27 ספטמבר 2011
להגיע להכרעה בארץ ישראל
אמנם כל העינים נשואות לעבר הדיונים אודות המתווה לפתיחת משא ומתן בנינו לבין הפלשתינים אך אנו חוזים כי בכל תרחיש ייכשלו השיחות. ולכן, יש כבר היום לתכנן את התוצאה הברורה של כישלון המשא ומתן עם הפלשתינים, ליום שאחרי. שלשה נתיבים מרכזים פתוחים בפני הנהגתנו:
1. הליכה בנתיב השלום –
אין צורך להכביר מילים, שלום כפי שאנו מבינים שלום לא ייפרוץ בנינו לבין הפלשתינים למצער, לא בימי חיינו ולכן חלופה זו אינה ישימה. חמור מכך, כשלון חלופה זו יוביל למלחמה כוללת בין ישראל לפלשתינים ובני בריתם החדשים מצרים, לוב, תימן, והישנים: חמאס, חיזבאללה, איראן, סוריה לבנון ואחרים. עלינו הכיר בכך כי בעיות הליבה המפרידות בין הפלשתינים לישראל אינן ניתנות לגישור, לא בדורנו. עלינו גם להיות הוגנים כלפי הפלשתינים. ומכאן כי המדינה המוצעת להם באזור יו"ש גם בתנאיי התווית הגבול האופטימלים מבחינתם (קווי 87 ), אינה בעלת יכולת קיום (שטח מצומצם, חוסר שליטה על הגבולות, סידורי ביטחון ישראלים מצמיתים, חוסר מוצא לים וכדומה) ותמיד תהה סמוכה על שולחנו של הגביר יהיה זה ישראל או מדינות ערב. ניראה כי הפלשתינים הפנימו זאת והגיעו למסקנה פרקטית (בנוסף לאיסלמיסטית) כי זכות קיום עבורם כמדינה הינה מותנית בשליטתם בכל השטח מן הנהר ועד הים דהיינו, על מנת להתקיים עליהם לחרב את המדינה היהודית. כמובן כי זאת לא יקרה ולכן הסכם שלום כהילכתו לא יהיה (פסת הנייר שאולי תחתם, אינה הסכם שלום).
חייבות לחלוף עוד מספר שנים, אפשר עשורים, לפני שהפלשתינים יפנימו כי עתידם המעשי כרוך בנפילת הבטן הרכה באזור היא הממלכה ההאשמית והקמת מדינה פלשתינית על חורבותיה.
2. שב ואל תעשה – הסכמי בינים
להסכים שלא להסכים ולהשאיר את חילוקי הדעות בין הפלשתינים וישראל במצבם העכשווי לדורות הבאים ללא ניסיון לגשר עליהם כעת, תוך שקובעים את התנאים לדו-קיום של אויבים, צד בצד.
זה הינו המצב הרצוי ביותר לעת הזו עבור שני הצדדים באשר אי הסכמה אודות נושאי ליבת הסיכסוך הינם וודאים וכך הצעד הנבון יהיה להקפיא את המצב הקיים ולהשאיר את פיתרון בעיות הליבה לדורות הבאים, אם וכאשר.
במדה ומתווה זה יחזיק מעמד הוא מהווה את הפוטנציאל הגדול ביותר לרגיעה באזורנו תוך שהצדדים עוקפים את הבורות והמכשולים שבדרך ומגיעים למצב של שכנות טובה, ללא הסכמות עקרוניות. כשלון השיחות אפשר שיביא לייצוב מצב זה כברירת מחדל.
מאידך גיסא, ההתפתחויות האזוריות והבינלאומיות יובילו בסופו של יום בטווח של עשור עד מספר עשורים למלחמת הכל בכל באשר האיסלם הקיצוני, המיליטנטי ידחוף את האזור להפרת ההבנות בנינו לבין הפלשתינים וההמשך ידוע.
