רקוויאם 

ואני מסתכלת מבעד לחלון,

מסיטה את הוילון חזרה אבל יוצרת מדי פעם חורים קטנים בכדי להציץ.

רוצה לראות את המציאות, אבל זה עדיין כואב. נכנעת לזה.

רואה אותך הולכת, אורזת את הכל.

חשבתי שאת איתי תמיד, שתרגישי אותי, שתתני לי להיות איתך -

את מסתכלת חזרה על הבית, ולפי הבעת פנייך אני מבינה ששמת לב אליי.

מהר אני מסתתרת, נשענת על הקיר.. וזה תוקף אותי.



הלב כאילו בוכה בתוכי, ואני לא יכולה לעצור את זה, הלחץ במותן.

דלת המכונית נטרקת - היא מתניעה .. והיא לא תהיה פה שוב.



נשכבת על הספה הירוקה, שעליה אהבנו כ"כ.

ועל הספה הזאת ספרתי לך המון דברים שלא היית אמורה לדעת,

ואולי גם אני לא.

עצב.

או עצבים.

תוהה למה הם באותו שורש בעצם, אלא דברים שכ"כ רחוקים אחד מהשני..

כמעט כמו המרחק ביני לבינך עכשיו.



הוא מתקשר.

ואני יכולה להוציא עליו הכל, כי הקנאה הזאת.. אוכלת אותי.

הארון ריק מתוכן,

והראש ריק.

והריח שלך נמוג מהחדר הקטן הזה שלנו.

והבטחון כבר לא נמצא על המיטה - כי את לא שם והחיבוק של הכרית בכלל לא דומה לשלך.

ובגדת,

והלכת,

בלי להשאיר שום זכרון ממשי.

הכל רק בלב.



צלילה פנימית. מול הקפה של הבוקר, והעוגיות האלה.. שקנית לי כי ידעת שאני אוהבת אותן כ"כ.

אפילו עליהן אני מוכנה לוותר. אני מוכנה לוותר על הכל. רק שתחזרי.

בוכה,

אבל לא בגללך.

בגלל הדימוי העצמי שירד לרצפה - כי מישהו שיאהב כמו שאת אהבת, או מישהו שידריך אותי כמו שאת הדרכת, ומישהו שירגיש ויבין ויחבק ויריח אותי כמו שאת יודעת - לא קיים בכלל.

אני נתונה לחסדייך בכל עת,

ואת מרגישה את הכאב בתוכך, אבל מתעלמת.

כי יש לך את הכח הזה.. ש..לי אין.

את הבטחון שאצלי נמצא רק בפניי אנשים שאני מתנהגת מולם כמו בן,

והם גם לוקחים אותי בתור הגבר שבחבורה.

ואני בת,

ויש לי רגשות. ובכל זאת, אני לא אוהבת כדורגל..



והסכין הזה, שהוא בעצם כמו לעמוד על צוק גבוה - סוג של קורא לי.

כי אני כבר לא אני-

לא כי את לא פה,

כי אני כבר לא פה.

כי אני לא יודעת להתנהג אחרת, כי אני לא מפגינה סקסיות מטורפת כמו שלך,

וכדי שבנאדם יתאהב בי אני צריכה לעשות עבודה כ"כ קשה.

ואינלי כח.

אין בי את המזוכיסטיות הזו כדי לפגוע בעצמי שוב,

ירייה ברגל.



צועדת,

והקולות מעומעמים ולא מובנים,

וצרחות בפיצ' ממש גבוה ממלאות את החדר.

ואני נשכבת. ונוגעת בעצמי - עד שאני נרדמת..

רקוויאם.

מזל טוב.