הסוגיה הזו, עולה לעיתים קרובות לשיח ציבורי עקרוני. במיוחד, קיימת בעיה עקרונית אתית ומקצועית כאשר הבעלים הוא דומיננטי, בעל כוח והשפעה ומפעיל את השפעתו וקשריו.
האם צריך חוק - להגביל את זכות הבעלות על עיתון בישראל, בידי אזרח ישראלי בלבד.
פרשת ההתפטרות של בכירי ערוץ 10 – בעקבות ההתנצלות שנכפתה עליהם, לטענתם, ע"י בעלי העיתון לבעל החינמון שלדון אדלסון, עוררה מחדש את הסוגיה של בעלי הון שקונים עיתונים וערוצי טלויזיה ומנסים להשפיע דרכם ובאמצעותם על דעת הקהל ותקשורת ההמונים.
מדובר בסוגיה עקרונית ביותר – שהיא לב ליבה של עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית.
אין ויכוח על כך – שעיתונות חופשית, דיווח סיקור אובייקטיבי, הבאת ידיעות ועובדות ויהיו כואבות ומרגיזות, ככל שיהיו, היא המטרה העיקרית של העיתונות והתקשורת.
בית המשפט העליון – בשורה ארוכה של פסקי דין תקדימיים, קבע את העקרונות, את המסגרת המחייבת שצריכה לפעול בנושא העיתונות. ולמרות השחיקה שהיתה בעקרונות משך השנים – הליבה של הפסיקה ומשמעותה קיימים, חיים ומחייבים עד ימים אלה.
החל מפסק הדין "קול העם" – שניתן ע"י הנשיא אגרנט, שלא הסכים לסמכות הבלעדית הקיצונית של שר הפנים, לסגור עיתון ופסל את החלטתו (1953).
זה המשיך עם פסיקותיו של הנשיא ברק – התיק "יוניברסל סטודיוס" שהפך החלטת המועצה לצנזורה על סרטים ומחזות – בפרשת "אבנרי נ' שפירא" כשהותיר פרסום הספר למרות החשש של דיבה.
וכן בפרשת שניצר – כשפסל החלטה של הצנזור הצבאי (1988).
עינינו הרואות – שהעקרונות היסודיים האלה, עוגנו ונטמעו בתקשורת הישראלית משך השנים ובאים לידי ביטוי ביום יום.
אז נכון, שיש שחיקה ופיחות – יש לחצים, יש התערבויות מלמעלה, יש שיקולים מסחריים שלפעמים עדיפים משיקולים מקצועיים, אבל אלה הם החיים השוטפים.
צריך לזכור היטב – עיתון או כלי תקשורת אלקטרוני, הוא גם עסק מסחרי, הוא מעסיק מאות אנשים ומפרנס אלפי משפחות.
אסור לזלזל בפן הזה – של המבט על העיתונות.
העיתון, התקשורת – ניזונה מפרסומות, מרייטינג שמביא קהל שמביא פרסומות ישירות ועקיפות שמממנות את העיתון. זה חיובי, זה לא פסול וזה אפשרי.
לכן הטענות שיש תכניות רדודות, יש יותר מדי ספורט או כתבות על רכילות, נשים, אופנה וכו', הן תוצאה של היצע וביקוש, שמביא רייטינג שמביא כסף ופרנסה.
זה לא ריאלי לחשוב – שתקשורת יכולה לחיות מעקרונות אוניברסאליים ויהיו יפים ככל שיראו. המציאות, רמת הקהל מכתיבה מהלכים עסקיים והתקשורת – היא גם עסק.
עיתונות ותקשורת אובייקטיבית – להערכתי, אין כזאת בנמצא. אין בכך פגם לטעמי, כל עוד העיתון ייצא באומץ ובגילוי ויצהיר על נטייתו הפוליטית, חברתית, כלכלית.
הבעיה מתחילה – שהעיתונים מפחדים לעשות את הצעד המתבקש, של גילוי נאות, ומנסים לשחק אובייקטיביים וזה לא הולך.