3. פרוק הרשות – ייזום אנרכיה תחת פיקוח
כאן אנו שוב חוזרים לתורת המשחקים ונדגים זאת דרך פעילות מונעת הידועה היטב לחקלאים בנינו. כאשר מתקרבת שרפת ענק לשדותינו ובתינו, מה עושה חקלאי פיקח? הוא שורף באורח יזום ומבוקר חגורת אש סביב רכושו וכך גוועת האש המשתוללת המגיעה ממרחקים.
זהו המשל, והנימשל? על ישראל לעשות כל מאמץ להגיע לידי משא ומתן עם הפלשתינים על מנת להגיע להסדר כלשהו עמם אשר ייצב את הפוליטיקה והמדיניות האזורית. איננו רואים תקווה רבה בכך אך עלינו לנסות, לקבוע לוח זמנים מדוד, תוך שאנו שומרים באורח מידתי את עקרונות צרכי הביטחון והחיים הנורמלים באזורנו.
אך ניראה כי על שיחות השלום להיכשל. ישראל אל לה לוותר על צרכי ביטחונה ונכסיה האסטרטגים ובפרט לאור אי הוודאות הקיצונית המטלטלת את אזורנו והפלשתינים לא יוותרו על נושא זכות השיבה לתוככי הקו הירוק. הללו כבר הכריזו כי הפליטים הפלשתינים הפזורים בארצות ערב לא יורשו לחזור למדינה הפלשתינית לכשתקום, אם תקום, באשר מקומם במדינת ישראל בלבד.
ה"אבו" אף הכריז קבל עם ואו"ם כי ברצונו לפתור את בעיית 63 שנות הכיבוש (לא 44 שנות שהותה של ישראל ביו"ש מאז 1967, אלא לפתוח את נושא גבולות 1948), דהיינו ביטול קיומה של מדינת ישראל. "האבו" הכריז על רצונו לפתוח את הסכמי אוסלו במספר נושאים כלכליים. אל לישראל לשחק לידיו, אם לפתוח את הסכמי אוסלו הרי גם לישראל השגות על ההסכמים ועליהם כולם להפתח על כל המשמעות השלילית, לפלשתינים בעיקר, עקב כך.
ה"אבו" הצהיר כי האירגון לשחרור פלשתין, הוא אש"ף ימשיך להתקיים במתכונתו הקודמת וימשיך לחתור להשגת מטרותיו דהיינו, סילוק ישראל מהמפה ללא תלות בהסכם "שלום". טיפוס נחמד זה "האבו".
אנו כדרכנו בחול איננו מאזינים היטב לנאמר על ידי מנהיגים ערבים. אילו הקשבנו והפנמנו היינו מונעים מעצמנו צרות צרורות. ה"אבו" הצהיר בנאומו באו"מ בשפה דיפלומטית וכן בשפה שאין ישירה ממנה כי מטרת הקמת המדינה הפלשתינית היא אך שלב בחיסולה של מדינת ישראל (חיסול 63 שנות כיבוש). ייזכר הקורא בדיווחי התקשורת הישראלית אודות נאום ההסתה באו"ם של מכחיש השואה הלזה, אשר באורח למצער גורף תמכה ב"אבו" והקמת מדינה פלשתינית בעודה מעלימה, מוחקת, מצנזרת את כל הביטויים מצדו אשר ענינם חיסול מדינת ישראל ממש מתוך אותו הנאום. רבותי, התקשורת הישראלית (למעט בודדים בה) הפכה לאויב ישראל גדול יותר מהפלשתינים. למצער, אנו יודעים, במדה ונאזין היטב, לאן מובילים הפלשתינים, הם דוברים את רחשי ליבם גם אם איננו מקבלים זאת. אך אין לנו דרך להתגונן מחצאי אמיתות, שקרים בוטים והעלמת האמת מעימנו הנערכות מדי יום כנגד הציבור הישראלי מכיוונה של התקשורת באשר אין לנו להוותנו תקשורת אחרת, חלופית.
