סעודה מלכותית לגן-עדן, עם האדם החשוב - הגבוהה הזה מכולם.
לא תיארתי לעצמי שאי פעם אגיע למעמד הזה - הודיעו לי שהינה, כמה דקות לאחר שהגעתי למקום הזה, גררו אותי לארמון גדול, הלבישו אותי וטיפחו אותי והכינו אותי פיזית ונפשית למפגש לקראת ההגעה שלי ושל עוד כמה אלפי אנשים מרחבי העולם. הרגשתי כמו באו"ם, כשהתאגדות של אנשים מסביב לכמה שולחנות ועל הכסא הכי גבוהה הוא יושב, בפנים רציניות ומבט שנון.
תמיד אמרו שהוא חכם, פיקח - מעולם לא ידעתי עד כמה, הוא הכיר את כל קורות חיי - והמבט שלו קרן אליי מהרגע שנכנסתי. הוא חייך אליי חיוך קטנטן וקרץ לעברי מבלי שאף אחד ממלאכיו הביטו.
הוא נאם נאום, היה נראה שהוא מנוסה בכל העניין - הרי מידי יום ביומו הוא נואם את הנאום הזה בפני כמה אלפי אנשים, יוצא מהחדר לאף אחד לא היה מושג מניין, רק אני ראיתי, והולך לו.
תתפלאו הוא הולך ברגל.
כמה שהוא לא נשמע ספורטיבי בעלילות עליו. הוא נעלם בנוף ואני עוקבת אחריו במבטים שלי, הוא מתמוגג אט-אט ואני שקועה בתוכו, כאילו אני בתוך ים רגוע בלי הרבה אנשים, קצת חול והמון צדפים. השער הזה שנפתח בפניו פרש הרבה אור, כאילו הסעודה הזאת, שם בגן עדן היא עוד כלום לעומת מה שמצפה לאחר מכן.
"לא ידעתי שגם גן עדן נגמר." פתאום נשמע קול לידי. הבנתי שאני לא היחידה שרואה אותו יוצא, שהרי והינה כולם מביטים במחזה הזה - זה הזכיר מעט את הסיפור של אליהו ושמואל, שהוא עלה במרכבה בוערת.
הנהנתי בראשי לעבר האדם הזה שישב מולי, הוא היה נראה מבוגר ממני בכמה שנים טובות ועיניו שקעו בפניו, נראה שהגיע לפה כתוצאה מסבל ועוגמת נפש כבדה.
קמתי ממקומי, לא ידעתי לאן הולכים לאחר הסעודה - הבנתי שכולם הולכים לאחר מכן לאותו מקום ואני אצטרך לצעוד בעקבות העדר - כמו בחיים האמיתיים. הרגשתי כמו דג מת שנסחף בזרם, לפתע כולם החלו להקיש בצלחות שלהם עם המזלגות ונפרץ חור עמוק - כולם צעדו לשם מהופנטים.
ניסיתי לברר מה המתח, למה פתאום כולם אבדו את כל מה שהיה להם והפכו להיות שבויים בחברה שמוליכה אותם שולל, אל מקום שהם לא רוצים ללכת, או שבעצם רוצים בגלל שאחרים רוצים. רציתי שיתדרכו אותי, מה אני אמורה לעשות במצב כזה - שאני רואה את כל מכריי מצוידים בטיפשות ואטימות שכבדה מאוד על גבם וממשיכים לצעוד למרות הכול.
הסעודה הזאת הייתה ממש מוזרה, פשטתי את העור הקשה, סדוק ואוסיף ואודה שגם מתקלף והתחלתי לגרור אנשים אחריי, ניסיתי לגרום להם לא להכנס לשם - ידעתי שמה שהולך שם הוא יותר גרוע מכל אהבה נכזבת, מכל מוות פתאומי, מכל חולניות מסוימת. זה היה טירוף.
לפתע נשארתי שם לבד.
ראיתי שכולם כבר נשאבו ואני נסערת, נשארתי בסעודת גן עדן לבדי. איך אדם יכול ליהנות מסעודה לבדו?
