הומאופתיה רפואה סינית - השוואה 

מאת : רון עשת - הומאופת קלאסי - בוגר המכון הישראלי להומאופתיה.

תחילה המשותף:
1. הומאופתיה ודיקור סיני הן במקורן, שתי שיטות הריפוי השלמות ההוליסטיות היחידות הקיימות. דבר זה נמדד בשני אספקטים:
ראשית, המטפל לוקח בחשבון את שלושת רמות הקיום האנושי במטופל - הפיזית, הרגשית והמנטלית (הכרה)? הן באבחון, הן בבחירת התרופה ההומאופתית או נקודת הדיקור והן בהערכת הריפוי. שנית, התרופה, או המחט, אינן מרפאות בעצמן, אלא מעוררות לפעולה את כוחות הריפוי הטבעיים המצויים בגוף.
2. התרופה ההומאופתית פועלת על ה"כוח החיוני" והמחט הסינית פועלת על ה-"צ'י" (כוח החיים), שהם היינו-הך.
3. את שתי השיטות ניתן ללמוד בצורה מובנית, שתיהן מבוססות על תורה תיאורטית ומעשית רחבה, המגובה בתיעוד מפורט ונרחב, ולראיה הספרות הענפה של שתיהן.

הגורמים הללו מפרידים ומייחדים את שתי השיטות האלו מכל שיטת ריפוי אחרת, בין אם מטריאליסטית ובין אם טוענת לתואר הוליסטית. מדוע אם כך עדיפה לדעתי ההומאופתיה על הרפואה הסינית?

הבדלים תרבותיים: אי אפשר להפריד את הרפואה הסינית מכל אספקט אחר בחיי הסינים הקדמונים: תרבות, שלטון, דת וכו'. בתפיסה זו האדם מהווה מיקרוקוסמוס של העולם כולו. הסינים התבוננו בטבע, הבינו את החוקיות שלו וראו שכל החוקים והמחזוריות שיש בטבע מתבטאים גם באדם. ההומאופתיה לעומת זאת, היא שיטה מערבית לכל דבר. הנמן ייסד את השיטה לפני כ-200 שנה והיא באה מתוך קונטקסט שקרוב אלינו היום, היינו, מתרבות מערבית, רציונאלית ומדעית. הנמן אף חזה את קיום המיקרואורגניזמים כמחוללי מחלות, דבר שמנוגד לחלוטין לתפיסה הסינית.

סוג הבעיות והמחלות: מידת המורכבות והמגוון של הבעיות הנפשיות והמנטליות אצל הסינים הוא שונה ודל בהרבה מהמוכר לנו כיום. בספרות הסינית המסורתית יש מעט התייחסות לבעיות נפשיות ומנטליות, זאת בניגוד חד לחלק הגדול להם הן זוכות בספרות ההומאופתית. התיאורים הנפשיים, המנטליים ובוודאי הפיזיים, שבהם השתמש הנמן לתאר את החולים שלו, זהים כמעט לחלוטין למוכר לנו כיום.
המרחק מהמקור: הרפואה הסינית כיום נסמכת על חומר שעבר עיבוד רב ואיבד הרבה ממקוריותו. בעניין זה להומאופתיה יש יתרון יחסי. המקורות הרבה יותר קרובים בזמן, זמינים, פשוטים ומובנים. שיטת הלימוד בהומאופתיה היא מערבית, מובנית ולוגית, כמו שיטת הריפוי עצמה.
אבחנה: האבחנה הסינית נסמכת על שליטה בטכניקות שעברו מן העולם. אומנות מישוש הדופק, שצריכה לשמש בסיס לאבחון ובקרה, כמעט ואיננה קיימת היום בצורה המקורית והנכונה שלה. לעומת זאת ההומאופתיה נסמכת כאמצעי אבחון בעיקר על יכולת ההתבוננות של המטפל, יכולת שאיננה זרה או אזוטרית לנו.

תיאוריית המחלות הכרוניות: תיאוריה זו, שהוסיף הנמן למדע ההומאופתיה לקראת סוף חייו, עיצבה לבסוף את ההומאופתיה ונתנה לה את כוחה האמיתי. ברפואה הסינית, לעומת זאת, אין כל התייחסות למחלות הכרוניות כתיאוריה שלמה, אלא רק לפתולוגיות נפרדות. נובעת מכאן חולשה גדולה מאוד של הרפואה הסינית, שכן היא לא תנסה לפתור מהשורש בעיה שהיא איננה מכירה בה כלל.

לסיכום: הן ההומאופתיה והן הרפואה הסינית המקורית, הן שיטות רפואה הוליסטיות מלאות ויעילות. הרפואה הסינית עברה שינויים שהרחיקו אותה במידה רבה מהמקור וחסר בה חלק מהותי. הומאופתיה לעומתה, מחזיקה במספר יתרונות שהופכים אותה לשיטה יעילה מאוד, השלמה ביותר הקיימת כיום.