ראו את עיתון הארץ וכתבו עקיבא אלדר העמל תוך גמגום (עלגות כתיבה) היסטרי, לשכנענו כי "עבאס" הפך לציוני דגול המעלה את חזון הרצל על ראש שמחתו ותומך במתווה שתי המדינות. הוא כמובן "שכח" לציין את כל איומי השמד (ראה..."63 שנות כיבוש" ) של ה"אבו" כנגדנו ממש מתוך אותו הנאום וכמובן לא העלים מעינינו את הצהרתו של "האבו" למען שתי מדינות אך "התעלם" (כמובן), מהמשתמע מדיברי "האבו": לא שתי מדינות לשני עמים אלא לעם אחד, הפלשתיני. אלדר, הפך עצמו נבל ברשות העיתונות כגדעון לוי הידוע לשמצה ואינו לצערנו היבחוש (ברחש – בפי ידידיו מרמאללה), היחיד בשלולית הסרוחה, הקלוקלת, האוטו-אנטישמית בה הנו שורץ.
יש להניח כי סבבי שיחות והכישלונות שיבואו יימשכו מספר שנים כאשר בסופם נעמוד כולנו לכאורה בפני שוקת שבורה, פתרונות אכן קיימים ועל כך בהמשך.
משאפסה התקווה להגיע להסכם בזמן סביר, על ישראל לפנות ממגננה למתקפה, להעביר את הסיכסוך לשטחו של האויב (מוכר?) דהיינו, לפעול להפלת הרשות הפלשתינית. על ישראל לפעול ליצירת אנרכיה מתוכננת ויזומה אשר תפיל בסופו של יום את הרשות הפלשתינית לקרשים ותחסל סיכויי קיומה, כולל המדינה הפלשתינית, יציר כפיו ודמיונו של השמאל הרדיקלי הישראלי.
זו מלחמת המנע – דהיינו , יצירת חגורת-אש מקדימה כניזכר לעיל לעולם זולה יותר באמצעים ובחיי אדם ממלחמת תגובה. שאלו בענין זה את גולדה מאיר והפיאסקו של פרוץ מלחמת יום כיפור. שאלו בענין זה מומחה עולמי כראש ממשלת בריטניה הרופס והתמים נוויל צ'מברלין, המומחה למלחמות תגובה שעלו ב- 80,000,000 קורבנות במלחמת העולם השניה. אליה וקוץ בה, נידרש איש חזון ואסטרטג מוכשר כווינסטון צ'רציל הבריטי להבין זאת. האם פסו הצ'רצילים מהפוליטיקה המקומית והעולמית?
קודם לכך, תנסה "הרשות" לגרור את ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג בנוגע לכל אירוע החל מעיטוש של מתישב יו"ש ועד נאום לא מתקבל על דעתם של נתניהו. זהו אזי הזמן הנאות להפעיל את "חגורת האש למול השתוללות השרפה הגדולה" ולפעול להפלת הרשות על ידי סנקציות, סגירת גבולות, סיפוח נדיב של כל שטחי ההתישבות היהודית הקיימת ביו"ש והחלת החוק הישראלי על שטחים אלו, התנערות מוחלטת מנושא פתרון הפליטים והעברתו-השלכתו לאחריות הבלעדית של ה"מדינה" הפלשתינית, עצירת כל מסחר עם הרשות, סגירת הגבול באופן הרמטי, עצירת פריקת סחורות בנמלי ישראל וגבית מיסים עבורם, עצירת כל נושאי תשתיות משותפים - אספקת חשמל ומתקני מים, אטימת הגבול (כולל מפעלי מתישבים) בפני פועלים פלשתינים, עידוד תאי חמאס לפעול כנגד הרשות בגדה דרך צד שלישי. הכל כשר והרשות נתונה.
