורים לרוח, לנשגב, לעילאי, לשכינה ולאלוהי.
לדידי, המושג רוחניות קשור קשר עבות לחומר, לגס, לפרא, לקליפות ולזה שעדיין לא התרחש ושטרם קרה.
כשמתבוננים באלו שחפצים ברוחניות, עורגים לה וכמהים לקשר איתה רואים בעצם שמדובר באנשים אשר זועקים לרוחניות מהחומר, מהחוסר ברוחניות שאיננה איתם ומהיותם מוצפים בחומריות החיים על היבטיה השונים ופעמים רבות עד כדי מאוס בה וכשם שאומר א. נטור: "הרי אלוהים לא מחפש את אלוהים". לעומתם הרוחניים אינם דורשים כבר את הרוחניות בחייהם, הם חיים - וכשהם רעבים הם הולכים לאכול וכשהם עייפים הם הולכים לישון, הם פשוט קיימים.
כך, שכשאתה מוצף ברוחניות, אתה בעצם משמר אותה, אתה מתנהל ע"פ הקצב שלה, מקשיב לפעימת ליבה ומשתדל שכל קיומך יהיה כצעיף דק הנישא ברוח - רוח שמרקידה אותך מבלי שתתערב.
אולם עד שזה מתרחש, עד שזה קורה ועד שהנך עבד לרוח, אנחנו בני האדם עבדים לחומר וכל עוד אנו ישנים לגבי זה כך גם ישאר המצב ואף יעמיק. לעומת זאת בין שלבי שנת השקיעה בחומר לערנות הרוח ישנו שלב הביניים בו יכול האדם להיות מעורב בתהליך ע"י זה שלא יתערב..., ע"י זה שיקבל את הקיים וירפה, ע"י זה שיהיה ער ושאנן לגבי העובדה שהחומר הוא המנהל האמיתי בחייו ואילו הוא עדיין לא קיים.
בעצם אני אומר שמתוך שלושת המצבים של שינה, תהליך וערות הרי שרק שלב התהליך הינו שלב שאינו אוטומטי ועל מנת שיהיה לנו איזה שהוא סיכוי לעבור לשלב הערות הרוחנית, עלינו להתאהב בשלב זה - בשלב התהליך - ולהיות סקרנים לגביו ולעולם לא להזדהות עם התרחשויות הפנימיות שלנו (עם החומר) כאילו שזה אנחנו (מפני שאנחנו עוד לא התרחשנו) או גרוע מזה לחוש אשמה שזה מה שקורה בתוכנו - הרי זה מה שאמור להתרחש בנו כל עוד אנו עורגים לרוחניות ושקועים בעולם החומר - זה לגמרי חלק מהעניין.

בכל האגדות והסיפורים האביר שיוצא לשחרר את נסיכת הרוחניות תמיד תמיד נלחם בחומר, במפלצות, בנחשים ובדרקונים - תמיד. כך גם אנחנו, על מנת לשחרר את המהות הנקבית, את נסיכת הרוחניות של חיינו, הרי שעלינו להפוך לאבירים בעולם החומר מה שאומר לחיות את הכאן ועכשיו באופן מלא וטוטאלי, באופן אותנטי ואינטימי כשאנו כל הזמן מאוהבים ועורגים לנסיכת הרוחניות. כך שאין שום ברירה או דרך אחרת, על מנת לגאול את הרוח עלינו לעבור דרך החומר והחומר המדובר הוא החומר שבנו, היצרים שבדם, הרגשות הפראיים והחשיבה הגסה. עד שאלה יזדככו ויותמרו, הרי שזהו שדה המערכה היחידי שלנו - שדה מערכה בו ניתן לנצח רק אם נהיה ערים, רפויים ולא נעשה כלום...
ככל שנצליח להיות ערים לגבי ההתרחשויות שבנו, לא מזוהים אתם ובד בבד 'נעבוד' עם חומרי הגלם הפנימיים שלנו (הבדידות, הכאב, סופם של החיים, האושר ועוד), הרי שלנסיכת הרוחניות יהיה יותר מקום להיות, יותר ויותר עד שתמלא את הממלכה כולה. וכשהממלכה תהיה שלה לא נערוג לה יותר - לרוחניות, אלא נשרה בתוכה וניתן לה להיות בעודנו עבדיה הנאמנים, חשים ברי מזל מהקרבה לנוכחות המעשירה הזאת בכל רגע ורגע מבלי שנאיים עליה בכל פעם בהחלפת נאמנותנו לאל אחר.

בנקודת החשיבה הנוכחית ישנו מהפך מהותי אל מול מה שאנשים ברבות השנים נטו לחשוב. מהפך שבעצם מדבר על לקיחת אחריות, מהפך שמסיר את צעיף השקר מעיננו ומהפך שמשאיר אותנו עירומים מול האמת הנוכחית של מצבנו היום. אין יותר לאן לברוח, אי אפשר לקבל יותר את הרמייה העצמית ואין היכן להסתתר - כמו שעושים רבים מאיתנו. הרבה יותר קל, נעים ומחמיא לעסוק בנשגב, בעילאי, בפיות ובאלוהים מאשר בקאקי, ובפיפי שלנו - הרבה יותר נעים. וכדברי הפילוסוף ג. רעם "המסע הביתה אל תוך ההוויה הפנימית עובר דרך הקליפות, אלו אשר עוטפות אותה ועומדות כחוצץ וכחסימה ביננו לבינה. מסע דרך הקליפות אף פעם אינו נעים וכייפי, זהו מסע בו היצרים החייתיים מרוסנים, ההיבטים האינפנטיליים של הרגש ושל החשיבה 'נגזרים' ו'מאולפים' וכל זה תוך כדי הרפיה מתמשכת.

במשך הדורות אנשים מספרים לעצמם כי רק העיסוק בגבוה הוא העיסוק ברוחניות, כי הנמוך טמא, הוא אנטי תזה לאלוהי והוא מרחיק אותנו מהאמת. והאמת היא שאנשים עשו ועושים זאת על מנת להתחמק ולא להתמודד עם האמת הפנימית שלהם: עם הנחשים, הדרקונים, והמפלצות הקטנות שחיות בתוכם וזה נעשה במכוון ע"י כולנו במשך הדורות. אולם זו לא הבעיה היחידה, לא מדובר רק בשקר גס ונורא ובחטא לאמת, אלא שאנשים החלו להאמין בשקר של עצמם והיום הם בטוחים שרוחניות היא העיסוק בגבוה ובנשגב וכבר אי אפשר כמעט לשכנע אותם אחרת.
מסכת הרוחניות שעטו על פניהם מבפנים על מנת לא לראות את מה שאמיתי ומתרחש בתוכם נדבקה לעור במשך המאות ועכשיו הם כבר יכלו להרוג ולקטול בשם האמת החדשה שעטו על עצמם, האמת החדשה שקיבלה אישור מכל ממסד דתי שקיים שאת הרוחניות צריך לחפש בשמיים - שם, רחוק ככל האפשר.



יוסי אפללו