אגואיזם. טבעו המוחצן של האדם.
מולי עמדו שולחנות שלמים שנותרו בהם מנות טריות והעדפתי להישאר מקופלת בתוכי דווקא בפינה הכי שחורה, אולי זה בגלל העבר שלי. אולי זה בגלל שתמיד אהבתי להישאר בתוכי וגידלתי וטיפחתי עור קשיח שהיה מעין מחיצה ביני לבין שאר החברה, אולי זו גם הסיבה היחידה שבגללה לא הייתי נוטה להיגרר.
דלת נפתחה, הבנתי את המקום הזה - המקום הזה הוא דמיוני בו דלתות נפתחות ונסגרות משום מקום, לפתע אתה מוצא את עצמך חי בדמיון מציאותי, משהו נורא פרדוקסאלי שאינך יכול לצאת ממנו, הדברים שמעולם לא חשבת שיקרו קורים, אמצעים תקשורתיים מופלאים ללא טכנולוגיה.
מהדלת יצא האדם הגדול הזה, הפעם הראשונה שראיתי את מי שיצר אותי והוא לא אבי.
הייתה לו נוכחות רבה, אבל הוא היה נורא מוסתר ומחוספס, זהו שוב פרדוקס.
"אני מכיר אותך." הוא אמר לי.
לפתע מצאתי את עצמי נמצאת בתוך חדרון לבן, יושבת מול פנים מוסתרות, ומדברת לעצמי.
הוא שם לב שהתעוררתי.
"אז ככה.." אמר, והביט במחברת עבה מאוד, דפדף בה בזריזות וחזר להביט בי.
"הסיפור שלך מעניין מה?" טען בחביבות, הוא לא נראה מפחיד במיוחד, אני משערת שפני היו שלוות אך האדימו מרוב ביישנות.
הנהנתי בחביבות.
"בחרת לבוא לפה מרצונך, אני מכיר טוב את האנשים האלה שרוצים לבוא לפה מבלי שאני מכריח אותם - השאלה היא מה המטרות שלהם. אני רואה שהמטרה שלך הייתה מאוד.. נוקבת, נוקשת, אבל בכל זאת שכיחה. תסבירי, איך נערה בגילך, צעירה וטרייה בוחרת להכנס למקום הזה, ואני יודע שזה לא בגלל הסעודה - הרי . . ."
"תקשיב," התפרצתי לדבריו.
"היו לי חיים נורמאליים למדיי שם למטה, אך בראתי לעצמי עולם משלי, כוונתי לא הייתה להכיר בך או במעשייך, גם לא רציתי להתבונן לחיים פה למעלה ישירות בעיניים, חשבתי שזה משהו חולף, הרבה אמרו לי שחוזרים למטה בצורות מגוונות."
"זה נבע מתוך התעניינות?"
התלבטתי.
"אמרת שאתה יודע מה הסיבה שלי?"
"אני רוצה לשמוע אותה ממך,"
"לא."
"מה לא?", שאל ולפתע הפגין את צדדיו הפחות נעימים, אולי משום שרצה להרגיש מושל.
לא זכרתי כלום מאותו הרגע, מצאתי את עצמי בבור חשוך.
בלי אף נפש חייה, לא ידעתי שהוא כ"כ אכזרי, שהוא ייתן לתמימה כמוני להיבלע בתוך מנהרת של זמן שחורה, המנהרה הזו הייתה ארוכה.
ציפיתי למצוא שם את אותם האנשים שהיו למטה, ציפיתי להביט לו שוב בעיניים, או אפילו להעניק לו את התנצלותי.
חלמתי שאכנס למקום ההוא שכולם נגררו אליו אחד אחרי השני, ציפיתי לגלות מהו סופו של גן העדן.
בכיתי כי נשארתי לבד, דעתי נטרפה עליי וטסתי אל הלא נודע.
לא ארד למטה בצורה משונה ככל הנראה.