כמובן שלזמן זה, כיום, חייבת ישראל להסכים לכל מתווה של פתיחת משא ומתן ללא תנאים מוקדמים – ממילא הדבר לא ייסתיע ולא יושגו סיכומים, לכל היותר ימצאו הצדדים את הקווים האדומים של הצד השני, אך גם זו נחמה פורתא.
כאשר השיחות תעלנה על שרטון, והן תכשלנה, בוודאות. אין צורך בחוות דעתם של ידעוניי ובוגרי "קורס נביאי השקר" וכוהני הבעל והעשתורת מהתקשורת ועוזריהם מהשמאל הרדיקלי, השיחות תיכשלנה בשל התנגדותה הוודאית של הרשות הפלשתינית לביטול זכות השיבה הפלשתינית, אין חשיבות מה יוצע להם, הללו לא יוותרו על לוז הסיכסוך, הם לא יוותרו על האפשרות התאורטית (לטעמנו) לחיסול מדינת ישראל והיא אותה זכות שיבה.
מכאן כי ההתלהבות של העולם המערבי ובפרט מדינות הקוורטט וארה"ב, תצטנן ותלך. במוקדם ולא במאוחר תוכר הרשות הפלשתינית כסרבנית שלום וכך תיפתח הדרך למתווה שאנו קוראים לו "יש להרע את המצב על מנת להטיבו".
אין ספק כי הסכסוך עם הפלשתינים ילך וידמם לאיטו או בקול נפץ גדול וזה יימשך ויימשך עד אין קץ ויגבה מעימנו עם חלוף השנים אלפי קורבנות נוספים, בעיקר אזרחים. ללא וויתורים מפליגים פלשתינים (ישראל כבר וויתרה ומוכנה לוויתורים נוספים מוגבלים בהתאמה עם צעדי האויב הפלשתיני), דבר שאינו ניראה באופק ואינו סביר הרי שקיימות בפנינו שתי אפשרויות הנובעות מפרק זה.
האחת, לחיות עם הסכסוך המדמם והמזויין עם הפלשתינים עוד עשרות בשנים על כל הסבל והאבדות בנפש הכרוך בכך לשני העמים והשניה, ליזום את פרוק הרשות (האמצעים בחלקם פורטו לעיל) , להביא את הפלשתינים למצב של חדלות שלטון ואנרכיה בינם לבין החמאס ולקצור את הפירות מעל ראשיהם, תוך פינוי יו"ש מאלמנטים ערבים טרוריסטים מזרחה לירדן, כאשר סביר כי סיום המהלך יביא להקמת מדינה פלשתינית בעבר הירדן על חורבות הממלכה ההאשמית.
מאידך-גיסא, אין חובה להפעיל ולהביא לידי קיום את מתווה פירוקה של הרשות הפלשתינית. לעיתים האיום להשתמש באמצעי זה כנשק יום הדין הינו אפקטיבי יותר מהפעלתו באשר הופך את הצד השני לבן ערובה ללא תאריך תפוגה ובעל מרחב תמרון מוגבל (איום זה אפשר שיוביל להסכמי בינים ללא חוזה שלום). גם אין חובה להפעיל כל האמצעים לעיל באיבחת חרב. ניתן להפעילה לפי תורת השלבים. לפלשתינים ישנה תורת שלבים להשמדת ישראל? ובכן לא אלמן ישראל, גם בידינו נימצא מתווה השלבים לחיסולם הלאומי של הפלשתינים.
מדוע לא לחשוש מפירוק הרשות הפלשתינית
קיימים אלו בנינו השבויים בקונספציה כי הרשות הפלשתינית הינה טובה לישראל ובהעלמה ימוטו השמים ותפרוץ אנרכיה והתמודדות דמים ולכן יש לשמרה בצמר גפן כאתרוג יקר. אלא מאי, כל זה נכון במדה והרשות מספקת את הסחורה דהיינו, ניכנסת למשא ומתן עם ישראל ומגיעה להסכם שלום סביר ובהסכמה הדדית עבור שני הצדדים, או למצער להסדרי בינים ארוכי טווח מונעי שפיכות דמים.