עיתון הארץ, מעריב, ידיעות, ישראל היום – הם עיתונים עם נטיות פוליטיות ומעורבות פוליטית שבאה לידי ביטוי כל יום – ובמיוחד בעת בחירות או פריימריס.
ראה הנטיות ברדיו, טלויזיה ובעיתונות הכתובה. לגבי הפריימריס בעבודה והנטייה למועמדים, כמו שלי יחימוביץ ועמיר פרץ, למשל בעיתון הארץ.
האם זכותו של בעל עיתון – להתערב, להשפיע ולהכריע.
לדעתי כן, אבל במידה מוגבלת, מבוקרת, תוך שמירה על קווי מתאר של עקרונות העיתונות שנקבעו ע"י בית המשפט העליון.
עלינו לזכור – טייקון שקונה עיתון או תחנת טלויזיה, הופך לא רק לבעלים אלא גם לבעל נכס פרטי – שמותר לו לעשות בו ולשלוט בו על פי השקפתו, אמונתו ודעותיו הפוליטיות.
כך לדעתי יכול בעל עיתון – להחליט שמגמת העיתון תהיה דתית לאומית או יוקדש כולו לשירה וספרות או כולה לספורט או מיזוג של סיקור עובדות עם כלכלה בלבד.
האם יכול בית המשפט או לחץ ציבורי להתערב בתכנים אלה, במידה והם עומדים בסטנדרטים הנדרשים – לא.
האם יכול בית משפט – להתערב, בניהול של רכוש פרטי, כל עוד שומרים על החוק והדין המתאים – לא.
לכן – יכול בעל עיתון – גם להתערב במידה סבירה וגלויה בנטיית העיתון, בפרשנות, מבלי לעוות עובדות, לשנות, להמציא או לכפות דעות לא מקובלות.
עיתונות חופשית – פועלת לשני הכיוונים, כלומר: מי שלא מקובל עליו לעבוד בכלי תקשורת בעל נטייה מסוימת – חופשי להתפטר, אך כפי שאמרתי לעיל, בתנאי שהעיתון מכריז בגלוי על נטייתו ולא מנסה להוליך שולל.
ועכשיו לפן נוסף של התקשורת – בעלות של טייקונים שאינם אזרחי ישראל.
לדעתי – הדבר פסול, מסוכן מבחינה ביטחונית וחברתית ויש לאסור ולהגביל זאת בחקיקה ברורה.
העיקרון שאני דוגל בו – עיתונות עברית רק בבעלות ישראלית.
מתן חופש עסקי וחוקי – לקניית עיתונים או כלי תקשורת אלקטרוניים, לאנשים שהם לא אזרחי ישראל, טמונה בהן סכנה של חיסול העיתונות הישראלית והשלכות שליליות חברתיות וביטחוניות של השתלטות זרה לא מבוקרת ומסוכנת למדינה.
הסוגיה של החינמון "ישראל היום" – הוא הזרז שצריך לעורר אותנו לקבלת חקיקה ברורה בנושא זה.
לכן הצעת החוק שהוצעה בנושא זה בכנסת, היא במקומה ובעיתוי המתאים.
לדעתי – יש לקבוע מפורשות בחוק – שבעלות על עיתון או כלי תקשורת אלקטרוני או כל כלי תקשורת או ביטוי אחר כמו אינטרנט, טוויטר, פייסבוק – יכול להיות רק בידי ידיים של אזרח ישראלי ברוב מכריע של 51% מינימום במניות אותו אמצעי. כמובן, שאפשר לאפשר ליהודים מהתפוצות או חברות שאינן מסכנות את המדינה, להיות שותפים עסקיים במגבלות הביקורת והדין.
לסיכום – אנו רוצים ומצפים – לעיתונות מקצועית, מיומנת, אובייקטיבית, מסקרת אירועים ולא יוצרת אירועים כדי לסקר אותם.
אנו רוצים – מידע עדכני מהיר ומאומן, גם אם מרגיז, מעצבן ומסוכן – ע"י עיתונאים בעלי אותן תכונות.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
