שעת הטיול הליילי שלך.
"בדיוק שעה לאחר השקיעה,"
היית מספר לכולם.
והייתי נועל את נעלי הספורט, שנראה שעבר זמן רב עליהן.
היית קרב אל ביתך הצעירה מביט לה בעיניים ונושק למצחה, נותן לה חיבוק קצר ויוצא לדרכך.
מעולם איש לא ידע מה באמת היית עושה שם, וכעבור שעה היית חוזר במצב רוח שונה לגמריי מזה שהיה לך לפני כן.
היית טורק את הדלת בחיוך שזרח יותר מכוכב הצפון, היית פותח את המקרר ומוציא פודינג וניל. והיית יושב ואוכל אותו איתי ועם בתך הצעירה לאור המנורה הקטנה שקבלנו לנישואינו, המונחת על הפסנתר ומאביקה במשך עשר שנים לפחות.
ומעולם לא רצית לנקותה.
הלילה זה היה שונה,
התיישבת מול הפסנתר.
נגנת מנגינה מאוד מוכרת. אך משום שאינני מעמיקה במוסיקה קלאסית, לא בדיוק הבחנתי מה הייתה יצירה זו בדיוק.
אתה כ"כ שבור ואפוף - ואני משערת לעצמי שאם רק הייתה משענת לכסא של הפסנתר מזמן הייתה משתרע עליה.
וגבך מופנה אליי. אני שותקת. מאזינה.
מעולם לא היה כל תו ותו מנוגן בצורה קרה שכזו.
מתפנה לשטוף את הכלים ואתה מתעלם מקיומי.
בתך הצעירה ישובה גם היא, אך על הספה. עוצמת עיניה וכל תו ותו מצטלצל בראשה והיא אוטמת את אזנייה לפתע.
והרי השמש מתחילה לשקוע, ועוד שעה תצא לטיול הליילי שלך.
אני דואגת.
השולחן ערוך כ"כ יפה, והפודינג וניל שאני ובתך הכנו במיוחד בשבילך, חיכה רק לרגע הזלילה הזה.
ולשווא.
קמת מהפסנתר, נעלת את נעליי הספורט. ולקחת את המגבת שעל השולחן הערוך, נגבת את המנורה שעליו, והכל בצעדיו מהססים ולאט לאט והאור שלה נהיה בוהק יותר. כאילו טוב לה יותר ככה.
וזאת שעה אחת קודם.
נשקת לבתך באוויר והבטת בי במבט חודר.
יצאת החוצה ואת הדלת סגרת בשקט.
"אמא, אבא לא אוהב אותי יותר?"
ואני מנגבת את ידי ומחבקת אותה חזק חזק, כדי שהיא תבין. והנה אני מבינה כי ידי מוכתמות נגבתי באותה המגבת שנגבת בה את המנורה.
ויותר לא חזרת.
וכבר אין אדם שיאהב אותי יותר מרונה, בתנו.
אני דואגת, גוועת ודועכת.
כי הבנתי בדיוק מה היית עושה באותן ההליכות, ומצאתי אותך שמה רדוף ואפוס כוחות בדיוק כמו שנגנת על הפסנתר.
רק שהפעם, באמת לא היית צריך משענת.
העץ היה נוח מתמיד.
עדיין השולחן ערוך כ"כ יפה, והפודינג וניל שאני ורונה הכנו במיוחד בשבילך, חיכה רק לרגע הזלילה הזה.
ולשווא.
וברקע אותה המנגינה שנגנת אז,
הרקוויאם של מוצרט שהצלחתי לגלות.
"בדיוק שעה לאחר השקיעה,"
היית מספר לכולם.
והייתי נועל את נעלי הספורט, שנראה שעבר זמן רב עליהן.
היית קרב אל ביתך הצעירה מביט לה בעיניים ונושק למצחה, נותן לה חיבוק קצר ויוצא לדרכך.
מעולם איש לא ידע מה באמת היית עושה שם, וכעבור שעה היית חוזר במצב רוח שונה לגמריי מזה שהיה לך לפני כן.
היית טורק את הדלת בחיוך שזרח יותר מכוכב הצפון, היית פותח את המקרר ומוציא פודינג וניל. והיית יושב ואוכל אותו איתי ועם בתך הצעירה לאור המנורה הקטנה שקבלנו לנישואינו, המונחת על הפסנתר ומאביקה במשך עשר שנים לפחות.
ומעולם לא רצית לנקותה.
הלילה זה היה שונה,
התיישבת מול הפסנתר.
נגנת מנגינה מאוד מוכרת. אך משום שאינני מעמיקה במוסיקה קלאסית, לא בדיוק הבחנתי מה הייתה יצירה זו בדיוק.
אתה כ"כ שבור ואפוף - ואני משערת לעצמי שאם רק הייתה משענת לכסא של הפסנתר מזמן הייתה משתרע עליה.
וגבך מופנה אליי. אני שותקת. מאזינה.
מעולם לא היה כל תו ותו מנוגן בצורה קרה שכזו.
מתפנה לשטוף את הכלים ואתה מתעלם מקיומי.
בתך הצעירה ישובה גם היא, אך על הספה. עוצמת עיניה וכל תו ותו מצטלצל בראשה והיא אוטמת את אזנייה לפתע.
והרי השמש מתחילה לשקוע, ועוד שעה תצא לטיול הליילי שלך.
אני דואגת.
השולחן ערוך כ"כ יפה, והפודינג וניל שאני ובתך הכנו במיוחד בשבילך, חיכה רק לרגע הזלילה הזה.
ולשווא.
קמת מהפסנתר, נעלת את נעליי הספורט. ולקחת את המגבת שעל השולחן הערוך, נגבת את המנורה שעליו, והכל בצעדיו מהססים ולאט לאט והאור שלה נהיה בוהק יותר. כאילו טוב לה יותר ככה.
וזאת שעה אחת קודם.
נשקת לבתך באוויר והבטת בי במבט חודר.
יצאת החוצה ואת הדלת סגרת בשקט.
"אמא, אבא לא אוהב אותי יותר?"
ואני מנגבת את ידי ומחבקת אותה חזק חזק, כדי שהיא תבין. והנה אני מבינה כי ידי מוכתמות נגבתי באותה המגבת שנגבת בה את המנורה.
ויותר לא חזרת.
וכבר אין אדם שיאהב אותי יותר מרונה, בתנו.
אני דואגת, גוועת ודועכת.
כי הבנתי בדיוק מה היית עושה באותן ההליכות, ומצאתי אותך שמה רדוף ואפוס כוחות בדיוק כמו שנגנת על הפסנתר.
רק שהפעם, באמת לא היית צריך משענת.
העץ היה נוח מתמיד.
עדיין השולחן ערוך כ"כ יפה, והפודינג וניל שאני ורונה הכנו במיוחד בשבילך, חיכה רק לרגע הזלילה הזה.
ולשווא.
וברקע אותה המנגינה שנגנת אז,
הרקוויאם של מוצרט שהצלחתי לגלות.
