כמה פעמים במשך חייך מצאת את עצמך לבד? על מה חשבת? תחילה אפשר להניח שעלו בדעתך מחשבות מחיי היום יום, נושאים שקראת או העסיקו אותך, אנשים הקרובים לך וחייהם, ואח"כ אולי מחשבות עמוקות יותר על מהות חייך או מאידך - סתם ריקנות וחלל ריק....
רובם הגדול של בני האדם אינם אוהבים את מציאות הבדידות! בד"כ נפגש האדם במהלך היום עם מכרים רבים - בעבודה, בבית, אפילו סתם ברחוב... ובמהלכו האחר של היום תופסים דברים אחרים שממלאים את המקום כמו עיתון טלוויזיה ועוד...
נמצא אם כן שהאדם נמלט מפני דבר מה. מדוע? משום שהאדם אינו רוצה לחוש ריק... בהיותו לבד, מנותק מגירויים חיצוניים יכול האדם לגלות אמתות רבות על עצמו. חלקן מפחידות, חלקן מלאות יופי, אך כולן אינן ידועות במסלולי המרוץ הרגילים של חייו. אך דווקא אמיתות אלו יוכלו להוביל אל אושרו, כי האושר שמבקש האדם - אין הוא אמיתי כלל!
הלא שאושר התלוי בארוחה טובה או בבילוי כזה או אחר = נעלם כאשר מסתלק הגורם החיצוני. ואילו בתוך האדם הפנימי - אושר מדומה זה כלל אינו נוגע לו.
"עת לחבוק ועת לרחוק מחבק" זהו משפט שאמר שלמה המלך ואומר לנו כי באותה מידה שאדם זקוק לחברה הוא זקוק גם לרגע להתאחד עם עצמו, לנבור בדריו ולחוש את פנימיותו, כך לצבור מאין דלק רוחני לכניסה מחודשת יותר לשאון החיים.
לכן אדם צריך להתבודד, לפגוש את הלבד ולהאזין לקול הפנימי בו.
בהתחלה האדם עלול למצוא את עצמו קטן ליד הכוחות המקיפים אותו, להרגיש תחושת חיסרון עמומה, געגועים לדבר נעלם.
מתוך זה נובעים אצלו סימני שאלה של מהות חייו, מהם החיים לאן הם מובילים ולשם מה אני חי? מיהו בורא עולם הזה בכלל?
ואז הוא מחליט לברוח, לחזור אל אשליית הביטחון של עולמנו, ורק בכדי לשכוח....
נכון אז הוא נמלט, אך נותר צמא ללמוד את סודות השקט!
במעגלי ההרדמה העמוקים של חיי היום יום עלול כל זה להשמע מופרח, אך אין כמו לדבר עם עצמך, לא עם אף אחד אחר, ולדעת שיש באמת מי שמקשיב לך - האוזן הקשבת התמידית הקיימת בעולמות אחרים - אבא שבשמיים...