כמה מפחידה היא הדרך אל השאו?ל.
לא תיארתי לעצמי שאי פעם אגיע למעמד הזה - הודיעו לי שהינה, כמה דקות לאחר שהגעתי למקום הזה, גררו אותי לארמון גדול, הלבישו אותי וטיפחו אותי והכינו אותי פיזית ונפשית למפגש לקראת ההגעה שלי ושל עוד כמה אלפי אנשים מרחבי העולם. הרגשתי כמו באו"ם, כשהתאגדות של אנשים מסביב לכמה שולחנות ועל הכסא הכי גבוהה הוא יושב, בפנים רציניות ומבט שנון.
תמיד אמרו שהוא חכם, פיקח - מעולם לא ידעתי עד כמה, הוא הכיר את כל קורות חיי - והמבט שלו קרן אליי מהרגע שנכנסתי. הוא חייך אליי חיוך קטנטן וקרץ לעברי מבלי שאף אחד ממלאכיו הביטו.
הוא נאם נאום, היה נראה שהוא מנוסה בכל העניין - הרי מידי יום ביומו הוא נואם את הנאום הזה בפני כמה אלפי אנשים, יוצא מהחדר לאף אחד לא היה מושג מניין, רק אני ראיתי, והולך לו.
תתפלאו הוא הולך ברגל.
כמה שהוא לא נשמע ספורטיבי בעלילות עליו. הוא נעלם בנוף ואני עוקבת אחריו במבטים שלי, הוא מתמוגג אט-אט ואני שקועה בתוכו, כאילו אני בתוך ים רגוע בלי הרבה אנשים, קצת חול והמון צדפים. השער הזה שנפתח בפניו פרש הרבה אור, כאילו הסעודה הזאת, שם בגן עדן היא עוד כלום לעומת מה שמצפה לאחר מכן.
"לא ידעתי שגם גן עדן נגמר." פתאום נשמע קול לידי. הבנתי שאני לא היחידה שרואה אותו יוצא, שהרי והינה כולם מביטים במחזה הזה - זה הזכיר מעט את הסיפור של אליהו ושמואל, שהוא עלה במרכבה בוערת.
הנהנתי בראשי לעבר האדם הזה שישב מולי, הוא היה נראה מבוגר ממני בכמה שנים טובות ועיניו שקעו בפניו, נראה שהגיע לפה כתוצאה מסבל ועוגמת נפש כבדה.
קמתי ממקומי, לא ידעתי לאן הולכים לאחר הסעודה - הבנתי שכולם הולכים לאחר מכן לאותו מקום ואני אצטרך לצעוד בעקבות העדר - כמו בחיים האמיתיים. הרגשתי כמו דג מת שנסחף בזרם, לפתע כולם החלו להקיש בצלחות שלהם עם המזלגות ונפרץ חור עמוק - כולם צעדו לשם מהופנטים.
ניסיתי לברר מה המתח, למה פתאום כולם אבדו את כל מה שהיה להם והפכו להיות שבויים בחברה שמוליכה אותם שולל, אל מקום שהם לא רוצים ללכת, או שבעצם רוצים בגלל שאחרים רוצים. רציתי שיתדרכו אותי, מה אני אמורה לעשות במצב כזה - שאני רואה את כל מכריי מצוידים בטיפשות ואטימות שכבדה מאוד על גבם וממשיכים לצעוד למרות הכול.
הסעודה הזאת הייתה ממש מוזרה, פשטתי את העור הקשה, סדוק ואוסיף ואודה שגם מתקלף והתחלתי לגרור אנשים אחריי, ניסיתי לגרום להם לא להכנס לשם - ידעתי שמה שהולך שם הוא יותר גרוע מכל אהבה נכזבת, מכל מוות פתאומי, מכל חולניות מסוימת. זה היה טירוף.
לפתע נשארתי שם לבד.
ראיתי שכולם כבר נשאבו ואני נסערת, נשארתי בסעודת גן עדן לבדי. איך אדם יכול ליהנות מסעודה לבדו?
