וסתם ככה להתעטף בכעס,
כי כל הבית שותק.
ולדעת שאחרי הריב עם אמא הוא יטוס מכאן לסוף העולם ויזיין את הרוסיות שלו.
וישר כשהכל יגמר, אני שוב אמצא את עצמי נקרעת בין שני העולמות המטורפים האלה, ולבד.
כי אין יותר טוב מלבד, ואין דבר אחר מלבד.
בסופו של דבר אני לבד.
והיא מגוננת על עצמה והוא רק יותר מתעצבן,
ואיכשהו אני יושבת במטבח חסרת מילים ומקשקשת דמויות קומיקס על דף משבצות צהוב,
וסטפאן, החתולה שלי באה ומתחככת ברגליי - כמו מנחמת וקוראת לי לעלות למעלה לשקט בין הקירות הכחולים שלי.
ואני עולה איתה - כדי לצאת מהמהומה הזאת מבלי שיבחינו.
ושם אני נפרשת על המיטה ושומעת את הסונטה מס' 1 של י.ג באך בסול מאז'ור וסוג של נבלעת לצלילי הצ'לו המרככים האלה. וסטפאן מלטפת בזנבה את בטני.
ושוב מתחילה לה שיחת ההשוואה המתנגנת כל פעם מחדש כמו התקליט השרוט שאבא משמיע של דיפ פרפל, של "איזו משפחה יותר חשובה" או "מי הביא יותר כסף לבת מצווה של הבת" וכל מיני חישובים וחשבונות שהתחילו מהעובדה שדודה שלי חושבת שהבן שלה גאון.
ואני מפהקת, כי ההתווכחויות האלה חולפות על פניי כמו כלום, והרעד הזה של הרגליים והאצבעות שהיה מופיע בכיתה ה' כי הייתי חוששת לזוגיות של ההורים נעלם מזמן.
כי הנה אני כבר ילדה גדולה, ועוד מעט מסיימת את התיכון ומה שנשאר לי בראש זו 'האנטיליגנציה הרגשית' השופעת, שבשיעורי ספרות הייתה מנעימה או מעכירה את אווירת הכיתה, והמורה מתפעלת. "איך לא הרחבת ספרות השנה?"
כי הרי, ידוע שכל האמנים שרוטים. ורוב האנשים לא מוציאים את מה שיש להם בבית,
ואם נעשה משוואה פשוטה נגלה שמה שיוצא זה אני.
ורצף האקורדים המינוריים שיוצרים דרמטיות מוקטנת זה אני מתארת את הבית שלי.
כי ככול שמתיימרים לאווירה מאז'ורית - כמו שאבא רוצה, האקורד נהיה מוקטן עוד יותר ואף נוספים לא טנשנים צורמים.
ואמא תוך כדי השיחה מפנה את המדיח או מטגנת חצילים, והוא מדפדף בעיתון ומלמל מילים מוזרות ולפעמים צורח אותן מבלי לשים לב, ואני למעלה כבר בדקה השנייה לסונטה והכל נהיה איטי יותר, או יותר קטוע.. ומפה אני כבר שוכחת את המנגינה כי תמיד בשלב הזה אני מתייאשת.
כי כל הבית שותק.
ולדעת שאחרי הריב עם אמא הוא יטוס מכאן לסוף העולם ויזיין את הרוסיות שלו.
וישר כשהכל יגמר, אני שוב אמצא את עצמי נקרעת בין שני העולמות המטורפים האלה, ולבד.
כי אין יותר טוב מלבד, ואין דבר אחר מלבד.
בסופו של דבר אני לבד.
והיא מגוננת על עצמה והוא רק יותר מתעצבן,
ואיכשהו אני יושבת במטבח חסרת מילים ומקשקשת דמויות קומיקס על דף משבצות צהוב,
וסטפאן, החתולה שלי באה ומתחככת ברגליי - כמו מנחמת וקוראת לי לעלות למעלה לשקט בין הקירות הכחולים שלי.
ואני עולה איתה - כדי לצאת מהמהומה הזאת מבלי שיבחינו.
ושם אני נפרשת על המיטה ושומעת את הסונטה מס' 1 של י.ג באך בסול מאז'ור וסוג של נבלעת לצלילי הצ'לו המרככים האלה. וסטפאן מלטפת בזנבה את בטני.
ושוב מתחילה לה שיחת ההשוואה המתנגנת כל פעם מחדש כמו התקליט השרוט שאבא משמיע של דיפ פרפל, של "איזו משפחה יותר חשובה" או "מי הביא יותר כסף לבת מצווה של הבת" וכל מיני חישובים וחשבונות שהתחילו מהעובדה שדודה שלי חושבת שהבן שלה גאון.
ואני מפהקת, כי ההתווכחויות האלה חולפות על פניי כמו כלום, והרעד הזה של הרגליים והאצבעות שהיה מופיע בכיתה ה' כי הייתי חוששת לזוגיות של ההורים נעלם מזמן.
כי הנה אני כבר ילדה גדולה, ועוד מעט מסיימת את התיכון ומה שנשאר לי בראש זו 'האנטיליגנציה הרגשית' השופעת, שבשיעורי ספרות הייתה מנעימה או מעכירה את אווירת הכיתה, והמורה מתפעלת. "איך לא הרחבת ספרות השנה?"
כי הרי, ידוע שכל האמנים שרוטים. ורוב האנשים לא מוציאים את מה שיש להם בבית,
ואם נעשה משוואה פשוטה נגלה שמה שיוצא זה אני.
ורצף האקורדים המינוריים שיוצרים דרמטיות מוקטנת זה אני מתארת את הבית שלי.
כי ככול שמתיימרים לאווירה מאז'ורית - כמו שאבא רוצה, האקורד נהיה מוקטן עוד יותר ואף נוספים לא טנשנים צורמים.
ואמא תוך כדי השיחה מפנה את המדיח או מטגנת חצילים, והוא מדפדף בעיתון ומלמל מילים מוזרות ולפעמים צורח אותן מבלי לשים לב, ואני למעלה כבר בדקה השנייה לסונטה והכל נהיה איטי יותר, או יותר קטוע.. ומפה אני כבר שוכחת את המנגינה כי תמיד בשלב הזה אני מתייאשת.
