זוהי התולדה של צרכים לא מסופקים : דפוס הקורבן ודפוס המרצה 

זוהי התולדה של צרכים לא מסופקים : דפוס הקורבן ודפוס המרצה

כולנו נולדים עם צרכים שנמצאים בתנועה מתמדת של התהוות. מאסלו (פסיכולוג חברתי אמריקאי מהאסכולה ההומניסטית), פיתח תאוריה שעוסקת בפירמידת של צרכים אוניברסליים, המשותפים לכל בני האדם והם אלו שמניעים אותנו. צרכים אלו, מתפתחים מהצרכים הבסיסיים והקיומיים ביותר ועד לצורך הגבוה ביותר : הגשמה עצמית. אם סיפקנו את כול הצרכים במדרג היררכי, מהצרכים הבסיסים עד העליונים, גוברת המוטיבציה להתקדם לקראת ההגשמה העצמית, הצורך העליון של האדם.                                      כאשר אנו חווים חוסר מענה וסיפוק לצרכים שלנו, אנו נעצרים בשלב התפתחותי (חזרה של האני הבוגר לדפוס התנהגות מוקדם יותר). נסיגה בשלב, גורמת לכאב רגשי כרוני המלווה בתחושות של פחד קיומי, פחד מפני חוויות נוספות הכרוכות באותו פחד, ודפוסי התנהגות מעכבי התפתחות, כדוגמת הימנעות,  פחדנות, נטייה להגיב בכעס, תסכול, מירמור ודאגנות יתר.                                 הבנת צורכי המדרג ומשמעותם, מאפשרת לנו לזהות דפוסי התנהגות של בני אדם ולצפות כיצד הם עתידים להתנהג.                       מילוי או חסך בצרכים, יכתיבו לנו בבגרותנו את הדימוי העצמי שלנו הנגזר משאיפותינו הגלויות והכמוסות.   

אני מתייחסת במאמר לקיבעון ברמה השלישית והרביעית בפירמידה : הצורך בהשתייכות ואהבה וצורכי הערכה. חסכים במניעי הגדילה (Being needs), לא מאפשרים לאדם לבנות תוכן אישיותי בריא ומתפקד שבאמצעותו יוכל לחיות חיים חופשיים, מלאים ומספקים. הצרכים שלנו קובעים את מידת איכות חיינו. הם מעצבים את סגנון חיינו ועל-פיהם אנו מבססים את השקפותינו, הנהגותינו, רצונותינו, תפיסותינו, העדפותינו והכרתינו את צרכי קיומו של הזולת. אם הצרכים שלנו סופקו באופן משביע רצון, נתנהל באופן מאוזן עם עצמנו ועם הסביבה.                                                                                                                                           אם הצרכים לא סופקו לנו כראוי, אנו נחפש אחריהם מתוך מניעים של כאב וחסך, כדי למלא את החוסר הפועם בניסיון לספק לעצמנו חווית ביטחון.

הצורך בהשתייכות ואהבה – שייך לצרכים חברתיים (Being needs) - אנו רוצים למצוא את מקומנו החברתי, להרגיש מקובלים, חלק מקבוצה, מחפשים אחר קשר קרוב, קשר שיעניק לנו תחושה של שייכות ואהבה הבונה לנו תחושת ההשתייכות וזהות. אנו משתמשים במיומנויות, כישורים ויכולות הולמים, המאפשרים לנו התנהלות נאותה ומסתגלת. מצופה מאתנו למלא אחרי הנורמות החברתיות, להסתגל לדרישות המציאות ולקבלת החלטות בהקשרים רגשיים, אישיים חברתיים וערכיים. האהבה בשלב זה מתייחסת לקבלת אהבה מהסביבה ולא על הענקה של אהבה, שהיא שייכת למניעים הגבוהים יותר.                                                                       האדם לומד להכיר את עצמו בעזרת מילוי הצורך, ומרגיש סיפוק ומלאות. אדם שלא מקבל תחושות של שייכות ואהבה, יחוש מתח ותסכול ויתקשה להגשים צרכים גבוהים יותר בהיררכיה.                                                                                              חסכים בשלב זה יכולים להביא לבדידות, חרדה חברתית ודיכאון.                                                                              צרכי הערכה : שלב זה מתאפיין בקבלת הערכה מצד הזולת בצורה של כבוד, שבחים, מעמד, הניתנים עלפי הישגיו של האדם. תוצאותיה של הערכה חיובית בלתי מותנית, מאפשרת לאדם לגבש הערכה ודימוי עצמי חיובי, למצות את הכישורים והפוטנציאל ולהתקדם לקראת הגשמה עצמית. אדם שלא מקבל הערכה, עסוק ללא הרף בהשגת מילוי הצורך, ועלול לגלוש למעשים לא הגיוניים ולו בכדי לזכות בקורטוב של הערכה מהזולת. כאשר אין הערכה, כל היתרונות שקיימים באדם, אינם נראים.