אם הרשות אינה ממלאת הציפיות עבור עמה ועבורנו ולאחר שתירגלנו את כל האפשרויות בדרכי נועם ויד מושטת לשלום, כאשר תוצאת כישלון השיחות הוודאית תהיה ממילא אותו מרחץ דמים, אך חריף מונים רבים, עלינו לכן ליזום פירוקה של "הרשות" על כל המשתמע מכך. על ישראל להתכונן לכך כדבעי. פעולות הכנה דיפלומטיות חובקות עולם, הכנת הציבור הישראלי לאשר עתיד להתרחש (גם אם לא בפירוט כמובן), מהלכים כלכליים, מהלכי תשתייות והכנה ואימון יחידות הצבא. חלון ההזדמנויות למתווה לעיל ייפתח בעוד כשנתים (הערכה זהירה) וייסגר בעוד כארבע שנים.
ישים הקורא ליבו לארוע נוסף אשר יקום עם פתיחת חלון ההזדמנויות לקיעקוע הרשות הפלשתינית והכוונה ל"אביב הערבי" אשר אזי יהפוך קרוב לוודאי ל"אביב איסלמיסטי-רדיקלי" תוך עליית קיצוני האחים המוסלמים ואל קעידה לשלטון במצרים ולוב (ואפשר גם תימן). לכן, ככל שנרחיק מגבולותינו לעבר ממלכת ירדן את הסכנה הפלשתינית המהווה ראש חץ במסע להשמדת ישראל כן ייטב לנוכח הימים הקשים ממילא הבאים עלינו לרעה.
משך תקופת האנרכיה היזומה ברשות קיים תסריט סביר בו ישחטו הפלגים היריבים, החמאס והפת"ח זה את האחר במאבקם חסר הפשרות על השליטה בשטחי יו"ש. אנו נחזה במתנגדים המעופפים מהגגות לעבר מותם וקיברי אחים לשני הצדדים. על ישראל, לאחר שהציתה את התבערה לא להתערב ולתת לאויביה הניצים (זו רוח הקדים מקדם) להקיז זה את דמו של השני תוך שמנהלת מסע תקשורתי בינלאומי המציין את חוסר מסוגלות הפלשתינים לנהל מדינה משלהם ומכשיר את התערבותה בנעשה בהמשך.
משהיגיעו מים עד נפש-הפלשתינים, תתערב ישראל ותיקח השליטה מחדש תוך שדואגת כאמור לסלק את יחידות ומנהיגי הפלגים היריבים לירדן שם ימשיכו במאבקם המדמם האחד כנגד השני הפעם בעבור השליטה על חורבות הממלכה ויביאו בסיומו של יום להפלת הממלכה האשמית ויצירת מדינה פלשתינית על חורבותיה. עם מדינה כזו, במקומה ההוא, ישראל תוכל להתמודד ללא קושי רב.
ברי כי מתווה זה מעלה שאלות רבות נוספות החייבות בתשובות (ואלו קיימות), אך יריעת המאמר אינה מאפשרת דיון בהן בשלב זה.
באשר ממילא הפלשתינים מסרבים להתיר ליהודי שהוא לשכון במדינתם העתידה (ירדן), הרי שהינם תומכים במשתמע בהפרדת אוכלוסיות דהיינו הערבים במדינה הפלשתינית והיהודים ביהודית. טוב להם, טוב גם לנו, הפרדה מוחלטת, חילופי אוכלוסיות ובא שלום על ישראל ופלשתין.
ניתן לצפות ברמה גבוהה של וודאות כי יימצאו מדינות ערביות אשר תתמוכנה, כניראה בהסתר, בפעולות הישראליות ובוודאי שלא יצאו נגדנו עקב כך. עבור מספר מדינות ערביות לא מבוטל הפכו הפלשתינים לנטל ולמשא כבד ואף מסוכן ועל ישראל לבנות על ולפעול לשם כך.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
