תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, מחייב עיתון, ערוץ טלויזיה, מקומון, ירחון וכל כלי פרסום – לפרסם התנצלות על פרסום שגוי, רשלני, פוגעני, שיש בו פגיעה בשמו הטוב של אדם.
הוויכוח הוא – האם הבעלים, בעלי המאה, הם גם בעלי הדעה, איך ומתי לעשות זאת.
מה אומרות תקנות האתיקה המקצועית.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
חופש הביטוי, חופש הסיקור והדיווח – כולל בתוכו גם את האומץ לפרסם התנצלות, במקום שהמערכת, האתר, העיתונאי – שגה, פישל, התרשל ופגע בכבודו ובשמו הטוב של אדם.
יתירה מכך – על התקשורת יש חובה אתית, מקצועית והגינות פרסומית, לתקן במהירות שגיאות ואי דיוקים שלא נבדקו ביסודיות.
תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות מתייחס לסיטואציות האלה בבהירות:
סע' 3 א': עיתון ועיתונאי, יפעלו ביושר, בהגינות וללא מורא.
סע' 4 א': לא יפרסם עיתון ועיתונאי,ביודעין, או ברשלנות, דבר שאינו אמת, אינו מדויק, מטעה או מסולף.
סעיפים נוספים בתקנון מתייחסים לבדיקה קפדנית של העובדות שמפרסמים, למתן זכות תגובה ופרסומה לאדם שעלול להיפגע – וישמרו על אובייקטיביות, כלומר: ידעו להפריד בין ידיעות לבין דעות.
באשר להתנצלות – במקרה של טעות, הטעיה, אי דיוק – קיימת חובה מוסרית, אתית ומקצועית, ואין בכך פגם או פחיתות כבוד – ההפך הוא הנכון.
והיה ועיתון, מערכת או עיתונאי, לא הבין זאת מעצם היותו עיתונאי, בא תקנון האתיקה ומזכיר לו זאת.
סע' 7 – טעויות, השמטות, אי דיוקים מהותיים, בפרסום עובדות, יש לתקן במהירות, בהגינות ובהבלטה.
בנוסף לכך – תפורסם במקרים המתאימים גם התנצלות.
עינינו הרואות – שלמעשה יש חובה מקצועית להתנצל על שגיאות ואין בכך לא לפגוע בחופש העיתונות, או בכבודו, מעמדו של עיתונאי או מערכת.
השאלה העקרונית – היא מי צריך להוביל את המהלך של תיקון עובדות או במקרה הצורך התנצלות.
והיה ומערכת העיתון או העיתונאי שפרסם הידיעה, מכינים תיקון או התנצלות ומפרסמים אותה במהירות ובהבלטה הראויה כנדרש – יש בכך משום סיום הפרשה בצורה מקצועית והוגנת.
והיה והמערכת מגמגמת, משתהה, מפקפקת, לא ממהרת למלא את חובתה, יכולים הבעלים של כלי התקשורת – להפעיל את כוחם, כדי לתקן המעוות.
אם הבעלים, מתעקשים לנסח את ההתנצלות בעצמם ולהכריח את המערכת לפרסמה כפי שהוכנה, בניגוד לדעתם של העיתונאים, אפשר לראות בכך התערבות והכתבה מלמעלה, שיכולה להתפרש, כפגיעה בחופש הפעולה של המערכת והעיתונאים.
במקרה הספציפי של ערוץ 10 – והכתבה על שלדון אדלסון, אם המערכת היתה מכינה התנצלות בכתב ומבקשת לפרסמה והבעלים היו מונעים זאת, טענתם היתה צודקת.
אבל לפי הפרסומים – נראה לי, שהדברים והיחסים שם השתבשו, והיה בלבול בין דעות, פוליטיקה, לחצים, סיקור עיתונאי אובייקטיבי שהובילה להתפטרויות של בכירי הערוץ – וחבל.
עיתונות חופשית ועצמאית – היא אבן בוחן לדמוקרטיה מודרנית.
אבל העוסקים במלאכת העיתונות – צריכים להיות מודעים שגם לחופש יש מסגרות, כללים, הנחיות מקצועיות וכללי התנהגות.
התקשורת – עוסקת מדווחת ומסקרת פעולות של בני אדם ולכן צריכה להיות מדויקת, מקצועית, אובייקטיבית, הוגנת ורגישה לזכויותיו של האדם, משפחתו ושמו הטוב.
לעיתונאים יש לפעמים בעיה – הם אוהבים ואמונים על פרשנות וביקורת, סיקור ודיווח, על אחרים – אך ברוב המקרים קשה להם לקבל ביקורת על עצמם. אז הם נעלבים, נלחצים, טוענים שפוגעים בחופש העיתונות ובחופש פעולתם וזה לא תמיד נכון. מותר וחייבים לבקרם – זה קורה בבתי הדין המשמעתיים של מועצת העיתונות וזה קורה גם בבתי המשפט.
גם זה חלק מחופש העיתונות במדינה דמוקרטית.
הערות והרהורים בענייני עיתונות:
ראה בעניין זה גם פסקי דין של בית דין לאתיקה של מועצת העיתונות:
1. תיק 87/96 – יוסף אהרונסון נ' "כל העיר" והכתבת שוש מולא – הוצאת שם רע.
2. תיק 41/98 – יעקובזון מש"ס נ' הארץ – פרסום עובדות לא נכונות ואי קבלת תגובה.
3. תיק 93/98 – הבעת צער בפני משפחה על פרסום עובדות בניגוד להבטחה שניתנה בהסכמת המקומון והעיתונאי.
4. תיק 123/98 – אפרים חירם (פיחוטקה) – ראש מועצת רמת-השרון (לשעבר) נ' עיתון "על השרון" ועורכו.
מר חירם הגיש תלונה על פרסום כתבה, בה נמתחה עליו ביקורת חריפה על מחדלים ומעשים שונים שבוצעו בתקופת כהונתו.
בית הדין לאתיקה קבע – השימוש בביטויים שעשה העיתון, יש בהם לבד מפגיעה בלתי מוצדקת במתלונן, גם פגיעה במקצוע העיתונות כולה.
ראה חוברת 1,2,3 – לקט החלטות בית דין לאתיקה.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