חסכים מייצרים פגיעה באגו ובדימוי העצמי. אדם המופעל מתוך פחדים וחרדות כתוצאה מהחסך, עלול לבחור באחת משני סוגי אישיות בעלי אותו ייצוג, אך בשני קטביו של הרצף : או בהגזמה או בצמצום : אדם בעל מעורבות נמוכה ופסיבית בניהול חייו, ואדם בעל מעורבות גבוהה ואקטיבית.

מי שלא זכה בהערכה, השתייכות ואהבה, פעולות המנוגדות ל-Well being שלו, עלול לפתח קווי אישיות בעלי עודף הערכה עצמית ושאפתנות חסרת גבולות, כדי מלא את החסך. פרויד התייחס לחזרה הכפייתית (Repetition compulsion) במקרים מסוג זה. החיים לא הוגנים: מי שסובלים ביותר בילדות בדרך כלל סובלים ביותר כמבוגרים, ובתרחישים בהווה, שמשקפים את נסיבות ילדותם. אלימות (מילולית, פזית) היא דפוס של התנהגות נלמדת, שנרכשת על ידי תצפית ישירה. ילד שחווה בילדותו חוסר באהבה וביחס, יפתח בתחילה רגשות שליליים עזים על התנהגות זו שהופנתה כלפיו. כשהוא מתבגר, הוא עלול לבחור בהתנהגות מוקצנת, המשחזרת מצבים מהעבר, סכמות מתקופת הילדות שהוטמעו באישיותו הבוגרת. עברו מוביל אותו לשאת בתפקיד המתעלל. תפקיד זה נועד באופן בלתי מודע, לפצות על רגשי נחיתות, הערכה העצמית שלילית ונמוכה במיוחד, רגשי כישלון, תחושות פגיעות, בושה והשפלה. חלקים אלה משתלטים על האישיות. באופן לא מודע, עלולה להתפתח הפרעה אישיותית, נרקיסיסטית, כמערכת המגינה ומתנתקת מפני החלקים המאיימים המובנים באישיותו. הוא מחליף את החרדה, הפחד והחוסר, במצב רוח מרומם והרגשת גאווה. הוא משכנע את עצמו ואף מאמין שהוא אישיות חשובה וראויה להערצה. הוא נוטה להגזים ולהפריז בתיאוריו ובהישגיו. למעשה, הוא בונה לעצמו סט הגנות נוקשות שיגרמו לו להרגיש מוערך ואהוב, כדי לפצות את עצמו על הכאב שבא מהחסך. יחסו לזולת מתאפיין בזלזול, אנוכיות, חוסר אמפתיה, יהירות, שתלטנות, ובניצול הזולת לצורך קידום שאיפותיו האישיות. אדם זה נהפך לצרכן אהבה והערכה, שלעולם לא ידע שובע, וגובה את החוסר שלו מסביבתו ע"י דרישת תשומת לב מופרזת. הביטויים החיצוניים של החסכים הפנימיים, יהיה בניגוד להתנהגותו הגלויה, המציגה הערכה עצמית גבוהה במיוחד. אישיות בריאה מבטאת חופש ויצירתיות, ואילו אישיות בעלת הפרעה בביטחון העצמי פועלת לצורך הישרדות. אנשים אלו מתקשים להבין מערכות יחסים תקינות הבנויות על שני הפכים משלימים : נפרדות והתמזגות. ההתמזגות מאפשרת אהבה ושייכות והנפרדות מייצרת חופש ויצירתיות.