אגואיזם. טבעו המוחצן של האדם.
מולי עמדו שולחנות שלמים שנותרו בהם מנות טריות והעדפתי להישאר מקופלת בתוכי דווקא בפינה הכי שחורה, אולי זה בגלל העבר שלי. אולי זה בגלל שתמיד אהבתי להישאר בתוכי וגידלתי וטיפחתי עור קשיח שהיה מעין מחיצה ביני לבין שאר החברה, אולי זו גם הסיבה היחידה שבגללה לא הייתי נוטה להיגרר.
דלת נפתחה, הבנתי את המקום הזה - המקום הזה הוא דמיוני בו דלתות נפתחות ונסגרות משום מקום, לפתע אתה מוצא את עצמך חי בדמיון מציאותי, משהו נורא פרדוקסאלי שאינך יכול לצאת ממנו, הדברים שמעולם לא חשבת שיקרו קורים, אמצעים תקשורתיים מופלאים ללא טכנולוגיה.
מהדלת יצא האדם הגדול הזה, הפעם הראשונה שראיתי את מי שיצר אותי והוא לא אבי.
הייתה לו נוכחות רבה, אבל הוא היה נורא מוסתר ומחוספס, זהו שוב פרדוקס.
"אני מכיר אותך." הוא אמר לי.
לפתע מצאתי את עצמי נמצאת בתוך חדרון לבן, יושבת מול פנים מוסתרות, ומדברת לעצמי.
הוא שם לב שהתעוררתי.
"אז ככה.." אמר, והביט במחברת עבה מאוד, דפדף בה בזריזות וחזר להביט בי.
"הסיפור שלך מעניין מה?" טען בחביבות, הוא לא נראה מפחיד במיוחד, אני משערת שפני היו שלוות אך האדימו מרוב ביישנות.
הנהנתי בחביבות.
"בחרת לבוא לפה מרצונך, אני מכיר טוב את האנשים האלה שרוצים לבוא לפה מבלי שאני מכריח אותם - השאלה היא מה המטרות שלהם. אני רואה שהמטרה שלך הייתה מאוד.. נוקבת, נוקשת, אבל בכל זאת שכיחה. תסבירי, איך נערה בגילך, צעירה וטרייה בוחרת להכנס למקום הזה, ואני יודע שזה לא בגלל הסעודה - הרי . . ."
"תקשיב," התפרצתי לדבריו.
"היו לי חיים נורמאליים למדיי שם למטה, אך בראתי לעצמי עולם משלי, כוונתי לא הייתה להכיר בך או במעשייך, גם לא רציתי להתבונן לחיים פה למעלה ישירות בעיניים, חשבתי שזה משהו חולף, הרבה אמרו לי שחוזרים למטה בצורות מגוונות."
"זה נבע מתוך התעניינות?"
התלבטתי.
"אמרת שאתה יודע מה הסיבה שלי?"
"אני רוצה לשמוע אותה ממך,"
"לא."
"מה לא?", שאל ולפתע הפגין את צדדיו הפחות נעימים, אולי משום שרצה להרגיש מושל.
לא זכרתי כלום מאותו הרגע, מצאתי את עצמי בבור חשוך.
בלי אף נפש חייה, לא ידעתי שהוא כ"כ אכזרי, שהוא ייתן לתמימה כמוני להיבלע בתוך מנהרת של זמן שחורה, המנהרה הזו הייתה ארוכה.
ציפיתי למצוא שם את אותם האנשים שהיו למטה, ציפיתי להביט לו שוב בעיניים, או אפילו להעניק לו את התנצלותי.
חלמתי שאכנס למקום ההוא שכולם נגררו אליו אחד אחרי השני, ציפיתי לגלות מהו סופו של גן העדן.
בכיתי כי נשארתי לבד, דעתי נטרפה עליי וטסתי אל הלא נודע.
לא ארד למטה בצורה משונה ככל הנראה.
כמה מפחידה היא הדרך אל השאו?ל.