תכונות אישיותיות של שתלטנות או קורבנות, מהוות עול עצום על בנייתם של מערכות יחסים יציבות ובריאות. התנהגות שתלטנית וכפייתית היא עדות לקיבעון בשלב התפתחותי והיא נועדה לספק מאוויים פנימיים לא מסופקים הבאים לידי מימוש בצורך מופרז בשליטה, שימוש בהתעללות גופנית או רגשית. את הזעם האצור בהם ואת נטיותיהם השתלטניות הם משחררים בפני האנשים הקרובים להם ביותר – חבריהם, בני זוגם ובהמשך גם ילדיהם. זו דרך שבה בחר האדם, כיוון שבאמצעותה הוא חושב שהוא יוכל לפצות את עצמו. רעב שלעולם לא ידע שובע. בשונה ממערכות יחסים שוויוניות, במערכת יחסים שיש בה צד דומיננטי וחזק מול צד חלש יותר, מערכת של מוביל ומובל, שולט ונשלט, צד אחד שקובע עבור הצד השני כיצד להתנהל במגוון תחומי חיים, לעיתים נגד רצונו ואמונתו של הצד השני.

התנהגות קורבנית, יכולה להיות הצד השני של רצף האישיות, אשר סובלת מאותם חסכים. תולדה של התפתחות בלתי תקינה של צרכים שלא מולאו כראוי, תוביל לניסיונות חוזרים ונשנים, לא מוצלחים, של ריצוי ופיוס, תוך כדי דיכוי הרצונות והנטיות של ה'אני' מול האדם השולט. שום התנהגות לא תרצה את האדם השתלטן, כי הוא לא מסוגל לקבל דעות שונות משלו ויתרה מכך, השתלטן ירגיש מאוים ויאשים את זולתו בחוסר נאמנות כלפיו. התנהגות של כפייה מחייבת  צייתנות מוחלטת, אנטי-ליברליות. דרך חיים זו, מובילה את האדם העסוק בריצוי, למחיקת אישיותו, להערכה עצמית נמוכה, התנתקות ממהותו, מכוחותיו ומעוצמות הנפש. האדם בוחר באופן לא מודע, לחיות בחיים שמפנים כלפיו הרבה כעס, שתלטנות, משקעים, חוסר סובלנות קיצונית, כלפיו וכלפי דעותיו, שיפוטיות וביקורתיות על כול דבר. המרצה, מכופף ומשעבד את חייו לרשותו של השולט. אין הפרדה ביניהם. השולט הוא הכול יכול, התנהגותו ריכוזית וחדגונית, סביב מוצא פיו יקום וייפול דבר והמרצה מחויב לקבל את מרותו. רגשות אשם ועצבות רבה מאפיינים את הקורבנות, אך ברמה מסוימת הם נכנעים לגורלם האומלל מתוך הנחה כי זה מה שמגיע להם.

לסיכום : דחפים משניים (נלמדים), הם צרכים חברתיים נרכשים ומהווים מניעים להתנהגותנו בבגרות. ילדים שגדלו והתחנכו בתוך ואקום של יתמות רגשית, ללא אהבה ושייכות, יפתחו חרדות ופחדים קיומיים.                                                                         כדי להקטין את התחושה הקשה והבלתי נסבלת של חוסר בשייכות, הערכה ואהבה, עלולים להתפתח 2 דפוסי אישיויות : בוגרים שולטים המשליטים את עמדותיהם בעזרת כוחניות דמגוגית ו/או אלימות נפשית ופיזית, או אישיות קורבנית הפועלת באופן לא מודע, מתוך רגשות נחיתות. אישיות שמנסה לרצות ללא הועיל את השולט. לא ניתן לרצות את השולט, ולכן זו אנרגיה רה מבוזבזת לריק. האישיות מרוכזת בהישרדות ולא בהתפתחות והמחיר על כך יהיה כבד וכואב, ביטול ה'עצמי'.